הממיר 11/10/13

9. הממשלה, עונה 3, פרק 3

אחרי שני פרקי מעבר סוף סוף מרגישים שהגענו לדבר האמיתי, והסדרה חזרה לעצמה. אהבתי מאוד את הקישור של בירגיטה בין דמותה החדשה של המפלגה, לבין אופיו של קספר שהיה יועץ תקשורת כל כך טוב כיוון שאיש לא ידע מה הוא חושב באמת, ולכן הרבה הניחו שהוא שותף לדעותיהם. במובן מסוים אפשר לומר שאנשים הרגישו כאילו בירגיטה מקימה את מפלגת "העם דורש צדק חברתי", מסר שאליו כולם יכולים להתחבר, רק שכשפורטים לסעיפים את הצדק החברתי הנדרש, מגלים שעבור כל אחד המדובר במשהו אחר, ומפלגה שקמה, אם יש לה באמת דרך וחזון, לא יכולה להיות הבית של כולם. ונאום לוח המודעות של בירגיטה היה בהחלט רגע מהנה לצפייה, ולו רק משום שזה נדיר למצוא פוליטקאי אומר במפורש ובפומבי, שאם אתם חושבים כך או כך אז אין לכם מה לחפש במפלגה שלי.

מערכת היחסים הנוכחית בין קספר לקתרינה הניבה גם היא רגעים יפים הפרק, עת קתרינה החלה פתאום להראות כמעוניינת לחדש אותה, רק כדי לגלות שיש כנראה אישה אחרת בחייו שהיא לא יודעת עליה, אבל דווקא האפשרות להתקרבות ביניהם גרמה לי להבין שהסדרה עוד צריכה לספר לנו למה הם נפרדו מלכתחילה, ואני מקווה שיש שם סיפור טוב. דבר אחד בטוח, החששות של קספר מפני אבהות, ואיזה אב הוא יהיה, היו מיותרים, אב שמתייחס בכזו שלווה לעובדה שגוזרים את שער ראשו נראה לי דבר די נדיר.

ההסתבכות של טורבן בערוץ הראשון הייתה בלתי נמנעת, וחשבתי לעצמי עד כמה זה לא פשוט להיות במצבו, ועד כמה כמו תמיד, דווקא הרצון שלו להראות שהוא בשליטה, היה הדבר שהפיל אותו הפעם. בסה"כ נראה לי שבעוד שמפלגתה של בירגיטה הולכת ומגבשת את זהותה, הערוץ הראשון שלו מאבד את דרכו. (אורלי)

9. אימפריית הפשע, עונה 4 פרק 5

"מה שהתרחש – זה נגמר. אבל מפעם לפעם אתה תחשוב על הדבר הנוראי שקרה לילד שאת הפנים שלו אתה לא ממש זוכר. אני מבטיח, אתה יכול לחיות עם זה".

(נאקי משיא עצה)

אני לא יודע אם זו הפרשנות האישית שלי, שהיא באמת נורא אישית מאחר שזה אלמנט שאני תמיד מתלונן עליו בהקשר של "אימפריית הטיילת", או שמא הכותבים באמת הפעילו במכוון ובמודע זרמים תת קרקעיים בכיוונם של יסודות הסדרה. כך או כך, בלי שנאמרה עליו מילה אחת מפורשת, הרגשתי שרוחו של ג'ימי דרמודי שורה על הפרק הזה. כל כך הרבה רבדים פעלו בבת אחת עם המשפט הזה של נאקי למעלה, עברה בי צמרמורת אמיתית וממשית. מעבר לעובדה שהוא נועד במובהק להזכיר לנו את המעשה הבל יסולח שנאקי עשה, הוא הזכיר לי דברים דומים שג'יליאן אמרה לג'ימי אחרי הירצחה של אנג'לה – עוד זמן לא רב טומי הקטן כבר לא יזכור את אמו המנוחה. ג'ימי הזדעק, חנק את אמו והבטיח שוב ושוב שהוא עצמו בהחלט יזכור, כפי שאנחנו זוכרים וזוכרים.

כעת, צחוק הגורל, טומי לא זוכר את מימה שלו. ג'יליאן נפגשת איתו סוף סוף פנים אל פנים (הוא ממש נהיה דומה לפול מקרטני) ושוטחת בפניו את הסרט שבו היא חיה. מאוחר יותר ג'יליאן אומרת לרוי שעשתה דברים כה איומים. לא נראה לי שאי פעם ראינו אותה מכירה בזוועות שעוללה, החל מלשכב עם בנה ועד לרצח הכפיל שלו. ליטל בו פיפ, כאבחנתו של דאן פרנסלי, איבדה את עצמה. שוב אי אפשר שלא לתהות איזו גאולה יכולה להיות לאישה הזו, שחייה נרמסים פעם אחר פעם מאז שהייתה ילדה צעירה, אבל רוי הזה נראה כמו התחלה טובה.

Credit: HBO

אגדת שר היער משמו של הפרק אוזכרה כחלק מהחקירה של אדי קסלר המסכן תחת אגרופו של הסוכן נוקס. הסוכן הפגין את ידיעותיו בתרבות הגרמנית (הסופר-פסיכית) ובבלדה האפלה הזו של גתה, על אודות אב הנושא את בנו בזרועותיו ביער, ופוטר את חרדותיו של הבן מפני העל טבעי כשטויות ילדותיות, עד שלבסוף מסיים את המסע ביער כשילדו מת בזרועותיו. זה מאוד הזכיר לי דווקא את בנו של נאקי, שמת משחפת בזרועות אמו ונשאר כך בחיקה למשך ימים, עד שנאקי חזר הביתה וגילה אותם כך. גם יחסי נאקי-ג'ימי מהדהדים בהקשר של הסיפור הזה, אבל לא באמת, לא אליבא דנאקי. כפי שאמר לאחיינו, "הדבר היחיד שאתה יכול לסמוך עליו הוא דם"' ואכן, דם היה ויהיה בשפע.

בסיסרו התובנה הזו הייתה מדויקת במיוחד על כל היבטיה, עם האחים קאפון. ואן אולדן שמבקש להיפטר מאל קאפון, פרנק שקולט אותו ומנסה לשלוף אקדח, צרור יריות בלתי כלה שטובח בו לעיני אחיו ההמום – כל התורה על רגל אחת [1]. אבל תובנת הדמים של נאקי הוכיחה את עצמה גם מהעבר השני. אדי היה נאמן לנאקי במשך 12 שנה שבהן שירת אותו, ולבסוף אף חטף כדור עבורו. כעת, כאשר הוא מאוים בגירוש ובמפגש עם משפחתו המנוכרת שהותיר מאחור, הוא מוכר בלב כבד ובדמעות את מיטיבו.

זה היה הפרק שבו למדנו הכי הרבה על אדי, מה ששוב מזכיר את פרקיו האחרונים של ג'ימי. כעת נודע לנו מי הוא ומה הנחה אותו. כעת אנחנו יודעים שהאדם הזה שמקרין הוד והדר ייקיים, הוא בעצם גנב שעזב את משפחתו וארצו כשפילגש ארעית תלויה על זרועו, ומשום מה הוא מבכר לטרוף את נפשו ולא להיות מגורש בחזרה אל גרמניה. אבל הוא אכן איש של כבוד, ככזה אנחנו מכירים אותו. בזמן שנאקי שוכח את ג'ימי ומשכנע את אחיינו למכור את החבר היחיד שהיה שם לצדו, אדי אינו מסוגל להתמודד עם הפגם העצום בנאמנותו שלו, בטח לא כאשר סוכני הבולשת מבטיחים לו פגישות נוספות. הוא עוד דואג לגרביים של נאקי בטרם יתלבש בהידור האופייני לו ויקפוץ אל מותו.

[1] המשחק בסדרה הזו מעולה באופן כללי, אבל סטיבן גרהם בתפקיד אל קאפון מצליח שוב ושוב להתבלט מעל כולם. בפרק הזה הוא עשה הכל, מהיי הקוקאין ועד לתהומות הצער, ובדרך אפילו חיקה באופן מושלם את מייקל שאנון בתפקיד נלסון ואן אולדן, וכל זה תוך סיגול מבטא איטלקי מושלם תחת המבטא הבריטי המקורי שלו. האיש הזה צריך לזכות בפרסים. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

8.5. אימפריית הפשע, עונה 4 פרק 4 (השלמה מהשבוע שעבר)

פרק ראשון העונה בלי ריצ'רד הארו, וככזה הוא דווקא עמד היטב בפני עצמו. למעשה, בעיניי הוא היה הפרק הכי מוצלח עד כה בעונה הנוכחית. מעניין לראות את השיפטינג הזה שנעשה בתפקידן של הדמויות, במיוחד כאשר הוא מתואר באופן אמין ואורגני. נראה שזה המוטיב המרכזי כרגע: ואן אולדן יוצא בעל כורחו מחסותו של אובניון אל חסותו של אל קאפון. דאן פרנסלי יוצא מחסותו של צ'וקי אל חסותו של נרסיס – שימוש נבון בדמות החדשה, שנותן פחות פוקוס לה ויותר דגש על ההשפעה שלה על פרנסלי. זה יותר מעניין מהתכנונים של נרסיס כלפי צ'וקי, שמזכירים את הניסיונות המשעממים של ג'יפ רוזטי להדיח את נאקי (אם כי יש להניח שמתוקף היותו דמות משנה, צ'וקי הרבה יותר פגיע מאשר נאקי). אדי קסלר לא רק משדרג את תפקידו אצל נאקי, אלא גם הולך והופך לעוגן רגשי מסוים בסדרה, תהליך שכבר התחיל בסוף העונה הקודמת. והמרתק ביותר בעיניי – עלייתו של מאיר לנסקי, שנדמה כי היא משורטטת במקביל לדעיכתו של ארנולד רוטשטיין.

רוטשטיין נראה כבלתי מנוצח. חיבתו להימורים נחשפה כבר כשהתוודענו אליו בעונה הראשונה, ובשעתו הוא שאל את נאקי אם הוא יודע מה הופך אותו למהמר טוב. התשובה: הוא לא מהמר על מה שהוא לא יודע שינצח בו. בשעתו זה נאמר ברמז למכירת משחקי הוורלד סרייס בבייסבול שרוטשטיין הואשם בהם, אבל זו הייתה האמת שלו והנר לרגליו. זה לא קרה הפעם, כאשר התגרה שוב ושוב בנאקי והזמין אותו לשחק, ואז גם חשב שיש לו סטרייט, הימר וטעה. לנסקי במקביל שמר הן על קור רוח והן על קשיחות כלפי השחקן שדיבר בפחיתות כבוד כלפי א"ר, ובסוף המשחק אף חיכה לו בחוץ כדי להרביץ בו תורה. אני חושב שזוהי הפעם הראשונה שבה אנחנו רואים את לנסקי בקרב שכזה, פנים אל פנים, בלי שנשק חם יחצוץ בינו לבין יריבו. בעולם הזה, ההולך ונעשה אלים יותר ויותר, נראה שגישתו של רוטשטיין נעשית לא רלוונטית.

Credit: HBO

נראה לי שלנסקי לא יכול היה לבחור סיפור טוב יותר כדי לשבות אם תשומת לבו של נאקי. בתור התחלה הוא מספר על אביו. גם אצל נאקי, כמובן, אביו היווה דמות מפתח בהפיכתו למה שהוא היום, הגם שעם אופי שונה בתכלית. אבל גם המשך הסיפור של לנסקי מהדהד מוכר: הוא מספר על כך שכנופיית ילדים היכתה אותו כדי לקחת את הכסף שלו לארוחת צהריים. גם זה בוודאי פורט על מיתר בלבו של נאקי, שאביו נעל אותו מחוץ לבית כדי שיתמודד לבדו עם נערים שהתנכלו לו, ובתמורה הם פוצצו אותו במכות והותירו בו צלקות.

השינוי במרכז הכובד של דמויות הסדרה שנמצאות שם בחלקן מההתחלה, עוברות מהשורה האחורית אל קדמת הבמה, הוא הדבר החכם ביותר ש"אימפריית הטיילת" יכולה לעשות כרגע. יש לה מאגר מרהיב של דמויות משנה מעולות, חלקן כמובן מבוססות על אנשים אמיתיים (כמו לנסקי), והדבר שייחלנו לו מזמן הוא שישתמשו בהם בתבונה. כרגע נדמה שזה בדיוק מה שהאימפריה עושה, ואולי אין זה מקרה שהמעבר הזה מתרחש בעונה שהצטרפו אליה שני אנשי מפתח מ"הסמויה", סדרה שהתמחתה בשימוש מושכל בהמוני הדמויות שלה. ובמקרה הזה, גם חוסר שימוש: פרק רביעי בלי מרגרט, מה נחמד (ובכל זאת קלי מקדונלד מופיעה שנייה בקרדיטים). (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

7.5. הוחלפו בלידתן עונה 2, פרק 18

"
 

 


רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il