הממיר 19/7/13

9. פרוורי הגיהינום, עונה 2 פרק 12
בעונה הזו בעיניי חל שיפור משמעותי בהשוואה לעונה הקודמת. גם בהמשכיות בקווי העלילה, גם בהרגשה שדברים מתקדמים שם ולא מסתובבים במעגלים, וגם בכך שהם מצליחים להצחיק אותי הרבה יותר מאשר בעונה הקודמת. ייתכן כמובן שזו העובדה שהתרגלתי יותר להומור שלהם, אבל הפרק הזה הוא דוגמה לפרק שממש הצחיק אותי מתחילתו ועד סופו. ההסברים הבנליים של מר וולף היועץ, זה כיסא וזה טלפון, והתשובה של טסה "אני אשתדל לא לבלבל ביניהם", העובדה שדליה מפרשת את ההתעללות בה בבית הספר החדש בכך שהיא לא מספיק שזופה כמו גם המשפט המחנך של דאלאס - "אסור לנו לשפוט אנשים על פי עומק השיזוף שלהם", וכל ההתנהלות הלוקחת ברצינות את השטות, ובקלילות את הרציני הפכה את הפרק הזה לפשוט כיפי לצפייה.

הייתה שם אפילו ביקורת מרומזת על הרדידות שמאפיינת את תכניות הטלוויזיה שזוכות להצלחה. בעלילה של ריאן שיי שמצליח להעלות את הרייטינג של תכנית בית הספר בכך שהוא הופך אותה לתכנית שבה מדברים על הגוף שלו, ופתאום יש התעניינות בתכנית. אבל יחד עם הביקורת שהושמה כמובן בפיהן של טסה וליסה, היה שם גם מתן כבוד לקהל שבוחר לצפות בדברים האלה שיש לו סיבות משלו, ואפילו אם התוכן רדוד לפעמים מה שעובר הוא מעבר לתוכן, מה שבא לידי ביטוי באמירה של המנהל על כך שאנשים אהבו את התכנית של רייאן לא בגלל הגוף שלו אלא בגלל הרוח שלו. לא בטוחה אם הם באמת חושבים כך או שהם יודעים היכן הם חיים ופשוט לא רוצים להעליב אף אחד. בכל מקרה, זה לא הפריע לי ליהנות מסצנת הפיוס בין טסה לריאן שעבדה גם בפני עצמה וגם כפרודיה על רגעים כאלה בטלוויזיה. (אורלי)

8.5. שטיסל, עונה 1 פרק 3
לאורך כל הפרק חוזרת ונאמרת ברכת "שהכול נהיה בדברו", פעמים רבות על ידי הדמויות השונות (אם זכרוני אינו מטעני, אף ברכה אחרת אינה נאמרת), ונראה לי שהסיבה לכך שהתמקדו דווקא בברכה הזו ולא באחרות היא מפני שהפרק התמקד בדיבור, בדברים שנאמרים ושלא נאמרים ושיכולים לקבוע גורלות. עקיבא שמהסס אם להמשיך בשידוך או לא כיוון שהוא לא יודע אם הוא מסוגל לומר לה שהוא אוהב אותה (בהיותו מאוהב באלישבע שאליה הוא מתקשר אך לא מסוגל להביא את עצמו לאמירת אף מלה), שולם אביו, שאמר שמעולם לא אמר לאשתו עליה השלום את המילים הללו, כאילו לא המילים הן החשובות, השדכן שצריך לשקול היטב את מילותיו כדי להסביר את פשר האיחור בתשובת משפחת שטיסל להמשך הקשר, סצנת "ההתבודדות" ביער בה כולם מדברים ישירות עם הקב"ה, ומרוב צעקות לא שומעים כשמישהו באמת קורא לעזרה, ואפילו גיטי שהבחירה שלה בסיפור האמת למוכרת בחנות הבגדים היא זו שמצליחה לסדר לה עבודה, ושהקשר בינה לבין בתה מתהדק אחרי שהן בוחרות להתוודות האחת באזני השנייה.

חוץ ממוטיב הדיבור והחשיבות של מה אומרים ואיך אומרים שהיה מאוד חזק בפרק, קרה בו מה שלא היה מבייש אף אופרת סבון: בחור מסכים להתחתן עם בחורה שהוא לא אוהב כי הוא חושב שאין לו סיכוי עם זו שכן, רק כדי לגלות כמה שעות אחר כך, שאולי האין סיכוי הזה הוא לא כזה מוחלט. וכמו שאני לא אוהבת שזה קורה באופרות סבון, לא אהבתי את האופן שבו זה קרה גם כאן. לא יכולתי שלא לחשוב למראה עקיבא המציע נישואין לשידוך שלו רק בגלל שהיא התחילה לבכות (אפילו אבא שלו ששלח אותו לדייט בלי לתאם אתו הופתע מהמהירות שבה זה קרה). למה הוא צריך להיות כזה אידיוט? ולא יכולתי שלא לכעוס על אלישבע שאחרי שהיא שומעת על האירוסים שלו היא נזכרת פתאום להתקשר אליו באמתלה מטופשת. מקווה מאוד שאחרי שהם יצרו שם את הפלונטר שיניע את העלילה, הם באמת יניעו אותה בקצב ובאופן יותר אמינים. (אורלי)

8. האמריקנים, עונה 1 פרק 13
הנה הגיע סוף העונה הראשונה, שחלקה השני והפחות-מוצלח גרע בהרבה את החיבור שלי אליה ואל הסדרה, די בדומה לכפי שקרה עם "הומלנד". מה שמצחיק זה שהדמיון לסדרה של שואוטיים התגבר בפרק הנוכחי לנוכח רחרוחיה של פייג' סביב מעשי הוריה – או במקרה הזה אמה – בקטע מטופש למדי. נערה בוגרת קמה ממיטתה להעיר את אחיה הקטן כי היה לה סיוט? וכאשר הוא משיב אותה ריקם היא מתעקשת והולכת לחדר של אמה? כתיבה רשלנית. שוב, כמו ב"הומלנד". במקביל אני לא מסוגל לסבול את מרתה ואת נשיכות השפה התחתונה שלה (יש דברים אחרים שהיא יודעת לעשות? אני לא בטוח) ואני אוהב גם את סטן וגם את נינה, אבל ביחד הם די משעממים אותי, וגם היחסים של סטן ואשתו לא יכולים לעניין אותי פחות. במילים אחרות, מערכת היחסים היחידה שמעוררת עניין היא זו של פיליפ ואליזבת'.


Craig Blankenhorn © 2013 Twentieth Century Fox Film Corporation and Bluebush Productions, LLC. All rights reserved.  

כל ההסתייגויות האלה לא מנעו מפרק סיום העונה להיות מותח ומעניין. ואולי הכי חשוב: נוגע ללב. כי מעבר לאקשן הפרק כלל שלושה רגעים יפהפיים ממש, שזה יותר מכפי שניתן לומר על הרבה דברים בטלוויזיה. הרגע הראשון: אליזבת' מקשיבה להקלטה של אמה. וואו, כמה כוח היה טמון בסצינה הזו. הדברים שאמרה היו מרגשים מטבעם, אבל גם שפכו אור גדול על הניתוק של המרגלים מכל מה שהכירו, על ההקרבה שלהם ועל ההפסד, לא רק שלהם אלא של משפחתם. אלמנט שלא תמיד חושבים עליו ולא באמת טופל בסדרה עד כה. הרגע השני: קלאודיה מגיעה לנקום ברוצח של ויקטור ז'וקוב (אני קורא לו 'רוצח', אבל בנסיבות אחרות הוא היה לוחם צדק נערץ, וזה כוחה של הסדרה גם ברגעיה החלשים). זו הייתה סצינה מצוינת בפני עצמה – קלאודיה הייתה כל כך אכזרית, לשתק אדם ולהרוג אותו בייסורים – אבל המשחק הגדול של מרגו מרטינדייל, שהפכה בן רגע מדודה חביבה לנוקמת רצחנית (שעדיין נראית כמו דודה חביבה), הוסיף ממד ששידרג הכל. הרגע השלישי: "חזור הביתה". הבחירה לעשות את זה ברוסית הייתה נפלאה, כי לא זאת בלבד שברגע הזה אליזבת' נסוגה אל משהו בסיסי וראשוני בה, אלא השימוש בשפה שהם כלל לא אמורים להשתמש בה לקח את שניהם אחורה, אל צעירותם. אל הזמן ההוא שבו זיווגו ביניהם אבל בלי שום הצהרת אהבה, בלי נדרים. זאת הייתה ההצהרה של אליזבת', ונראה שפיליפ הבין אותה.

וכמו שהעונה התחילה נהדר עם Tusk הנפלא של פילטווד מאק, היא הסתיימה נהדר עם Games Without Frontiers העצום של פיטר גבריאל. (yaddo   מבלוג קפה + טלוויזיה)

8. הוחלפו בלידתן, עונה 2 פרק 9
כאשר פרק חורג ממתכונתו הרגילה אני בדרך כלל רוצה לפרגן לו, ולכן שמחתי על הידיעה שהפרק הזה יהיה כולו בשפת הסימנים, מבלי שיושמע בו קול. לצערי אני לא בטוחה שהתוצאה הצדיקה את המאמץ, כיוון שהיא נראתה שרירותית ולא מוצדקת מספיק מבחינת התסריט. נכון שנאמר שם במהלך הפרק שאף שומע לא יוכל להבין את המשמעות של להיות חרש עד שהוא לא יחוש זאת על בשרו, אבל אם זו התחושה שהם רצו לתת הם לא הלכו עם האמירה הזו עד הסוף ולכן התוצאה הייתה די מפוספסת בעיניי. למה, למשל, לא להשמיע את האזעקה שדפני מפעילה אך לא שומעת, אבל כן להשמיע את צפירת המשטרה בסיום? ואם החרשים כן משמיעים את קולם כשהם מדברים עם אנשים שומעים, מדוע לא להשמיע אותו אבל כן להשמיע מוסיקת רקע? הדבר צרם במיוחד בסצנה בה דפני ניסתה להעיר את רג'ינה הישנה שנת שיכורים.


© ABC Family

אם נתעלם מהניסיון לצאת מהשגרה היה סה"כ פרק די מעניין, כשתהליך הכחשה אחד הופך לגלוי - דפני כבר יודעת בוודאות שרג'ינה חזרה לשתות. מתחיל תהליך התכחשות אחר בו דפני ונואה כביכול מתנשקים רק בשביל התפקיד, מה שהביא אגב לקטע המשעשע ביותר בעיניי בפרק כשדפני אומרת לאמט שנוזף בה על הנשיקה, שהוא צודק, כי הוא באמת האדם האחרון בעולם שיש לו זכות דיבור בנושא. אהבתי מאוד את ביי הפרק. הניסיון להרחיק אותה מהמרד, כמו גם את נואה, הפכו את המרד עצמו בעיניי לפחות מעורר הזדהות, אף על פי שהוא מוצדק. טראוויס איבד כל סימפטיה קודמת שהייתה לי לדמות עם ה"אפס אחוז שומעים" שהגיע מיד אחרי שהוא נעזר בשירותיה של ביי ובוונדליזם כדי להשתלט על המבנה. היה לי גם חבל שלא זכינו לראות מה היה יוצא מהתכנית של קתרין שהחליטה להביא עיתונאים כדי לראות את ההצגה, ואם אכן הגיעו העיתונאים הרי שהם זכו לראות הצגה אחרת לחלוטין. בכלל, ייתכן שהבעיה שלי עם הפרק היא שלא היו בו מספיק דקות קתרין, אני בהחלט מצפה לשיפור בפרק הבא. (אורלי)

7. האמריקנים, עונה 1 פרק 12 (השלמה מהשבוע שעבר)
מרגישים שסוף העונה מתקרב, העניינים הולכים ומסתבכים, אבל הפרקים האחרונים הפכו אותי מאוד אמביוולנטי. הדבר שהכי מפריע לי, ועכשיו ביתר שאת, הוא ההתקרבות של מרתה ופיליפ-קלארק. היא פשוט לא סבירה. לפני מספר פרקים פיליפ נשאר לישון אצל מרתה לראשונה, ואז קם בבוקר והפאה מהודקת לראשו כאילו ככה זה קורה במציאות. ראינו שהוא מסיר אותה במשיכת יד, לא מדובר באיזו פאה מודבקת בתחכום. כלומר, אנחנו אמורים להאמין שמרתה מעולם לא שיחקה לו בשיער? מעולם לא משכה אותו מתוך להיטות במהלך סקס? אלה טענות שעשויות להישמע קטנוניות, אבל בעיניי הדבר הזה פשוט מיירט את הסבירות של הסדרה כי הוא שוב ושוב מראה לי את התפרים (יחד עם המשחק הנוראי של הסוכן גד, מפקד ה-FBI).
מצד שני, הרגעים של פיליפ ואליזבת' היו יפים. במיוחד שלה, כשפייג' שאלה אותה אם זו הייתה הבעיה שלה עם אבא, והיה ברור שלא (כפי שאכן אמרה לבסוף). החתונה המפוברקת – אם אפשר לקרוא לה כך – הקרינה על יחסיהם של צמד המרגלים באופן נוגע ללב.
בחזית הריגול נדמה שהכל קורה בעת ובעונה אחת באופן שהאחד מאזן את השני – פיליפ ואליזבת' מתקרבים באופן מסוכן לחשיפת זהותם (זוכרים את התלונה שלי מהפרק השני על ההתנהלות הקלוקלת והבלתי הגיונית שלהם עם המנקה? אז זה), בזמן שנינה עושה את הדבר המתבקש והופכת לסוכנת כפולה לטובת אמא רוסיה. למזלם של ג'נינגס את ג'נינגס, הדיוקנאות שציירו להם לא מתחילים להזכיר אותם, ותכל'ס העובדה שהם מזוהים על פי עבודתם כזוג היא זו שקרובה להפיל אותם. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

6. דקסטר, עונה 8 פרק 3
משהו שמאוד חרה לי בפרק היה השיחה בין ווגל לדקסטר על הסיבות בגינן הוא אוהב את אחותו. כאילו, היא אחותו! למה הרגשות שלו צריכים להיות תלויים בתועלת כלשהי רק מפני שהוא פסיכופת. כל אדם אחר, "נורמלי" (כי אף אחד לא באמת נורמלי לחלוטין), לא היה זוכה לתהייה הזו רק מפני שהיה מציין שהוא נהנה לבלות עם אחותו, לשתות איתה בירה ולזכות בתמיכתה. אלו סתם פרטים קטנים שסובבים את מערכת היחסים ביניהם ומעשירים אותה, הם לאן דווקא הנושא המרכזי. למה ווגל או התסריטאים הרגישו צורך להעיב כך על האישיות דקסטר, בעוד במשך שבע שנים הוא הפך מול עיני הצופים ליותר ויותר אנושי, מבלי לשנות את דרכיו כרוצח. עם כל הפגמים, אף צד של אישיותו, הטבעי והאפל או המתפתח ואנושי, לא נפגעו מכך. אולי ההיפך הוא הנכון.


DEXTER® © 2013 Showtime Networks Inc. All rights reserved

מעבר לזה: יחסי הבוס-עובדת של אלוויי ודברה מתחילים להיות מעט מעניינים. זה הרגע בו הכותבים יהרסו את הכל ויחשפו אותו כאיזה סוציופת (מה הקטע עם כל המשקאות האלה?) כמו כן, דב לא הבינה שהאמירה המוקדמת שלה על האמת היא שהשפיעה על הלקוחה עם הבעל הבוגדני, אלא רק אחרי שאלוויי הגיב על כך (לא שייך לה את ההשפעה, אלא העלה את עניין הבחירה בהתעלמות מהאמת הכואבת)? דקסטר נחרד מהתבשיל של הקניבל ולפני שהוא הורג אותו אומר שמעולם לא חשב שייתקל באדם כמוהו. באמת? עם כל החרא שראית כל חייך, כרוצח וכאיש משטרה, קניבליזם מפתיע אותך? אין לי משהו קונקרטי להתייחס אליו בנוגע לרוצח חובב המוחות, אבל נראה כי ווגל התנקתה מהחשד. עכשיו מציגים אותה יותר כמי שעלולה להפיל את דקסטר בדרך אחרת, או לנצל אותו למטרותיה באופן כלשהו. באמת, אנג'ל, למה חשבת שקווין יוכיח משהו אחר מעבר להיותו לוזר עם יותר מזל משכל? יש לך בלשית שחורה חסרת שםאף-אחד-לא-זוכר-איך-קוראים-לה שנראית אדם נורמלי ולא מזיק, שמתמודדת לא רע עם מסוקה; רק על זה צריך לקדם אותה. (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

2. משפחה בהפרעה, עונה 4 פרק 5
ואני עוד ציפיתי וייחלתי לשובו של טוביאס.
|אנחה|

זהו הפרק החמישי בעונה הרביעית, עונה שמתיימרת להיות פאזל שיספק תגמול גדול ככל שיתמלאו יותר חלקים, והנה הגיע אחד כזה. הפרק של טוביאס, מטבע הדברים, היה כרוך בהדיקות עם זה של לינדזי מלפני שני פרקים. דברים שנרמזו שם או שראינו רק את חלקם קיבלו כאן פיי אוף מסוים. אבל אלוהים, זה היה נורא. ניסיתי לדמיין את הסדרה הזו במנותק מ"ארסטד", בלי שום קשר ל"ארסטד". בדעתי זו הייתה בכלל סדרה חדשה וניסיונית ונטולת כל ציפיות, אבל אני באמת תוהה איזה בר דעת יכול לבוא ולומר שניתן לכנות את יצירה הזו קומדיה טובה. או כל דבר טוב, בעצם. גם לינדזי וגם טוביאס במקרה נסעו להודו בנפרד מאותה סיבה? באמת? ובמקרה בדיוק באותה טיסה? ובמקרה הוא זה שנפגע מהאוטובוס שלה? ובמקרה הם חוזרים בדיוק באותה טיסה? ושוב הם יושבים בדיוק צמוד אחד לשני, בדיוק באותו סדר, לינדזי מקדימה וטוביאס מאחורה?


© 2013 Twentieth Century Fox Film Corporation. All rights reserved

עם כל הכבוד לקומדיה ולחופש היצירתי, זו כתיבה עצלה שמסתמכת אך ורק על אופן הסיפור השברירי הזה, והתוצאה פשוט מטומטמת, מטומטמת עד כאב. אנחנו אמורים להאמין שפעמיים לינדזי מופרעת על ידי מישהו, פעמיים היא פוגעת בו עם משען הכסא שלה, אבל אף אחד מהם לא טורח לבדוק מי יושב לפניו/מאחוריו? שלינדזי לא שמעה את טוביאס מדבר מאחוריה לאורך כל הטיסה? שכאשר אחד מהם קם לשירותים בטיסה בת עשרים שעות הוא לא זרק מבט אפילו פעם אחת על השני? וכל זה קרה פעמיים? מבחינתי מדובר בזלזול באינטליגנציה, לא פחות, ההפך ממה שכה אהבתי ב"ארסטד". וכמו בפעמים הקודמות אני מדגיש – אם זה היה מצחיק אולי אפשר היה להחליק את זה, אבל זה לא, כל כך לא. זו הייתה קומדיה במירעה שהסתמכה על גימיק אידיוטי במקום על, ובכן, להיות מצחיקה. כאילו אנחנו אמורים להתרשם מכך שלפני שני פרקים ראינו את לינדזי במטוס בלי לראות מי הוא האדם השני. הרי ברור היה כבר אז שהסיבה שלא מראים לנו אותו נושאת משמעות כלשהי, שבהמשך נראה במי מדובר (אני ניחשתי שמדובר במייבי, כי היא התחפשה לשאמאן), אבל לתגמול הזה אי אפשר לקרוא תגמול.

המשך הפרק נוראי באותה מידה. ההרפתקאות של טוביאס וחברתו החדשה היו משעממים, במקרה הטוב. כשם שדמותו המעפנה של מארקי בארק אצל לינדזי היוותה מייצג מושלם לפרק שלה, כך גם חוורונה ואסוניותה של זוגתו דה-ברי שיקפה את הפרק שבו כיכבה עם טוביאס. הדברים הטובים היחידים היו הפתיח של "לתפוס טורף" של ג'ון בירד ומיד אחריו הפתיח האמיתי, ומעט אחרי כן חילופי הדברים בין ג'וב (שוב ג'וב) וטוביאס.

טוביאס: אתה נראה כמו שאני מרגיש.
ג'וב: גיי?

אחרי שטוביאס איכזב אותי קשות ומרות, אני ממש חושש מהפרק עם ג'וב (אבל דורש אותו עכשיו!).
(yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

1. איפה השורה שלי? בעיית התרגום הנעלם.
כבר כמה שבועות שבצפייה בסדרות הדרמה של yes, חלק משורות התרגום פשוט אינן מופיעות - יש תרגום ופתאום אין תרגום ואז שוב יש תרגום. אם בדרך כלל זה פחות מפריע לי כיוון שאני מצליחה לשמוע מה מדברים, הרי שבפרק שפת הסימנים של "הוחלפו בלידתן" הצורך הפתאומי לקרוא את הכתוביות באנגלית, כשברור שקצב הקריאה באנגלית איטי יותר מקצב הקריאה בעברית, הפריע מאוד. (אורלי)


בשולי הממיר

הרבה פרצופים מוכרים-למחצה בפרק השבוע של "סוכן מחוק": ג'ניפר טיילור (צ'לסי מ"שני גברים וחצי") כחברה של סאם, ברנדו איטון (ג'ונה מיטשל מ"דקסטר") כבן שלה, וריצ'רד בורגי (קרל מ"עקרות בית נואשות" וכמובן "הסנטינל") כמאפיונר שסוחט אותו. וכמובן אפשר להזכיר את קריסטנה לוקן (דוגמנית ושחקנית הידועה בעיקר בתור הרובוט הסקסית מ""שליחות קטלנית 3" אבל גם פייג' מ"ישנן בנות" וכנראה זוגתה בחיים של מישל רודריגז ('אבודים')). שהצטרפה לסדרה לתפקיד חצי-קבוע כרבקה, סוכנת שנאמנויותיה ממש לא ברורות באף רגע. (אסף רזון)

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il