הממיר 1/11/13

 10. האישה הטובה, עונה 5 פרק 5 

(שימו לב! הפרק זמין ב-VOD של יס אבל טרם שודר ביס דרמה)

יש לי רק שאלה אחת בעקבות הפרק החדש של "האישה הטובה": למה, הו למה, הוא לא הגיע בשלב הרבה יותר מוקדם? המהלך הזה מזניק את הסדרה כמה דרגות מעלה. היו מספיק הזדמנויות לטרוף את הקלפים בעבר – לואיס קאנינג (מייקל ג'יי פוקס), למשל, הציע לאלישה לעבור אליו די והותר פעמים – כך שהרעיון הכללי מתבשל לא מעט זמן. במקרה של קאנינג זה לא היה ממש בר יישום ולו כי פוקס הוא שחקן משנה, והגולל על זה נסגר כליל כאשר NBC הזמינה ממנו סדרה, אבל החיות שהמהלך הזה הפיח בבת אחת בסדרה – שהייתה מבדרת ונהדרת גם ככה – ממש גורמת לי לתהות איך לא עשו את זה קודם לכן.

יתר על כן, הפרק היה כל כך נפלא עד שלא רציתי שייגמר, ומאחר שמצבה של "האישה הטובה" ברייטינג בכי רע (אפילו הפרק הזה, שזכה לקידום אינטנסיבי בגלל מה שקורה בו, לא הצליח לעלות ברייטינג), אני חושש שהגיים צ'יינג'ר הזה ייתחם לעונה הזו בלבד ומצר על כך עד בלי די. האופן שבו שינה את יחסי הכוחות כפי שהכרנו אותם עד כה, ועשה זאת בבום כה מענג, מחווה על עתיד משמח ומבטיח, מוגבל ככל שיהיה. כל כך הרבה תחושות מנוגדות עולות ומתנגשות זו בזו, חיבה ובגידה ורעות ומשטמה; בעוד אחד אחרי השני יורטו החותרים על ידי וויל ואנשיו, ואז הלקוחות שאולי חושבים לעזוב, ואז הבניין ששכרו, ואז התגובה של פלוריק/אגוס – הכול כמו משחק שחמט סוחף וכיפי. זה היה יום חגו של דיוויד לי, מה שתמיד טוב, וסצנה כמו וויל המאיים על אלישה בטלפון שתפסיק לדבר עם הלקוחות, ואז מוסר לה הודעה מהבת המנג'סת שלה = פרייסלס.

הכיף לא נתחם רק לחזית של לוקהרט-גרדנר ופלוריק-אגוס, אלא גם כולל רעידות משנה כדוגמת פיטר שמטיל את מלוא כובד משקלו כדי לסייע לרעייתו, ואיליי שממש לא אוהב את הכיוון. במקביל שלדים יוצאים מהארון ומשמשים כנשק, במקרה הזה השופטים שנפגעו על ידי השוחד של וויל, אבל רבים נוספים ודאי צפויים להגיח בהמשך, וזו הזדמנות נהדרת לסדרה להשתמש בכל ההיסטוריה שטיפחה עד כה, מה שתמיד היטיבה לעשות. להמשך קריאה  (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

10. סטרדיי נייט לייב, עונה 39 פרק 1 (טינה פיי מנחה)

פרק פתיחת עונה שהיה כיף גדול עם מספר מערכונים שמבחינתי יכולים להיכנס לפנתיאון, בראשם כמובן "בנות" וגם השעשועון "חבר קאסט חדש של SNL או חבר להקת ארקייד פייר?", שהיה מבריק ומצחיק (אם כי לא יכולתי שלא להצטער מיד בהתחלה על כך שביל היידר לא כאן כדי להנחות את המשחק. זה לא טבעי! אבל לורן מייקלס פיצה על זה בסוף). ססילי סטרונג הייתה מעולה וטבעית בוויקנד אפדייט והכימיה שלה עם סת' זרמה היטב.

מבין החדשים בהחלט יש טעם לפגם שיש חמישה גברים ואישה אחת, זה ניכר מאוד כשכולם היו על הבמה. היחיד שקיבל באמת מקום בתוכנית הראשונה היה קייל מוני, שהוא גם היחיד ששמתי עין עליו מראש. הוא חלק מרביעייה קומית שנקראת Good Neighbor, קצת בדומה ללונלי איילנד, אלא שכאן לורן מייקלס הסתפק בשניים מתוכם, השני הוא בק בנט. באסה לשני האחרים. מכל מקום, מוני הפציע בוויקנד אפדייט עם הסטנדפיסט הקלישאתי והיה ממש מוצלח בעיניי, יותר במשחק מאשר בתוכן, אבל בהחלט על הכיפאק (גם אני זקן). אה, ומערכון שחקניות הפורנו עדיין קורע. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

10. הסקס של מאסטרס, עונה 1 פרק 3

לטוב ולרע, "מד מן" היא כרגע – ובוודאי למשך שנים רבות בעתיד – אמת מידה מרכזית בכל הנוגע לתיאור טלוויזיוני של שנות השישים. למרות ש"מאסטרס" מתרחשת בכלל ב-1957, היא מציגה לא מעט נושאים שכבר מוכרים לנו מהשנים הראשונות של "מד מן", כמו נשים וקריירה, היחס להומואים ואפילו בית זונות. גם הלוק זהה, התסרוקות והאופנה, עד לרמה של בלבול אמיתי: כבר הייתה בטי דרייפר הזקנה בפרק הראשון, והפעם היה נדמה כאילו אחת מהנשים בחדר ההמתנה אצל מאסטרס הייתה פגי אולסן ההריונית.

אבל "מאסטרס" היא ישות בפני עצמה, והיא מצליחה ללכת בדרכים הסלולות האלה תוך שהיא שומרת על מקוריות, עניין ויופי. הפרק השלישי שלה היה לטעמי הטוב ביותר עד כה. הסיבה ש"מד מן" עלתה בדעתי הפעם היא העיסוק האפילו-נרחב-יותר של הפרק במקומן של הנשים בחברה ובמקומות העבודה, בעיקר מפאת אסתר רנדולף, כלומר ד"ר דה פול הנוקשה, היחס של המזכירות האחרות כלפיה, ההערצה של ג'ונסון כלפיה והלקוניות שקיבלה בתמורה וכן הלאה. בנוסף, הזונות ממין זכר ומיקומם בשולי החברה הזכירו כמובן את המשא שנשא עליו סאלבטורה רומנו, אם כי כמובן ביתר שאת. אני לא לגמרי בטוח שאהבתי את העובדה שד"ר סקאלי התברר כהומו המשתמש בשירותי הליווי הללו, זה היה נוח וצפוי מדי, אבל קידם את הסיפור ולכן לא הציק לי (אם כי מעניין מה באמת קרה במקור). מה גם שהאופן המעודן שבו מאסטרס סחט אותו היה מצוין – "רע הכרחי".

מעודנות היא שם המשחק עד כה ב"הסקס של מאסטרס", בניגוד גמור לרפרטואר של שואוטיים עד כה. הביטוי הכי נוגע ללב לכך היה בית הזונות, במיוחד בפרק הזה, כי ביד אומן הפיח הפרק חיים בנתונים הסטטיסטיים היבשים של ד"ר מאסטרס. נשים בשר ודם ממלאות את הגראפים והרשימות, ואם עד כה הן בעיקר היוו משקל-נגד מבדר לפוציות של מאסטרס, הפעם הן תפקדו כאנשי השוליים, הנפגעות העיקריות כאשר לשון הפעמון מכה בדפנות. סטיית התקן היא הסטייה של חייהן. הן סיפקו סיפורים מרגשים על חייהן ועל מעשיהן. אף אחת מהן לא נהנית בכלל מהמעשה, חיים עגומים הובילו אותן לשם, חלומות שהיו להן דוכאו במהירות, כל אחת מהן נגועה במחלה כלשהי. בטי, כמייצגת הגדולה של החיים האומללים האלה, הוצגה בפרק ראשון כאישה חזקה ופלפלית שעומדת על שלה, והיא עדיין כזאת, אבל אורח חייה הותיר בה חותם מצלק ובלתי הפיך.

יש בקו הזה משהו מבטיח מאוד, כי מדובר במעין מיקרוסומוס לסיפור של הסדרה כולה, האנושיות שעומדת מאחורי המדע (שמאחורי האנושיות, במקרה של המחקר הזה). נכון לעכשיו הזונות מהוות את הצד החזק של "מאסטרס", סדרה שעד כה נראה שכל צדדיה חזקים (אם כי, לא נעים לומר, אני לא מת על ליזי קפלן).  (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

9. אימפריית הפשע, עונה 4 פרק 8

שני שליש אל תוך העונה הרביעית, ואפשר לטעון בלב שלם שהיא עושה חסד רב עם הסדרה. היא אולי לא מושלמת, אבל בהחלט הרבה יותר שלמה. ג'יפ רוזטי נראה כמו זיכרון עמום, ותקריות מצערות נוספות מהעונה הקודמת מיטשטשות אף הן. אחד הרגעים המטומטמים יותר של העונה השלישית היה הביקור של צ'וקי ופרנסלי [1] אצל אדי קנטור כדי להטיל עליו אימה. הם היוו מייצג מושלם לחוסר היכולת של הכותבים להתמודד עם שלל הדמויות שלהם. אין כמו הפרק הנוכחי כדי להוות משקל נגד לסצינה האומללה ההיא. לא רק כי היווה את השיא ביחסיהם המקרטעים של צ'וקי ופרנסלי, אלא מפני שהזכיר לנו מדוע צ'וקי הגיע למעמד הרם שאליו הגיע – הוא רחוק מלהיות טיפש.

[1] אני קורא את הביקורת על הפרק ההוא ונזכר שלא ראינו העונה בכלל את בני סיגל, וחבל.

התבאסתי לראות את פרנסלי בדלת. מהרגע שזה קרה היה ברור שאחד מהם לא יצא משם בחיים, ואני אוהב גם אותו וגם את צ'וקי. אי אפשר לומר שהסצינה הזו לא סחטה היטב את האפשרויות מהמפגש ביניהם – היא עמדה בשורה יפה אחת עם סצינות מאבק אחד-על-אחד פרטניות ומורטות עצבים, כמו הקלאסית של אואן נגד פעיל המחתרת הסורר בשירותי בר. רגע אחד פרנסלי גובר, אחריו צ'וקי מחזיר מלחמה שערה (הסכין בלחי לא נראתה נעימה) וכן הלאה. בסופו של דבר הסיפור של צ'וקי ופרנסלי מקביל לסיפור של נאקי וג'ימי: התלמיד ניסה להפיל את רבו, נכשל ובתמורה קיפח את חייו. להמשך קריאה (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

8.5 המתים המהלכים, עונה 4 פרק 3

אי אפשר להכחיש שקרול וטייריז שלטו בפרק, אה? קרול עברה הרבה מאוד מאז עונות 1-2, ובטווח הרחוק המוות של סופיה עשה לה רק טוב (כדמות בסיפור בידיוני). עונה 4 הלכה עד הסוף עם הדמות שלה, הפכה אותה למישהי שמנסה לעשות את הדבר הנכון בפני תרחיש נוראי, גם במחיר גבוה. כבר בשיחה עם טייריז, כשביקש ממנה לדאוג לסאשה החולה בהיעדרו, התחלתי לחשוד שהיא זו שהרגה את קארן ודיוויד. כשריק חזר לזירת הרצח כחלק מחקירתו, קיום הבטחתו לטייריז, הבנתי את שהבין. ורגע הסיום, התשובה הישירה מאוד שלה לשאלתו האם היא שהרגה אותם – "כן"; ברגע הזה קרול סיימה את התהליך שכה הגיע לה. אם אנדריאה הייתה ההפך הגמור מבת דמותה בקומיקס, במובן הכה שלילי שניתן להעלות על הדעת, כך גם קרול – לחיוב.

טייריז מתחיל להידמות לגרסה המקורית וסוף סוף נעשה שימוש במבנה הגוף האימתני שלו. לא עוד רכיכה בגוף של ענק. הקטטה בינו לבין ריק דמתה מאוד לקרב ביניהם בקומיקס, כשריק היה המנהיג הבלתי מעורער אך שיכור מכוח וחסר מעצורים, וטייריז סגנו והאדם הכי קרוב אליו חוץ מלורי. שניהם יצאו בשן ועין, אבל ריק כמעט יצא נכה מהקרב, ובסופו של דבר ירד מהכס לטובת ועדת הנהגה מצומצמת, כפי שקיימת כיום בסדרה, ונשא את נאום ה"אנחנו המתים המהלכים" המפורסם שלו.

סצינה נוספת ששאבה השראה מהקומיקס הייתה כשדאריל, מישון ובוב ברחו ממאות הזומבים שהקיפו את מתחם המכללה הוטרינרית. טייריז נשאר מאחור, קבור תחת מעטה מהלכים ומכה ללא רחם בפטיש, מוציא את זעמו. אבל ידעתי שהוא ישרוד, כי זה כבר קרה בקומיקס. בעונה שעברה היה מקרה דומה עם המושל, באחד הפרקים הכי גרועים בתולדות הסדרה, "טרף".

גם הרשל זכה למעט מאור הזרקורים. מכיוון שהם מבלים כ"כ הרבה בנפרד, מגי עם גלן ובת' עם ג'ודית, שכחתי שמדובר בשלושה חברי משפחת גרין הנותרים. סצנת התחינה של מגי, מבקשת מאביה שלא יסכן עצמו בסיוע לחולים, הייתה נוגעת ללב; כמו גם השיחות של שתי האחיות מעבר לדלת החוצצת בין הצעירים והלא נגועים לבין השאר. כמובן שהרשל לא יוותר על סיוע לאחרים, גם במחיר שיעול דם על פניו. (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

8.5. ילדי האנרכיה, עונה 5 פרק 1

חרף הציפיות הנמוכות, או אולי מהסיבה הזו בדיוק – נהניתי מפרק פתיחת העונה החמישית. נו, אז קליי לא מת, אבל הוא נמצא באותו מצב כמו קורבנו האחרון: מושם בפינת הקשיש מדור המייסדים, בריאותו בקרשים, הוא מחובר לצינורית חמצן, קלנועית תתאים לקליי יותר מאופנוע והוא מנותק ממשפחתו. אי אפשר להאמין למנוול, אולם קליי מנסה להתנצל בפני ג'מה, מבטיח שסוד מעורבותה ברצח ג'ון טלר ילך אתו לקבר. לא מפתיע שהיא עדיין מעוניינת שדרכו אל הקבר תגיע בהקדם האפשרי. הוכחה כי קליי אכן לא שינה את מטרותיו, אלא רק בחר בחוקי משחק חדשים, עשויה להימצא בווידוי עם חצאי האמיתות בפני סאמקרו, על הריגתו של פייני ונקמתו של אופי [1]. לא פלא שג'קס מריח בלוף.

קורבן נוסף של פירוק חבילת טלר-מורו היא ג'מה, שמתהוללת עם אלכוהול, סמים (קלים) ומין מזדמן עם סרסור מתקדם שדומה באופן מחשיד למיגל פראדו מ"דקסטר", רק מעט פחות קריפי. אחד ממוקדי העונה יהיה עימות בין ג'מה לבין טארה, וניכר שדמותה מוחלשת במכוון, בעוד טארה מקשיחה ואף חורגת מתפקידה כאם. בעוד ג'מה מתעקשת שבמשפחת סאמקרו דואגים במו עצמם לדור הצעיר, טארה בוחרת להעביר את ילדיה למעון במקום עבודתה, אך מעשה הבגידה נעשה כשהיא מתעלמת בבוטות מבכיו של תומאס התינוק ומכבה את מכשיר המוניטור. להמשך קריאה (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

7. סוכני שילד, עונה 1 פרק 2 (דעה נוספת בהמשך)

אהבתי את הפרק השני הרבה יותר מקודמו. אחרי שלסדרה התאפשר להתנער מכבלי הפיילוט המחייבים, הזרקור עבר לקבוצה החדשה והצעירה. המשימה הראשונה שלהם ביחד הסתבכה – אחרת זו הייתה סדרה מאוד משעממת על טיסות ארוכות ומילוי דו"חות – וקולסון קיבל את מבוקשו כשעבודה משותפת גיבשה את הסוכנים. כמו כל קבוצת גיבורי על, גם הם היו זקוקים לגורם מאחד. עבור הנוקמים היה זה לוקי בקומיקס, ו"מותו" של קולסון בסרט; עבור האקס-מן היו אלו כנפיים ועיני לייזר במקום חצ'קונים ושפם מדובלל, וזקן קריפי בכיסא גלגלים.

בדיון על פרק הפיילוט שין-גימל השווה בין גיוסה של סקאיי לבין גיוס דומה של ג'סיקה דרוספיידר-וומן לשורות הנוקמים לפני כמה שנים (אז, ב-2005, זו הייתה סדרה וקבוצה חדשה – New Avengers  ). ג'סיקה הייתה בעברה סוכנת שילד, אך במקור שירתה את ארגון הטרור היידרה. כמו במקרה של סקאיי בסוף הפרק, מהר מאוד התגלה לקוראים שהיא משרתת שני צדדים ומתחבטת במי לבחור. מאוחר יותר זה התפתח למשהו אחר לגמרי, אבל בשביל זה יש הערות [1]. על כל פנים, נראה כי "סוכני שילד" שאבה השראה מהסיפור הזה (לפחות באופן חלקי), ואשמח לראות לאן זה מתפתח.

פיץ-סימונס זכו לפיתוח נרחב יותר הפעם, אבל הם עדיין הדמויות הכי פחות מעניינות בקבוצה. הברברת עמוסת הלינגו המדעי לא עוזרת. שייקחו דוגמה מוולטר בישופ ב"פרינג'", שהצליח להראות את גאונותו והניתוק שלו מהסביבה הנורמלית, ועדיין להיות הדמות הכי אהובה בסדרה. בכל אופן, הנאנובוטים המעופפים של פיץ עדיין גונבים את ההצגה בכל סצנה בה הם מופיעים, והגאדג'טים בכלל משדרגים את הסדרה (בפרט המטה של וורד). להמשך קריאה   (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

7. הוחלפו בלידתן, עונה 2, פרק 21

"תפסת מרובה, לא תפסת", אומר הפתגם וכך גם הרגיש לי הפרק, כאילו את כל העלילות של העונה ניסו להביא לידי סיכום בפרק סיום העונה, אבל משהו בדבק המחבר ביניהם לא כל כך עבד.

לטובי ולביי ולדפני למשל היו עלילות נפרדות כמעט לאורך כל העונה, והנה בפרק האחרון מראים שברגע שדפני רואה סיטואציה בעייתית בין טובי להורים, היא רצה לביי מכול האנשים כדי שתבוא ותתערב, וביי כל כך נסערת מכך שמסתבר שההורים מתנגדים לחתונתם של טובי וניקי, עד שהיא עוזבת את טיי באמצע דיון חשוב אחר ורצה לתווך בין טובי לבין ההורים, מאיפה זה בא? וכן אני יודעת שהדברים שביי אומרת שם בעצם מתייחסים אליה ולרצון שלה לשמור על הקשר שלה עם טיי, ובכל זאת כל הסיטואציה הזו נראתה מאולצת.

הפריע לי גם מאוד שג'ון וקתרין כועסים על ניסיון הסחיטה של דפני, אבל חושבים שזה בסדר מבחינתם להיכנע לסחיטה של קוטו, במיוחד כשברור שאם האמת תצא לאור, לקוטו יהיה הרבה יותר מה להפסיד. העובדה שדפני פתאום החליטה שזה בסדר לפרסם כי היא קבלה את האישור של פרקר, שלא הראו לנו אותה מקבלת אותו נראה גם הוא נוח מדי, במיוחד שלא רק האישור היה הבעיה שלה באי רצונה לפרסם קודם לכן, אלא גם חוסר רצונה לחשוף את פרקר לשיפוט השלילי של אנשים אחרים. הם יכלו לסיים את זה אחרת, אבל נראה לי שהרצון של התסריטאים להעביר את המסר נגד השימוש בסחטנות כדרך להשגת מטרות, גרם להם לקיצורי דרך בתסריט, לפחות קבלנו קלוז'ר נחמד בין דפני לבין ג'ייס.

טיי שב לעצבן אותי הפרק, עם התנהלות ה"אני יודע טוב יותר מביי מה טוב בשבילה" שלו, וחלק ממני פשוט מסכים אתו שעדיף לה בלעדיו ושתמשיך הלאה, אם כי לא מהסיבות שלו כנראה. אהבתי את השיחה בין ביי לאמט על חוסר ההבנה שלה לכך שאנשים בוגדים. אם נזרעים שם הזרעים לחידוש מערכת היחסים בין ביי לאמט אני בעד.

את בעיית הגידול של בתו של אנג'לו פתרו בסופו של דבר כמו שפתרו את בעיית ההורים האמיתיים של דפני וביי, אינפלציה של הורים, ויש בזה משהו יפה אם כי אני חייבת לציין שזה מאוד נוח כשאחד מההורים הוא גם מאוד עשיר ויכול לאפשר גם קרבה פיזית בנוסף לזו של קשרי משפחה.

העלילה הטובה ביותר בפרק הייתה מבחינתי זו של טובי וניקי, שבחרו להתחתן בסופו של דבר לבדם, כיוון שכמו שטובי הסביר בפרק הקודם את הסיבה לכך שהוא לא מבקש מוילקי להיות השושבין שלו, הוא לא רוצה בחתונתו אנשים שלא תומכים בה.

סוף הפרק בעיקר השאיר אותי שמחה על כך שעם סוף הקיץ, העונה הבאה אמורה שוב לאחד את כולם בבית הספר ובבית של משפחת קניש, אני חושבת שאהבתי יותר את השיתוף הזה, על כל המריבות שבו, של החצי הראשון של העונה, על פני ההתפצלות של החצי השני שלה. (אורלי)

7. הומלנד, עונה 3, פרק 5

כמו בשבוע שעבר, גם הפרק הזה סבל מפער משמעותי בין ציר העלילה המרכזי שלו לבין עלילות המשנה המיותרות, והשבוע נדמה אפילו שהפרופורציות התהפכו ולמעשה אנחנו לא צופים בדרמת ריגול עם קטנות על משפחת המרגל אלא בדרמה משפחתית עם סיפור ריגול ברקע, משהו דומה הרבה יותר למה שהייתה "חטופים" עצמה. דרמת המתבגרים הזו, אין צורך לומר, מלודרמטית ומיותרת, וגם תופסת את רוב זמנו של הפרק בלי שום סיבה. כל ההסתבכויות בתוך הסתבכויות של דיינה והחבר לא מובילות לשום מקום, אלא אם כן אמורה להיות שם הקבלה להתאהבות של קרי בברודי, ואז מדובר בהשוואה גסה למדי. נוסף על כך פרצופיה הבוכיים של ג'סיקה ברודי נמאסו לגמרי, ובאמת לא ברור למה קרי השתכנעה לעזור לה ולסכן את כל המבצע.

תמוהה לא פחות היא יכולת השכנוע של קרי, שפעם אחר פעם מסבכת עמיתים שלה לטובת כל מיני חקירות עצמאיות, כמו גם הנאמנות של העמיתים הללו אליה. נדמה שה- CIA בגרסתו הנוכחית מבוסס על הפרת פקודות והסתערויות יחידים מופרכות של פיטר קווין והאקדח. למרות זאת אהבתי את הדיון בבקתת הציד על עתיד הסוכנות ועל השאיפה של הנשיא לעבור להסתמכות על יכולת אווירית ומחשוב, שהזכירה לי את הדיונים על צה"ל במלחמת לבנון השנייה. אולי כאן תרמו הנציגים הישראליים את חלקם, ואולי פה זה ייגמר טוב יותר. סול עצמו נראה די מובס בין הפוליטיקאים הדורסניים ואשתו המתרחקת, וחבל שקרי לא מסוגלת לתת לו קצת נחת. (מירב)

6. סוכני שילד, עונה 1, פרק 2

הפרק הזה היה קצבי בהרבה מקודמו, עם סצנות אקשן דינמיות ומסוגננות ונבל מפותח יותר. קצת מתמיה שאלה נעדרו מהפרק הראשון, ואולי זה מסביר את הנפילה ברייטינג. אבל מלבד אלה, הפרק לא הביא אתו איזה שהוא גילוי מפתיע מדי על הדמויות הקבועות או קונפליקט מעניין מספיק ביניהן. יש משהו יפה בפילוסופיות החיים של גרנט וסקאיי כפי שמתבטא בשיחה שלהם, אבל לטעמי שיחה כזו צריכה לבוא אחרי כברת דרך מסוימת שבה הצופה רוכש הזדהות עם הדמויות.

ביתר הזמן, האינטראקציה בין הדמויות נראית ילדותית מדי או סתם משעממת (פיץ-סימונס).  אהבתי את הופעת האורח בפרק, ובמיוחד אהבתי את העובדה שבעיה המוצגת בסצנת האקשן בסוף הפרק נפתרת על ידי תושייתה של סקאיי באופן שמתאים והגיוני לארכיטיפ שלה. התיאור של דיכוי בפרו נראה לי מעט תלוש מהמציאות, אבל נראה לי שכמו בפעם אחרת שבה סדרה של ווידון הציגה דרום-אמריקאים,  אין כאן ניסיון לצייר תמונה מדויקת של תרבות אחרת, כמו הצגת האופן שבו ארה"ב משפיעה על תרבויות אחרות ומתייחסת אליהן. (שין – גימל)

5. המכשפות של איסט אנד, עונה 1, פרק 2

התלבטתי אם להתייחס לפרק הזה בכלל, אבל הפער בין הנאתי מהפרק הראשון, לבין מה שהרגשתי כשצפיתי בפרק השני היה גדול מדי מכדי להתעלם ממנו. אם אני צריכה לנתח את זה, אני אומר שלמרות שבאופן כללי כל העלילות נראות מאוד לא מקוריות, ולא רק שיש משהו לא מקורי נניח בעובדה שיש מחיר לכישוף החזרה לחיים, אבל לתאר את אינגריד כמישהי שאמרה שעשתה תואר בלימוד על כישופים ולא יכולה להעלות את זה בדעתה, כשזה משהו שחוזר כמעט בכל סדרת פנטזיה שמגיעה למחוזות הללו, זה הופך את קו העלילה הזה לא רק ללא מקורי, אלא גם לטיפשי.

 נכון שגם העלילות בפרק הראשון לא היו ממש מקוריות, אבל אז לפחות נתפסתי לעלילה הרומנטית של אינגריד והשוטר שגם אם היא לא מקורית היא תמיד מספקת לי הנאה, הפעם לא היה לזה שום זכר, וזה הורגש יותר מדי מבחינתי, אני לא בטוחה שאם הם לא יחזרו לשם בפרק הבא אני אחזור אליהם לעוד הרבה פרקים. (אורלי)

מה יהיה לנו השבוע?

1-8 בנובמבר

ביום שני: להקת החתונות מסתיימת (HOT3)

ביום רביעי: מסובך (yes דרמה), חסמבה דור-3 מסתיימת (HOT3)

מסובך (Twisted)

סדרת מסתורין העוקבת אחר סיפורו של דני, נער כריזמטי בן 16, שהרג את דודתו כשהיה בן 11 ונשלח ל-5 שנים במתקן כליאה לנוער. לאחר שסיים לרצות את עונשו, הוא משתחרר וחוזר לעיר הולדתו. בעודו מנסה לחדש חברויות ישנות, דני הופך לחשוד העיקרי כשבת כיתתו נמצאת מתה. יחד עם שתי ידידותיו הוא יוצא לנקות את שמו. בינתיים, על דני לשמור על סוד שמעולם לא חלק עם אף אחד: מדוע הרג את דודתו.

בשולי הממיר

  ולסיום: "רחום סומסום" האמריקאית ממשיכה עם הפארודיות המשעשעות שלה על סדרות טלוויזיה. הקורבן הפעם: "הומלנד".

 


רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il