אחוזת דאונטון, עונה 4, פרק 8

מלכתחילה הייתה דאונטון סדרה על מעמדות, על החלוקה לחזקים ולחלשים שעל פני השטח ועל התלות המפתיעה שקיימת מתחת לו, תלות שלעולם אינה חד צדדית. בעונה הזו התגלו עוד כמה קשרים כאלה, חלקם במסגרת האחוזה העצמה וחלקם במסגרת רחבה יותר של חברה עם מנצלים ומנוצלים, אך רובם זכו לפחות להפי אנדינג מעורר תקווה.

האירוע הבולט ביותר הוא כמובן האונס של אנה, מקרה קלאסי של אלימות ושוביניזם, שהציג את הדילמה המזעזעת בין הפחד לספר ולהרוס את כל עולמך לבין האימה של ההתמודדות לבד. אנה, כאישה בת תקופתה וכמשרתת, בוחרת לשתוק ומוכנה לשלם מחיר על נאמנותה, אבל סולידריות ואומץ מצד נשים אחרות מצליחה לעזור לה, גם אם לא לפתור את הבעיה שלה. מעניין לראות בהקשר הזה איך מיסיס יוז, כאישה שחיה את החיים ה"אמיתיים", מעכלת את הסיטואציה במהירות אבל חסרת יכולת לגרום לאשם לשלם על מעשיו, בעוד מרי, נינוחה במגדל השן שלה, המומה לגלות את המתרחש אבל יכולה לנצל את היתרונות שעומדים לרשותה כדי להרחיק את הפושע. עם זאת הסיום שנבחר לפרשה מעט מלודרמטי, ויתכן שהוא יידרש לתגובה הגברית לסיטואציה, בדמותו של בייטס ואולי גם רשויות החוק.

סיטואציה מעמדית קלאסית אחרת היא ההתאהבות של רוז בג'ק רוס, הזמר השחור, שאובחנה בצדק כמונעת פחות מרגש רומנטי ויותר מרצון להוכיח נקודה. ברנסון, שלמד על בשרו את המחיר של התאהבויות כאלה מביא את הידיעה למרי (אמנם בחוסר נוחות) והיא בוחרת הפעם בצד של החזקים: ראשית היא מוכיחה את רוז כמעט באותן מילים שהוכיחה את סיביל, ואחר כך הולכת להרחיק את הזמר מאחייניתה (אף כי באופן עדין יותר מזה שזו ניסה אביה להרחיק את ברנסון). רוס מצידו עושה את המהלך הקלאסי של מגזר מופלה ומוותר, ללמדנו שיש גבול למודרניזציה של 1922.

וכשאין לך גורם אחר לתלות בו את יהבך, את נעזרת במי שנמצא באותו מקום כמוך ויכול להבין את הקשיים שלך. הדאגה של רוזמונד לאדית', באחוות הכבשות השחורות של המשפחה, או הניסיון האימהי של מיסיס פאטמור לגונן על דייזי ואיווי משברון לב צפוי הם דוגמאות לכך, מלבד היותם רגעים של יחסים אנושיים עדינים ונוגעים ללב. נוגע ללב לא פחות הוא ניסיונם של האהובים המתאבלים, ברנסון ומרי, לבנות את חייהם מחדש בלי לשכוח את העבר האבוד. שניהם מתקשים לקבל את האהבות החדשות שמוצעות להם ומוצאים נחמה בהתגייסות המשותפת להצלת האחוזה (מעניין אגב שהילדים כמעט אינם גורם משפיע כרגע). ואם אפשר עוד קצת פמיניזם, אז נחמד לראות את קור הרוח וחדות הלשון של מרי משודרגים לכדי "ביזנס וומן" של ממש, שמשגיחה על החזירים, משוחחת עם האריסים ולוחצת ידיים לגברים המרפרפים סביבה, במקום לחכות שייגשו לנשק את ידה.

כל הנאום הזה מביא אותי למסקנה המשמחת שלמרות כל התלונות במהלך העונה, הסיום היה בהחלט ראוי לשמו, ומשאיר את הסדרה בנקודת פתיחה טובה מזו של העונה הקודמת. ספיישל חג המולד עוד צפוי לנו די להבהיר כמה שאלות, ובינתיים אפשר להתרווח במסיבת הגן המסורתית של סוף העונה ולהעריץ את השמלה של מרי.

ציון - 9