בפרק הראשון היתה זו סתם תחושת שעמום קלה. שני הפרקים הבאים כבר שידרו תחושה קשה של חוסר אמינות.

עושה רושם שפול אטנסיו, יוצרה המכובד של 'רצח מאדום לשחור', ניסה להרכיב סדרה שלמה סביב יכולת המשחק המדהימה של אנדרה בראוור, בלי יותר מדי תסריט. אז אמנם מדי פעם מופיעים כמה דיאלוגים שנונים שמראים כוונות להגיע לרמה של 'רצח' (רובם באדיבות עובד המעבדה המטורף למדי, בגילומו של בארי מילר), אבל עד מהרה הם נבלעים בשיממון הכללי של הסדרה.

להלן כמה מהבעיות העיקריות של הסדרה:

ספין אוף.
לוקחים פרנק פמבלטון (הבלש האגדי של 'רצח', בגילומו של בראוור), מלבישים אותו במדי רופא, משנים את המוטו הידוע שלו מ"אנשים לא משתנים" ל"אנשים משתנים", ומה מקבלים? ד"ר גדעון. ואין מה לעשות, על ספין-אוף תמיד מסתכלים בהשוואה למקור. ובמקרה שלפנינו, ההשוואה מעליבה את המקור.

אי אפשר לבנות סדרה דרמטית סביב שחקן אחד.
אז אמנם בראוור הוא שחקן מעולה, אבל כשאין מי שיגיב, היכולת הזאת די מתבזבזת. וזה לא בהכרח שהשחקנים האחרים לא מספיק טובים, אבל לאף אחד אין תפקיד מספיק משמעותי כדי להוכיח את זה. לרובם אגב, לא היה תפקיד ראשי גם במקומות אחרים, אלא תפקידי אורח פה ושם (את הסטודנטית המפלרטטת ניתן לראות בשידורים החוזרים של 'שולחן לחמישה' בתור החברה של ביילי).



ולמרות שלא ניתן להשוות את שיחות הנפש הלא משכנעות במיוחד של ד"ר גדעון עם הבוס שלו (רובן בליידס), לחילופי הדיאלוגים השנונים בין פמבלטון לבייליס (קייל סיקור) או ג'י (יפת קוטו), גם מעריצים מושבעים חייבים להודות שחלק מהבעיה היא בבראוור עצמו. הוא משחק באינטנסיביות מדהימה ממש, כמו תמיד, אבל כשיתר השחקנים לא משחקים כך (וזה לא שהם משחקים רע), האינטנסיביות הזאת היא לשווא, או אם לשחוט לגמרי פרות קדושות, הוא פשוט משחק מוגזם (כמה פגוע יכול רופא להראות בגלל שהחולה שלו מעדיפה את הרפואה הסינית?!).

תסריט מדולדל.
ובסופו של דבר, התסריט הוא שחורץ את דינה של סדרה, לטוב ולרע.
בפרק הראשון לא קרה שום דבר חוץ מסיפור על תעשיין גוסס מסרטן, או יותר נכון, ההתמודדות של ד"ר גדעון איתו. פה ושם נראו הסטודנטים תוהים על קנקנו של הדוקטור המיתי, והמתמחה הראשי המעצבן דואג לילד חולה אסטמה.
בפרק השני, במקום התעשיין היתה זו גננת שהעלתה סוגיות אתיות בליבו של ד"ר גדעון, והסטודנטים והמתמחים ניסו לפתור בעיות של זקפה לא רצונית ושל בניין בעל רעלנים.
בפרק השלישי היה זה ראש העיר, ידידו הקרוב של הד"ר, שחלה, והיתר התעסקו בילד שחלה כתוצאה ממגע עם ציפורים (עם הופעת אורח של ג'ון פוליטו, הלו הוא קרוסטי של 'רצח'), ואפשרויות של בגידה.

אז אמנם יש לסדרה רעיון מרכזי לפיו אין האדם רע מיסודו (אפילו לא התעשיין הגזען שהזניח את ילדיו), רעיון ראוי להערכה בהחלט, אבל הצורה בה הוא מובא שבלונית מדי. כל פעם ניצב ד"ר גדעון מול חולה, יתר הרופאים עושים דברים שלא קשורים במיוחד, ונראה שההצדקה היחידה לקיומם בסדרה היא שיקולי רייטינג, והדבר היחידי כמעט שמקשר ביניהם, הן אותן הרצאות שהד"ר מעביר. הביקורים של הרופאים אצל מטופליהם, לא נראים טבעיים, לא רק בגלל שקשה להתקל בדאגה כזאת במציאות, אלה גם בגלל הירואיות-יתר של הסדרה (לעומת סדרות פחות "גבוהות" כמו 'רפואה שלמה', שם הדבר עובר בקלות יחסית).



התהיות של הד"ר קצת יותר מדי ברומו של עולם, יתר הדמויות לא מעוררות כרגע יותר מדי סקרנות, ובאופן כללי יש סיבה לכך שטלעד דחו את שידורה של "בשליחות החיים" (תרגום מזעזע נוסף ברצף התרגומים של טלעד. מה רע ב"צומת גדעון"?) החד עונתית הזו (בוטלה בארה"ב במאי 2000) ששוכבת אצלם כבר די הרבה זמן על המדף, אבל בכל זאת יכול הצופה האופטימי לפתח ציפיות בנוגע למערכת פמבלטון-בייליס בין ד"ר גדעון למתמחה המעצבן בויס (ראסל הורנסבי), וכך גם בנוגע לד"ר קופר (אריק דיין) ואשתו. אחרי הכל, לסדרה הזאת יש פוטנציאל להפוך לנווה המדבר בתוך לוח קיץ מלא בשידורים חוזרים.

לנו נותר רק לקוות שההתפתחות המובטחת בעלילה תתגשם, ותביא עימה גם לעליה ברמת העניין של הסדרה, כך שנקבל סיבה קצת יותר משמעותית מפניו של אנדרה בראוור לא להחליף ערוץ ביום ראשון בלילה.





"בשליחות החיים", ימי ראשון בשעה 22:20, ערוץ 2.