הממיר 28/6/13

10. מד מן, עונה 6 פרק 12
אם נדרש חידוד לגבי משמעותו של "תינוקה של רוזמרי", הספר שסאלי קראה לא מזמן עד שהופרעה על ידי סבתא איידה, הוא הגיע בפרק הזה: "דון, אתה התינוק", אמר לו טד כאשר המחיזו לו את הפרסומת. "אתה מפלצת", אמרה לו פגי מאוחר יותר. אחד פלוס אחד שווה תנוחה עוברית. דון התכנס כמו גולם, הרוס מהתקרית האיומה ההיא עם בתו. בעבודה הוא עוד תפקד. הוא היה יעיל, הוא היה חריף, הוא היה דיפלומט, הוא שיתף פעולה ("ווה, ווה, ווה"), ובניגוד לדרכו בשנה האחרונה, הוא היה הראשון להמתין בחדר הישיבות. המהלך שלו מול טד ופגי היה לא פחות ממבריק. הוא אולי נבע מצרות עין במידה מסוימת, אולם גם מתוך פרקטיות גרידא. גינזברג, ג'ואן, מוירה – כולם עיקמו את האף לנוכח הלאבי-דאבי המביך של טד ופגי, אבל כשם שדון עצמו היה נטול מודעות בשנה שעברה עם מייגן וזכה לשיחה מפכחת מברט קופר, הוא עצמו ניטרל כעת את התהליך הדומה אצל עמיתיו, ואגב כך גם הצליח לשכנע את הלקוח לזרוק עוד 10,000 דולר לתקציב.


© 2010-2013 AMC Network Entertainment LLC

בבית, לעומת זאת, דון מנותק ואבל. כל הזמן מול המסך, אפילו כשהוא מצחצח שיניים, וכשמייגן באה ומוציאה אותו מהבית, גם אז הם הולכים להתיישב מול המסך. כפי שאבחן בנו בובי, "אנשים אוהבים ללכת לקולנוע כשהם עצובים", וגם לבהות בטלוויזיה. מה שיעזור לו לברוח. למעשה, זה גם מה שבתו עושה. "אבא שלי אף פעם לא נתן לי כלום", סאלי אומרת, אבל היא למדה כמה וכמה טריקים מהספר שלו, וכמוהו היא נמלטת. פעם המפלט שלה היה הבית של אביה, ועכשיו כשהאופציה הזו הושמדה היא מבקשת לעבור למקום רחוק עוד יותר. כמו אביה היא מתמרנת את אמה ("אני רוצה להיות מבוגרת, אבל אני יודעת עד כמה החינוך שלי חשוב"), והוא זה שלימד אותה להכין משקאות כשהייתה פספוסה, כפי שראינו כבר בעונה השנייה, ידע קריטי שסייע לה עכשיו להתחבב על הבנות הממליצות. אם תרצה ואם לא, אביה נתן לה לא מעט.

בזמן שהיא מתכחשת לו, דון מרגיש זאת היטב. כאשר סיפר למייגן על אהבתו המזויפת לילדיו שהתחלפה באהבה אמיתית, הוא אמר, "אתה מרגיש את התחושה הזו שהעמדת פנים שיש לך, ונדמה שהלב שלך הולך להתפוצץ". אותה תחושה עצומה מכריעה אותו עכשיו, אבל בדמות אובדן וייאוש. הוא קורס תחתיה. כל כך מנותק עד שמייגן לא מצליחה להגיע אליו במובנים הכי בסיסיים. אשתו כל כך מתוקה, דואגת לו ואיכפתית, אבל הוא מרחף הרחק ממנה. בזפזופים שלו מול הטלוויזיה הוא נחת על סצינה מתוך "לאחוז ולשמור", הסבוניה של מייגן, ובדיוק כאשר אמרה לדמות שמולה "אל תעז להתעלם ממני", דון מעביר ערוץ. מאוחר יותר מייגן האמיתית קוראת לו לבוא ולצפות בטלוויזיה בחדר השינה במקום בסלון, אבל הוא אפילו לא שומע אותה.
להמשך קריאה (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

9. Suits, עונה 2 פרק 10
כפרק של רגעי אמת - ההצבעה, הגילוי על דניאל הרדמן וכו', מאוד אהבתי את כל החלק של ההתרחשות במשרד. אפילו חיבבתי את ג'סיקה הפרק. גם את מייק של המשרד אהבתי, אפילו כשהוא ירד מהפסים. אך את עלילת מייק שיורד מהפסים מחוץ למשרד אהבתי הרבה פחות. אני מבינה שבן אדם שאיבד את האדם היקר לו בעולם מתחרפן, אבל לנצל את ההזדמנות התסריטאית הזו כדי להביא לו חברת ילדות שצצה משום מקום, והיא עוד נשואה, רק כדי שבסוף הפרק רייצ'ל תוכל לתפוס אותם יחד במיטה, נראה לי הליכה מיותרת למחוזות הסנסציה, ובזבוז משווע. מזל ששארית הפרק הייתה כל כך משובחת בעיניי, ובמיוחד הגילוי שדניאל הרדמן הוא זה שהוביל את המהלך של התביעה כנגד הרווי, גילוי שגרם לכל החלקים של הפאזל להסתדר במקום. מייק שלא הצליח להשיג להוציא הודאה מפלילה מהלקוח שלהם, פברק שהוא עשה זאת ואף חתם את שמו על כביכול הודאה כוזבת של הלקוח תוך כדי שהוא אומר להרווי שאף אחד לא באמת בודק את האותיות הקטנות. איכשהו זה התקשר לי לשם הסדרה ולחשיבות שהם מנסים לשוות לעובדה שבעולמנו לא משנה איזה מן בן אדם אתה, הרושם שאתה עושה נקבע על ידי החליפה שאתה לובש. אף אחד לא באמת מנסה לרדת לעומק אם הוא לא חייב, וכשכבר עושים זאת זה הרבה פעמים מאוחר מדי, הרושם כבר נוצר. (אורלי)


© 2011 Universal Television.

9. הוחלפו בלידתן, עונה 2 פרק 6
הרגעים שאני הכי אוהבת בפרקים האחרונים הם הרגעים של קתרין, גם כשהיא לא במיטבה. השבוע זה היה הרגע שבו היא אמרה לבעלה שעכשיו סוף סוף היא מבינה שדפני לא שיתפה אותם במה שקרה לה בגלל התגובה המוגזמת שלו של מכירת המשאית בלי להתייעץ עם איש. מצד אחד חשבתי שזה קצת לא הוגן מצדה להאשים אותו בכך שכל פעם שהיא מנסה ליצור גשר של אמון ופתיחות בינה לבין דפני הוא הורס אותו, מצד שני ההבנה הזו שלה היא הבנה עמוקה מאוד בעיניי, כיוון שבהרבה מאוד מקרים אנשים שנורא רוצים לעזור לא מבינים למה לא פונים לעזרתם, אבל זה מאוד נכון בעיניי שלעזרה שנעשית בלי הקשבה למה שהצד השני באמת צריך יש מחיר. המעניין בפרק הוא שלמרות שקתרין הבינה את העניין הזה, היא עדיין לא מספיק מודעת לכך שהיא גם חוטאת בכך בעצמה, וזו למשל הסיבה שביי בחרה לקבוע את המסיבה שלה בביתו של אנג'לו, ולא בביתה.


© ABC Family

האמת היא שהיו בפרק המון רגעים יפים בעיניי, השיקוף של אימא של רג'ינה לבתה על כך שבמקום להתמקד בדפני שנפגעה היא מתמקדת בכעס שלה על ההתערבות של בני הזוג קניש (לא יכולתי שלא לתהות אם היא נתפסת לכעס יותר מכרגיל כיוון שגם כך היא בתקופה לא טובה, ועושה מעשים שלא כהרגלה, או שהיא הייתה מתנהגת באותו האופן גם לא היינו רואים אותה שותה אלכוהול בפרק הקודם), מסירת התלונה של דפני במשטרה והעובדה שדפני יכלה ל"צעוק" על רג'ינה ליד השוטר בלי שהוא יבין, כל האינטראקציה בין ניקי לטובי ועוד. הדיון שמלודי ניהלה בכיתה לגבי המשמעות המילולית של מילים  והאופן שבו הן יכולות לתייג אנשים כשווים יותר או פחות היה חשוב מאוד בעיניי, כמו גם השיחה המשלימה שהיא ניהלה עם דפני כשזו סיפרה לה התקיפה, על כך שגם אם יש יתרונות לחרשות זה לא אומר שאין לה חסרונות וצריך להבין שלפעמים הזכייה ביתרונות באה עם מחיר. והמחיר הוא להתאמץ יותר. אהבתי גם את העובדה שאת כל הרעיונות המעניינים האלה הם הצליחו לשלב באופן נאמן לדמויות ולמקום בעלילת פרק וולנטיין דיי שגרתי כביכול. (אורלי)


8. מצב האומה, עונה 5 פרק 12
משהו מוזר עובר על העונה הזאת של מצב האומה. מצד אחד מתגלים בה סימנים מדאיגים של פריים-טיימיות, כמו דוגמניות שמקריאות פאנצ'ים, הבטחות לאייטמים שלא מגיעים ובר רפאלי. מצד שני, האתאיזם שלה שובר שיאים משבוע לשבוע, ובזה היא ממשיכה להצהיר על כוונה לצאת מגבולות המשחק המקובל. לכן, כשהודיעו ששמעון פרס יבוא לחגוג את יום הולדתו גם בתוכנית הזו, נוסף על אינספור שעות השידור המעריצות שקיבל השבוע, היה קשה להחליט לאיפה זה הולך. האם שליין ושות' ינפחו עוד קצת את תדמית חשיבותו העצמית והישגיו הלאומיים כמו שעשו (למרבה האכזבה) עם בר רפאלי, או שמא יבחרו לחבוט בו כמו שהיטיבו לחבוט בגיבורי ערוץ 2 אחרים, ובראשם יאיר לפיד?

מה שקרה היה כמובן לא זה ולא זה: פרס התראיין במסך מפוצל עם סאונד של חללית והקריא בחביבות עשר עצות שלמד "בתשעים שנות חייו הראשונות". זה היה מצחיק במידה (בעיקר בגלל קול הרובוט האופייני והשגיאה "אי-בי" במקום אי-ביי) ותפס את המקום שזה היה צריך לתפוס- נשיא חביב ומזדקן בפרגון הדדי לתוכנית טלוויזיה, בלי ראיונות מתחנפים ופולחני אישיות. לזכות התוכנית יאמר שגם לא הייתה הבטחה לרדת עליו, וככה נשאר פרס אי של קונצנזוס בעוד תכנית שחובטת בקונצנזוס המקובל, לפחות על פניו. בין אם זה אייטמים שהלכו על לעג אנטי-דתי חריף עד כדי התכווצות על הספה ובין אם זה אתגור הצופים בעוד קטע אבסורדי בכיכוב הכותב אייל נאור, את צוחקת גם כשהבדיחה היא עלייך. והכי כיף לצחוק, כמובן, כשהבדיחה היא על חשבון צופי האח הגדול, בקטע שהיה שיא של פינת "תיאטרון האח הגדול": הפעם לא שחקני הבימה המחיזו התבהמות ריאליטי כלשהי, אלא שני זמרי אופרה בליווי הרכב מיתרים קלאסי שלם ושלומי שבן. זה היה קטע אבסורדי מבריק ומצחיק ונהדר, משמח במידת ההשקעה המוגזמת בו ובאופן שהוא החזיר את התוכנית להיות קצת יותר מתנשאת וקצת פחות ערוץ-שתיימית.



עוד דרך שיכולה לעצור את הזליגה העממית שלה היא פינת ה-Roast, שהתחילה מבריק עם עידן רייכל, המשיכה בהצלחה יחסית עד מיס רפאלי ונעלמה דווקא בשבוע שחברי כוורת היו צריכים לככב בה. מפגש כזה בין שתי חבורות הומור מבריקות (שכבר התחככו כשהתארחו בתוכנית בעבר) יכול להיות באמת תענוג והוא מתבקש בהתחשב בקו התרבותי שמצב האומה מציגה בעקביות. יש עוד כמה שבועות לפסטיבל כוורת, ואני באמת מקווה שנמצא אותם בכאסח הדדי במצב האומה ולא בשעמום יחצ"ני במעגל עם דן שילון. (מירב)

7.5  אנשים אמיתיים, עונה 1 פרק 10
אני לא הפכפכה. בחיי שאני לא. אני עדיין טוענת שמדובר בסדרה מצוינת עם סיפור טוב, אבל הפרק האחרון לא סגר קצוות. אדרבא, הוא השאיר הרבה חוטים מתדלדלים, שאלות לא פתורות ועלילות שלא ברור מה הצורך בהן. נכון שמתוכננת עונה שנייה (שכדאי מאוד שתענה על כל התהיות), אבל סוף העונה הראשונה לא היה כמו ספר שמסתיים כשגיבורו תלוי על צוק, ושגורם לקורא לרצות להמתין מול דלת חנות הספרים מארבע בבוקר על מנת לרכוש את הספר הבא בסדרה. זה היה יותר כמו ספר שמסתיים והמשפט האחרון בו קטוע.

חבורת ההאבוטים המשוחררים שיקפה שתי גישות הפוכות לעתידם: ניסקה חשבה שצריך להרוג בני אדם ולהשקיע ב"גזע" האבוטים "אנושיים" במקומם, ואילו ביאטריס (ביאה) גרסה שהאבוטים יכולים להשתלב עם בני אדם. אחרי שניסקה וקארל (ראש היחידה הסודית) חוסלו, לא ברור היה לאן ביאה ממשיכה. היא הרגה את "בנה", ליאו, במה שהיה אמנם המתת חסד, אבל לא הפגינה כל רגש כשירתה בו - לא אבל, לא עצב ולא אהבה. היא קיבלה ממנו את הקוד לפני מותו, אבל נתנה במתנה לשותפה השוטר את הדיסקון שהכיל את "נשמתם" של ההאבוטים. מימי - נאמנה לאינטגרציית ההאבוטים בחיי בני האדם - חזרה למשפחתה, כמו פינוקיו שחזר לסבא ג'פטו כדי להיות ילד אמיתי. גם פלאש - במראה נהדר של שמלה יפהפייה ואיפור - השתלבה בקלות כאנושית לכל דבר.

כאמור, אחרי שהדרך האלימה הוסרה, הפוטנציאל העתידי של ההאבוטים הוא עצום, אך כרגע לוט בערפל: הקוד השלם בידיו של ילד מתבגר, במקום ליצור האבוטים אנושיים חדשים, אולי אפילו להשתמש בשכפולים שאנשים ציוו אחרי מותם (לנארט), ובכך להגשים באופן מלא את חזונו של דוד איישר וגם להכניס משמעות למותו של ליאו. אם ליאו הוא המשיח של ההאבוטים, במקרה כזה, הקרבת חייו היתה הופכת אותו לישו שלהם (ובעצם, את המוות של ליאו הכי לא אהבתי, כי הוא היה בין הדמויות הטובות ביותר שם - סטואי ומיוסר, ועם זאת, כמעט לא אמיתי, מת-חי).

אחרי שחבורת ההאבוטים המשוחררים יצאו למסע (לאן? מדוע?), מי ששרד מהם, סיים בקול ענות חלושה: פרד "מת", ההאבוטית השחורה "ישנה" וגורדון (שאהב את פלאש וביחד היו "פלאש גורדון"...) כבוי. גם כל הזמן תהיתי מה ההבדל בין ההאבוטים החיים של דוד איישר, לבין האבוטים שפיצחו את התוכנה שלהם והפכו למודעים ובעלי רגשות, כמו ריק, למשל. אז הרבה תשובות חייבים לנו, ומשום מה, נדמה לי שלמרות שהרעיונות בסיפור טובים והיצירתיות והמקוריות הן סיבה לחגיגה - לא נבין הכול גם בעתיד, כי ככל הנראה, גם התסריטאים לא יודעים בעצמם. (kitty)


© Sveriges Television AB

7.5. Veep, עונה 2 פרק 10
העונה השנייה הסתיימה בכך שהנשיא מבקש מסלינה סגניתו להתמודד על הנשיאות הבאה, כיוון שהוא פורש, לאחר שלאורך כל הפרק, היא פרשה ואז היא גילתה שהנשיא פורש ואז היא החליטה לא לפרוש, ואז הסתבר שהוא לא פורש והיא החליטה כן לפרוש עד שהנשיא הופיע (לא הראו אותו כמובן) והעביר לה את המסר שלו אישית. ובכך באה לקיצה הקומדיה של הטעויות של הפרק. אני מודה שמה שקשה לי אתו בסדרה זה שאני לא ממש מבינה את האנשים בה. האם הם אוהבים את סלינה? האם אכפת לה מהם? בסוף היום, האם יש משהו שהאנשים האלה רוצים חוץ מאשר להמשיך לעשות את מה שהם עושים? אבל אם כל מה שהם רוצים זה בעיקר להמשיך לעשות את מה שהם עושים, מה המשמעות של זה עבורם? אפשר אולי לומר שזו הביקורת שמותחת הסדרה על עולם הפוליטיקה שכולם בו בעצם רק רוצים לשמר ולשפר את מעמדם, ונאמנות היא לא בדיוק הצד החזק של אף פוליטיקאי ומי שקרוב לתחום, אבל נראה לי איכשהו שזה יוצר סדרה חסרה קצת שאין בה דמויות שאפשר לשנוא על מעשיהן הרעים, או לאהוב על התנהגותן הטובה. יש לי תחושה שגם האמירות של הסדרה, אם ישנן כאלה, עוברות פחות טוב בשל כך. (אורלי)

5. משפחה בהפרעה, עונה 4 פרק 2
היה רגע איפשהו בפרק, בסצנה שבה ג'ורג' ולוסיל דיברו עם בארי בתחנת המשטרה, שבו טוביאס ולינדזי שוחחו ברקע והוא עשה איזה ריקוד קטן. השטות הקטנה הזו הכתה בראשי כמו פטיש: לכל הרוחות, כמה שטוביאס חסר. אמנם הפרק היה טוב יותר מהראשון, אבל גם אותו אפשר לרשום כמפלה. מלבד גיחוכים פה וחיוכים שם, זו הייתה יצירה יבשושית נוספת שסבלה מהיעדרם של בני משפחת בלות' האחרים. בהתאם, הסצנה היחידה שבאמת הצחיקה הייתה זו שכללה מספר גדול מהם, יחסית. כבר ראינו אותה בחלקה בפרק הראשון, היא כללה את לוסיל, מייקל, באסטר, וכעת גם מי שהיה שם כל הזמן הזה ולא ידענו (אחת הבדיחות החביבות על "ארסטד") – ג'וב. האנקות שלו למשמע פירוט המשגל של הוריו סיפקו את הצחוק הכי גדול בפרק, לא מעט הודות לקולו העמוק.

מעבר לכך היו כמה קטעים נחמדים הודות למרי לין רייסקוב, המתקשרת במחשבות אפילו כשהיא נחנקת וצריכה כוס מים, ובעיקר הודות לגדולתו של ג'פרי טמבור. האיש החזיק את הפרק על כתפיו, עד שיש לברך על כך שהוא גילם בו שתי דמויות. היחסים בין ג'ורג' ובין אחיו התאום מספקים את אותה דינמיקת ניצול שכבר הכרנו מזמן, אבל באופן מעט יותר אינטנסיבי, והפעם כשאוסקר סוף סוף מבין שג'ורג' משטה בו. מה הוא יעשה עם זה – נראה בפרק הבא שיעסוק בג'ורג', בתקווה שיהיה יותר טוב. גם את היחסים בין ג'ורג' ללוסיל מעולם לא ראינו כך, מרוכזים, מה שהפך אותם להיבט נוסף שהצליח לספק עניין בפרק. זה כולל כמובן את הפלאשבקים, ולו כי קריסטן וויג עושה את לוסיל כל כך טוב, כאמור, וגם בארי זקרקורן הילדון מצוין (וממש דומה להנרי ווינקלר המבוגר, אולי כי מדובר בבן שלו, מקס).

אבל זהו. מלבדם הפרק סבל מחולאים רבים, בראשם העובדה שנראה זול עד כדי גיחוך. הסצינות המדבריות על רקע המסך הירוק נראו פשוט מגוחכות, בעיקר אלה שהראו מבחוץ את ביתן הזיעה עם האדים המזויפים במפגיע שלו. זה הדבר האחרון ש"ארסטד" הייתה זקוקה לו בשלב הזה, כשהרחקת כל דמות מחברותיה גורמת לה גם ככה להיראות כמו חלטורה. זה הזכיר לי קצת את חייו של "גרג הארנב" בערוץ IFC מספר שנים אחרי שהסדרה בוטלה בפוקס (שוב אלה), דל תקציב ונראה לפרקים כמו סרט סטודנטים. ההבדל הוא ש"גרג" הייתה מעולה גם בגלגול השני שלה. זאת לא השוואה הוגנת בכלל, ברור – קודם כל זהו רק הפרק השני של "ארסטד", ושנית הפרקים של "גרג" היו קצרים בהרבה.


© 2013 Twentieth Century Fox Film Corporation. All rights reserved.  

אבל אם כבר קצרים, אין שום סיבה, למען השם, שהפרקים כאן יישאו את כל הדקות המיותרות האלה. הקצב הרצחני של הסדרה המקורית הוא משהו שבכל זאת ניתן לשמור עליו גם תחת אילוצי הפקה מורכבים כפי שחוותה "ארסטד" בגלגולה הנוכחי. למה לעזאזל צריך את הסצינה המטומטמת האיומה הזו של לוסיל מעשנת לתוך פיו של באסטר? יותר מדקה, אלוהים אדירים! מישהו יכול להגיד שהפרק לא היה מרוויח מהיעדרה?

היצירה הפגומה והלוק החלטוריסטי הופכים את הופעות האורח הרבות של הפרק לתבלין שלעתים קרובות מעניין יותר מהמנה העיקרית. את מרי לין רייסקוב כבר ציינתי; ג'ון סלאטרי, למרבה הצער, קצת התבזבז כאן (אם כי חברתו הקולנית הייתה יותר מבדרת), והיו גם התארחויות בזק של דן הרמון ושל ביזי פיליפס. לתפקיד האורח הזערורי שלה בקושי שמתי לב – היא הייתה המנחה האורחת יחד עם ג'ון בירד בטלוויזיה. אני תוהה אם נראה ממנה עוד בפרקים הבאים, כי קצת מוזר שיביאו אותה רק בשביל זה.

קטנות:
* כמו מייקל גם ג'ורג' הגיע למגזין טיסה אקסקלוסיבי, וכמותו גם הוא מצולם בפוזת ספיקת כפיים רוחניקית.
* הילד המאומץ של לוסיל 2 היה מצחיק, גם בסדרה המקורית זו הייתה בדיחה שאהבתי: הגבר המבוגר בפאה ג'ינג'ית ועם נמשים שחורים, בטלנובלה שמרתה, חברתו של ג'וב, שיחקה בה. הפעם לפחות באמת מדובר בילד.
(yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)


קצרצרים

קורטני קוקס הגיעה להופעת אורח ב"תתקדם", ונפגשה עם ידידה מהעבר מת'יו פרי.






 

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il