אחוזת דאונטון, עונה 4, פרקים 2-3

הפרק השני של העונה עדיין התנדנד על מפתן של חוסר בהירות, בעיקר בגלל מה שנראה כמו ניסיון למשוך את עלילות העונות הקודמות במקום לייצר חדשות. דוגמה בולטת היא פרשת קרסון ומיסטר גרג, שהתרחשה למעשה בעונה הראשונה ולא קיבלה בעונה הזו שום מימד נוסף; דוגמה אחרת היא נטייתו של תומאס לסכסך בין המשרתים, הפעם בעזרת עדנה, המשרתת החדשה של קורה, באותו תכסיס ממש שסיבך את אלפרד בעונה הקודמת. הרומן המתפתח בין עדנה לברנסון נמאס עלי כבר בעונה הקודמת, ואני די מפהקת למראה המשך פיתוחו. חוץ מזה, איך בחור להוט ורציני כמו ברנסון יכול לבחור במשרתת תככנית אחרי סיביל הנהדרת? לג'וליאן פלוואז פתרונים.

הצוואה של מתיו, בדמות מכתב לאחר מותו שנמצא באורח פלא, גם היא מהלך אופייני לסדרה שנוטה לפתרונות קלים מדי, שלא לומר גסים (אם להזכיר למשל את המכתב של לוויניה לאחר מותה). מנגד, דאונטון מצטיינת בפיתוח התגובות שפתרונות אלו מביאים, והיחסים בין מרי המעורערת, לורד גראנת'ם שמתנהג בנוקשות שהוא חושב אותה לרגישות והסבתא הנהדרת היו ונשארו מקור לדיאלוגים נהדרים ותצוגות משחק מצוינות. דמותה של מרי מקבלת חזרה את העומק שהפסידה באיחוד המאושר עם מתיו ואילו רוז ממלאת את תפקיד סיביל בתור מביאת רוח המודרניזציה לבית, אך הפעם מצידה הנהנתני ולא זה האידאולוגי. בין כל אלה חזר לאוויר הקסם של הסדרה, שלא ממש שרר בפרק הראשון.

ציון הפרק: 7

© 2013 Carnival Film & Television Limited. All Rights Reserved

בפרק השלישי התרחשו שני מהלכים מקבילים, כמעט סותרים: אווירת הפרק הייתה מאוד זו של "לפני המלחמה", עם מסיבות גדולות, רכיבות סוסים, פלירטוטים ומשברים במטבח. היה משהו משמח בלחזור שוב לריצות הבהולות במסדרונות ולאסונות קטנים כמו משרת שהורד מדרגתו, ולרגע היה אפשר להצטרף לקרסון שמייחל תמידית לימים עברו. רפרנסים קלים למופע המוזיקלי בתחילת העונה השנייה או לרכיבה הרת הגורל של מרי עם פאמוק חיזקו את המחשבה של חזרה לסדר הנעים והמוכר, אבל אז עלו מנגד רעות גדולות בהרבה ממשרת שנקע את היד ומסידורי ישיבה מכשילים. הגרמופון מעלה זיכרונות כאובים, משחקי הקלפים הפכו לזירה של יריבות ורמאות ובשעה שכולם נהנים מזמרת האופרה למעלה, למטה נאנסת משרתת ואין איש שומע. הזוועה של הסצנה הזו, בין זוהר האורחים לאימה של אנה היתה קשה מאוד, והנאמנות התמידית של אנה לבייטס, למרי ולדאונטון בזמן שהם לא מודעים למה שהיא עוברת חידדה את הזוועה עוד יותר. אנה היא דמות מקסימה שכיף לצפות בה, בייחוד כשהיא מקבלת עומק נוסף, ואני מקווה שזה לא ייגרר לסנסציוניות בזמן שג'ואן פרוגט עושה את עבודתה באופן כה מוצלח.

מול הרגעים האלו, נדמה ששאר דקויות האהבה והחברה של הפרק די התגמדו, אולי באופן מכוון ואולי לא. השיר האחרון בהופעה הוקדש ע"י הזמרת "לאהבה ולאוהבים"; אהבה הייתה די הרבה אבל אוהבים לא ממש. מרי וברנסון מתמודדים שניהם עם מות אהוביהם שהחזירו אותם לנקודת המוצא בלי שחזרו להיות ממש אותו דבר – מרי בודדה וקרירה אבל לא מסוגלת יותר להתעלם מרגשותיה וברנסון בן חורג וזוטר שקשריו לדאונטון חזקים מכדי לנתקם. הקשיים של שניהם מבוצעים היטב במשחק ובטקסטים ומצליחים להעניק פן נוסף להתחבטות שכבר הכרנו. היחידים שאכן אוהבים בינתיים הם אדית' וגרגסון, שמתנהלים כדרכם בשוליים, אבל מן הסתם עוד צפוי להם משבר.

ותלונה לסיום - דור ההמשך של האחוזה, התינוקות סיבי וג'ורג', נעדר מהמסך, וחבל. אחרי שהתמחיתי בטקסי ההלבשה והארוחה, מאוד רציתי לראות איך מגדלים ילדים לתוך אצולה כזו ומה טיב הקשרים שבין ההורים לילדים כשאלו מגודלים ע"י אומנות. מקווה שיהיה מאלו בפרקים הבאים.

ציון הפרק: 8