המסך המפוצל

הממיר 4/10/13

שובר שורות, עד עצם היום הזה, הוחלפו בלידתן, לות'ר, פרוורי הגיהינום, הממשלה, הלו ליידיז ועוד

מאת: המערכת

פורסם: 04-10-2013
4 תגובות

10 שובר שורות עונה 5 פרק 16 (הפרק האחרון בסדרה)

הפרק ישודר במוצ"ש

זה מצחיק, אחרי הפרק הקודם תהיתי איך תתמודד הפינאלה עם כל כך הרבה מאורעות שאמורים לקרות בה. בדיעבד, אחרי שכבר פרסמתי את הביקורת, קלטתי שזה לא כזה מסובך – סרטים באורך מלא עושים את זה כל הזמן. אלא ש"שובר שורות" אינה סרט באורך מלא, ואלוהים וגולשי הקהילה הטובה הזו יודעים שלא חשֹכתי ממנה את שבטי לאורך חלק ניכר מארבע מתוך חמש עונותיה בעקבות פרקים שלמים שמתמקדים בזבוב מחורבן, סצנות אווירה יומרניות של שלט מתנופף ברוח, מכונית ריקה עושה באונסינג או דובי ורוד בבריכת שחור-לבן, וסתם רגעים בוטים שרצוי היה לוותר עליהם. העונה החמישית המחישה עד כמה הסדרה הזו יכולה להיות מעולה כאשר היא ממוקדת, והפרק האחרון היה מייצג מושלם לטענה הזו. ומושלם היא המילה, כי הפינאלה הזו מבחינתי יכולה להיכנס לפנתיאון. להמשך (yaddo מבלוג קפה +טלוויזיה)

 

 

9 עד עצם היום הזה עונה 3 פרק 1

לא ידעתי שהתגעגעתי לסדרה הזו, עד שלא מצאתי את עצמי מתענגת עליה. אמנם הסצנה מהעבר שבה פתחו את הפרק, הלידה של הנרי ומסירתו לאימוץ על ידי אמה המסרבת לחזור בה מהחלטתה שכן אינה מאמינה ביכולתה לגדל אותו לא הייתה מרשימה במיוחד, אך העניינים השתפרו פלאים כשהסדרה חזרה להווה ולספינתו של הוק. נושא האמונה שהיווה את המוטיב הבולט ביותר בפרק (לפעמים אולי בולט מדי) היה עשוי בצורה מעניינת מאוד בעיניי, השאלות של למי מגיע לקבל סוף טוב, מתיי מתייאשים, מהי אמונה, שצצו כבר בשתי הסצנות הראשונות של ההווה, והדיונים המקבילים שהתנהלו הן על הספינה בין עוץ לי גוץ לי, אמה והיתר, והן בארץ לעולם לא בין תמרה, גרג והנרי, היו עשויים מצוין.

איני מכירה ביטוי מקביל בעברית ל"leap of faith", אך היה אפשר למצוא בפרק שתי קפיצות כאלה, האחת שנעשתה על ידי אמה, שהצליחה להתגבר על חוסר האמון המוטבע באופייה בשעה שקפצה למים מתוך אמונה שכולם יתאחדו כדי להציל אותה, וכך יפסיקו את המריבה שיוצרת את הסערה (אהבתי גם את הסמליות של הרעיון הזה של מריבות שיוצרות סערה בעולם), והשנייה של הנרי  שקפץ מתוך אמונה שאבק הפיות שבידו יצליח לגרום לו לעוף.

אני מודה שבמהלך הפרק עניין ה"חובה להאמין" כדי להצליח, מסר שאיני מתנגדת לו, הצליח לעורר בי תהיות במיוחד בקטע שבו תמרה וגרג ננזפים על ידי הנרי על כך שהם לא שואלים "שאלות", ומקיימים מה שאומרים להם, ומאמינים בשולחיהם. כיוון שאם יש דברים שטוב להאמין בהם בלי הוכחות כיוון שהם מייצרים מציאות, מדוע יש דברים שאין להאמין בהם בלי הוכחות? מדוע הם ננזפים על עצם האמונה המוטעית שלהם? אבל אם פתרתי את זה לעצמי בכך שאולי הסדרה מנסה לומר לנו שהדבר שצריך להאמין בו הוא שהטוב ינצח, אבל בהחלט צריך לברר האם אתה מובל על ידי הטובים, או על ידי אחרים. סופו של הפרק שבו הסתבר שהנרי עצמו נכשל בדיוק באותו מקום, שכן גם הוא נתן אמונו באדם שהוביל אותו בדרך הלא נכונה, חידד אף יותר את המקום שבו יש הבדל בין לשאול שאלות ולא לשאול שאלות. הנרי יכול אולי להתחרט על כך שהוא נתן אמון בפיטר פן, אבל אף צעד שהוא לקח בדרך לא היה כזה שהוא יתחרט שהוא עשה אותו, תמרה וגרג לעומתו, מיד כשהם מבינים שהם היו כלי משחק, מתחרטים על הצעדים שהם נקטו, הן על הפגיעה בהנרי, והן על הפגיעה בניל. הפגיעה באחרים היא המקום שבו חובה לשאול שאלות.

וכך נפטרנו די מהר הפרק מתמרה וגרג, שתי הדמויות המעצבנות של העונה הקודמת, ואני לא יכולה לומר שהיה לי צר עליהן במיוחד. אפילו שאין ספק שכדמויות שמתחרטות על מעשיהן הן היו יכולות להיות מעניינות יותר מדמויות חדורות אמונה מוטעית בצדקת דרכן.

אני עדיין לא סגורה לגבי דעתי על התוספת של בנות הים, והאפיון שלהן כמרושעות, וגם לא לגבי המפגש בין רובין הוד לניל בעולם האגדות, אך בסה"כ אהבתי את הרעיונות בפרק, ואת ההומור (ניל למולאן: הם עשו עלייך סרט, הוא דווקא די טוב. מולאן: מה זה סרט? קפטן הוק לאמה: אני דווקא מחבב אותך כשאת לא צועקת עליי...) וסופו בהחלט השאיר בי טעם של עוד. (אורלי)

 

8.5 הוחלפו בלידתן עונה 2 פרק 17

שם הפרק "זהירות, תאוות בצע, תשוקה, צדק, כעס" קרוי על שם ציורו של ג'ק ביל המתאר חמישה אנשים סביב לשולחן קלפים רגע לפני התכתשות. ולמרות שאי אפשר ממש היה למצוא בפרק תאוות בצע, או אנשים סביב לשולחן קלפים, אם הייתי צריכה להמר על סצנה מסוימת שאליה כיוונו היוצרים בשם הפרק, הייתי אומרת שהסיטואציה שבה ביי ואנג'לו פגשו בהורים המאמצים של בתו של אנג'לו, היא הסצנה שבה מדובר. כולם נוהגים בזהירות, יש כעס, יש תחושה של חוסר צדק, הילדה היא תוצאה של ליל תשוקה חולף, והחזרתה לאנג'לו יכולה עוד לעלות לו הרבה כסף. ומעל לכול, הייתה שם תחושה של תיכף הכול הולך להתפורר, ואנג'לו צריך להתכונן לקרב של חייו, המעניין כמובן היה שהקרב הראשון שאותו הוא מנהל בדרך להשבת בתו השנייה, הוא דווקא עם בתו הראשונה.

אפשר כמובן לומר ששם הפרק מתאים למה שהתרחש בו באופן כללי, אבל זה שם שכזה שמכיל כל מיני תכונות שיכול להתאים לכל כך הרבה פרקים, שאני מעדיפה לחשוב שהיה שם משהו יותר ספציפי.

באופן כללי, אהבתי את הפרק, על כמעט כל העלילות שבו, ביי וטיי היו חמודים ולא העיקו עליי כלל,  את דפני וג'ייס אהבתי עוד קודם, ולכן גם מאוד נהניתי מעבודת הצוות שלהם ומההצלחה שלהם הפעם להשיג "צדק" ולגרום לקוטו לתקן את החוק, אפילו אם יהיו שיגידו שהיא הושגה בדרכים שאינן הכי כשרות.  עלילת מלודי והחיפוש שלה אחר בני זוג באינטרנט הייתה משעשעת ונוגעת ללב כאחת בעיניי, ואהבתי במיוחד שזה הוביל אותה גם לשיחה בסיום עם בעלה לשעבר, ולהכרה שלה בחלקה בהתנהגותו הלא נאותה של אמט כלפיו. אפילו החזרה של סימון לא הפריעה לי. אם כי תהיתי מתי בדיוק רג'ינה הייתה החונכת שלה, בהתחשב בחזרה של רג'ינה עצמה לאלכוהול והפרישה שלה למוסד גמילה. (הגיוני שזה היה לפני החזרה לאלכוהול של רג'ינה וייתכן שסימון נקייה כבר תקופה ארוכה אך עדיין היה נראה שסימון מציגה את הגמילה שלה כדבר חדש)

כרגיל, הפרק היה מלווה בדקויות ודיוקים של רגשות ברגעים קטנים, ורק היה חסר לי לראות קצת יותר את קת'רין הפרק, אם כי ההיעדרות שלה מרובו של הפרק יכולה להיות מוסברת בעובדה שליאה תומפסון היא זו שזכתה בקרדיט על בימויו, וזה קרדיט שהיא בהחלט יכולה להתגאות בו. (אורלי)

 

8 לות'ר עונה 3 פרק 4 (פרק סיום העונה)

הפרק שחתם את העונה השלישית של הסדרה, הראה שיפור ניכר ביחס לזה שקדם לו, אולי כי הפרק לא התמקדו במניעים שהביאו את הדמויות לאן שהביאו, אלא יותר בעימות ביניהן, והעימות היה עשוי היטב, ואולי כי אליס מורגן חזרה, ועל אף הפסיכופתיות שלה, היא דמות שיודעת להפעיל הגיון, ולכן היא פחות מעצבנת לצפייה מרבים אחרים שם. אחד מהרגעים החביבים עליי בפרק, שגם יכול להדגים את דברי, היה זה שבו אליס איימה על מרי, והסבירה לה מה היא תעשה לה אם היא תבגוד שוב בלות'ר, איום שהיה בו משהו לא ממש שפוי, אבל איכשהו הוא נשמע שפוי יותר מכל המסקנות שכל מי שסבב את מרי קודם לכן הגיע אליהן. ואם כבר מדברים על להגיע, קצת תמוה היה בעיניי כיצד לות'ר הפצוע הצליח להגיע לזירת הפשע מהר יותר מהמשטרה שהוא זימן ושהגיעה בכלי רכב. זה לא שהיה לו פור גדול עליהם מלכתחילה. אבל התמיהה הזו לא ממש הפריעה לי ליהנות מהפרק.

מה שהיה קצת אירוני בסופו של הפרק הייתה העובדה שמרי נותנת לאליס לברוח כיוון שהיא הצילה את חייה, בדיוק כמו שבפרק הקודם בני הזוג שניצלו על ידי טום מרווד סרבו להסגיר אותו. אבל ללות'ר היה ברור שאת טום מרווד יש לתפוס (עוד לפני שהוא הרג את ריפלי) ואילו לאליס הוא עזר להימלט מהחוק כמה פעמים. בסופו של דבר הסדרה לא מפקפקת בקו החשיבה של לות'ר גם אם היא שמה את הפקפוק הזה במוחן של חלק מהדמויות האחרות (באופן חסר כל הגיון בעיניי), אבל אני מודה שהיה לי קשה להבין מדוע אליס מקבלת הנחות שהסדרה סירבה לתת לטום. האם זה בשל העובדה שהיא מצליחה להסתיר את פשעיה בכישרון רב יותר בעוד שכל הווייתו של טום, היא: תביטו עליי, ותראו אותי מצליח לעשות "צדק" במקום שאחרים נכשלו. או שמא הדבר נעוץ בעובדה שטום לעומת המחושבות שבה אליס פועלת, כולו מונע מרגש וזה הפך אותו למסוכן יותר ולחסר שליטה יותר. בכל מקרה אני מקווה שזה יותר מסתם "אני מרשה לאליס יותר כיוון שהיא בעדי".

את הסוף אני מודה שלא לגמרי הבנתי, האם לותר בוחר באליס על פני מרי, או שהוא רק מנהל אתה שיחה והוא עוד יחזור למרי. אבל אני יכולה לחיות בשלום עם הסוף הפתוח הזה. (אורלי)

 


8 פרוורי הגיהינום עונה 2 פרק 20

אני לא בטוחה איך להתייחס לעובדה שניסו להראות את דליה בשני הפרקים האחרונים כ"פסיכופתית" נקמנית, במיוחד כשזה הגיע מיד אחרי ש"הוציאו אותה מהארון" בפרק הקודם של הסדרה. אני לא בטוחה כיוון שגם לדעתי יש בכך סוג של מסר בעייתי של הסדרה, בעניין דמויות נשיות, וגם מפני שהפסיכופתיות הזו מקרינה לא טוב על דאלאס, שאם יסתבר שדליה היא אכן קצת פסיכופתית ולא סתם בחורה פגועה, אי אפשר יהיה שלא לומר שיש בהורות שלה, למרות הלב החם שלה והאופן שבו היא מתייחסת לטסה, סוג של הזנחה פושעת. ונוח לי לראות בדאלאס אם טובה עם בת מוזרה במקצת, מאשר אם מזניחה שלא שמה לב שהיא מגדלת פסיכופתית. אבל מצד שני אני בהחלט מצאתי את הפרק מצחיק, ובעיקר בזכות מוזיקת הרקע המאיימת ששילבו בו בכל פעם שהראו את דליה אורבת ברקע.

הדילמה, של טסה האם להעדיף את טובת בן הזוג ולא לעמוד בדרכו לאוניברסיטה מרוחקת, או להמליץ לו על אוניברסיטה שבה הם יוכלו להישאר בקשר קרוב, היא אחת הדילמות השחוקות ביותר בטלוויזיה האמריקאית, אבל אני אהבתי את האופן שבו ריאן פירש את הבחירה של טסה, כאילו היא ניסתה להרחיק אותו, אף על פי שברור שעבורה המניע היה הרצון בטובתו, ואף על פי שאת הפרשנות ההפוכה דליה בעלת האינטרסים שתלה במוחו. גם בגלל שאני לא אוהבת שזו תמיד הבחירה המועדפת בסדרות האמריקניות, להקריב את הקשר כביכול לטובת בן הזוג, וגם בגלל שבאמת היה בצעד של טסה משהו פחדני, דווקא משום שכשהייתה לה את ההזדמנות להחליט בשבילו ביושר, היא לא ניצלה אותה כיוון שהיא ידעה שזה לא בסדר. ולהחליט בשבילו כשהיא מסתתרת מאחורי הכובע זה לא טוב יותר. (אורלי)

 

7.5 הממשלה עונה 3, פרק 2

איני יודעת לומר מה פוגע בסדרה יותר, דחיקתה של בירגיטה אל מחוץ למפלגת המרכז, או דחיקת דמותו של קספר לשוליים, אך העונה הזו עדיין מרגישה כמי שמחפשת את עצמה למרות שהפרק ניכר בהחלט שיפור.

גם הדמויות נראות כמחפשות את מקומן, הן מבחינת החיים הפרטיים (בייחוד קתרינה) והן מבחינת הקריירה (טורבן, בירגיטה), כשחוסר הוודאות לגבי משמעות המהלכים שהם מבצעים בולט לעין.

 הסדרה מציגה את בניית המפלגה החדשה של בירגיטה כצעד הנובע ממניעים אידאולוגיים, אידיאליסטיים אפילו, אך למרות חיבתי לדמותה של בירגיטה והאמון שאני נותנת בכך שהיא אכן מתכוונת לטוב, יש בי משהו שמתקשה לראות בצעד כזה, צעד אידיאליסטי בלבד, ואני תוהה האם בדנמרק הקמת מפלגה חדשה הוא צעד באמת יוצא דופן, ולכן נתפס כאידיאליסטי או שהמציאות בדנמרק דומה למציאות הישראלית שבה  כמעט כולם מקימים מפלגות חדשות ברגע שהם לא מוצאים את מקומם במפלגת האם שלהם, וזו רק בירגיטה שהיא מיוחדת שנתפסת כאידיאליסטית גם בביצוע צעד כזה. בכל מקרה הרגעים המעניינים ביותר בפרק נרשמו עת קרוז הגיע לנהל משא ומתן עם בירגיטה לגבי עתידה. אחרי שבפרק הקודם הוא סרב למצוא לבירגיטה מקום כלשהו במפלגה, הרי שהאפשרות שהיא תקים מפלגה מתחרה גרמה לו למהר להציע לה סגנות. ואני מניחה שהייתה אמורה גם לגרום לה להסס לפני שהיא שוברת את הכלים ובוגדת במפלגה ממנה באה. אך בפועל רק החישה את הפיכת הקמת המפלגה החדשה שלה לרשמית. אהבתי את העובדה שבנט הצטרף אליה בסופו של דבר, אם כי לא באמת חשבתי שהוא יימנע מכך, למרות שאני מודה שהיה יפה מצדו לנסות להשאיר אותה במפלגה ולסדר לה תפקיד.  

סוגיית החוק נגד מהגרים טופלה די ברפרוף  לטעמי, והרגישה יותר כמו באה לשרת את עלילת "לבירגיטה יש סיבה מוצדקת להקים מפלגה" מאשר להביא לדיון את הבעיה עצמה. והתחושה הכללית של שני הפרקים הראשונים היא שהעונה עדיין לא ממש התחילה. (אורלי)

 

7 הלו ליידיז עונה 1 פרק 1

במהלך הפרק הרגשתי שאני צופה בקומדיה רומנטית, רק שהעלילה לא ממש מצחיקה ואני גם לא בטוחה בכלל אם נזכה לראות משהו רומנטי. והסיבה שזו הייתה ההרגשה שלי, נעוצה בעובדה שהסצנות המעניינות יותר לצפייה בעיניי היו אלה שבין סטיוארט לג'סיקה, שהיו מאוד טבעיים וחמודים האחד עם השני, והרשו לעצמם התנהגות נורמלית שהייתי ממליצה להם לאמץ גם עם אחרים. אך בנפרד לא היה שם ממש עניין מבחינתי. כרגע נראה לי שאתן לזה הזדמנות של עוד פרק או שניים, ואפרוש אם ארגיש שזה לא מתקדם לאיזה מקום מעניין, או לאיזשהו מקום בכלל. (אורלי)

 

 

בשולי הממיר

הבמאי גיירמו דל טורו אחראי לפתיח פרק Treehouse of Horror השנתי של משפחת סימפסון: 

 


 


רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il