הממיר 21/6/13

9. פרויקט מסלול, עונה 12, פרק 9

 הפרק עסק בבחירת המעצבים שיציגו בשבוע האופנה בבראיינט פארק, ובאופן מסורתי, האתגר האחרון עוסק בהשראה. בשנים קודמות טים לקח את המעצבים לטיול במטרופוליטן או במוזיאון גטי, הפעם הבחירה הייתה הרבה פחות מוצלחת, הם  נסעו לגוברנס איילנד כדי לראות תערוכה של פסלים סביבתיים (שכחתי מי הפסל ואני בהחלט יכולה לחיות עם זה בשלווה גמורה). באתגרים הקודמים היו להם יותר נקודות התייחסות ומקורות להשראה. להמשך קריאה (רמונה). 

9. מד מן, עונה 6 פרק 11

"אבא שלך הוא גיבור!"

(בטי לסאלי, סרקסטית)

"מד מן" היא אחת מהסדרות הרבות האלה שצמחו תחת כנפי "הסופרנוס" והציגו בחזיתן את דמות האנטי-גיבור, אלמנט שהפך למעין משחק אירוני בפרק הזה של "מד מן": דון, הגיבור של סאלי, הפך להיות בעיניה אנטי-גיבור בדיוק בזמן שנעשה גיבור בעיני שכניו כשהציל את בנם מציפורני וייטנאם. בנוסף, נושא הגיבורים עמד על הפרק עם העיסוק במלחמה ובהתחמקות ממנה. "זאת לא הבעיה שלנו", דון אומר למייגן, אבל זה לא נכון. זו הבעיה שלו בדיוק – חיים כעריק. דון לא יכול להפנות לנער את גבו. כמו שעזר לאחיה של סוזן בגלל שלאחיו שלו הוא לא עזר, וכמו שעזר לגלן אחרי יום קשה כי לליין פרייס הוא לא עזר, כעת הוא עוזר למיטשל כי לעצמו הוא לא עזר. הסיפור הזה עם הצבא הציג לנו פן מעניין של דון, כזה שמציין בפירוש את יחסו אל מעשיו הנושנים. למייגן הוא אמר, "הוא לא יכול להעביר את חייו במנוסה". לארנולד הוא אמר, "רציתי ללכת, אבל אז כשהגעתי לשם, טוב…". אז הוא עוזר למיטשל/עצמו/ארנולד/סילביה, ובשעה שהוא קוטף מעין פרס על התנדבותו, שוב חומקת צרה מבעד לדלת האחורית כדי לטלטל את חייו.

בשעה שדון עסוק בלדבר על הפחד מפני אובדן בניו ואיזה מזל שהם קטנים מדי, הוא מאבד את בתו. היא כבר לא קטנה מדי, כנראה. ממש לא מזמן היא כבר קיבלה סטירת לחי דומה כשראתה את מארי קאלבה יורדת לרוג'ר בנשף שאליו הלכהעם כולם – העיר מטונפת, היא אמרה אז לגלן – אבל הפיכחון הזה הוא כאין וכאפס כאשר היא רואה את אביה, אותו אחד שעליו אמרה שהוא תומך בחלומותיה, עושה טובה לשכנה.

Credit: AMC

היו מספר פעמים שבהן ראינו את דון נרעש לאורך השנים, בדרך כלל כאשר חשב שנתפס (או כשנתפס בפועל): כאשר אחיו הבליח שוב בחייו, כאשר פיט איים להסגיר אותו לברט קופר, כאשר בטי מצאה את הקופסה, כאשר החוקרים הפדרליים באו לחקור את בטי לשם סיווג ביטחוני לדון (מה שאוזכר גם הפרק) וכיו"ב. אבל הפעם הוא נראה מזועזע יותר מאי פעם. המוזיקה ברקע הייתה חורקת ומזרת אימה, כמו במותחן סוריאליסטי, כאילו זו עוד הזיית סמים מאלה שכבר ראינו העונה, וזה היה ארוך, וזה היה מפורט, ודון הלך רגע אחורה ואז שוב קדימה ואז יצא מהלובי אל החוץ. הוא ידע שהפעם שבר משהו שלא יוכל לאחות, ובניגוד לפעמים אחרות – בעיקר כמובן גירושיו מבטי – שבהן זה היה נורא אבל לא הרה גורל, נדמה שהאופן שבו תואר המקרה הזה ממחיש שסאלי היא הרבה יותר מכל השאר. המשך: (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

9. הוחלפו בלידתן, עונה 2, פרק 5

כרגיל בסדרה מבחינתי קתרין מספקת את הרגעים שהכי נכנסים לי ללב, והרגע שבו היא שומעת את ביי מתייחסת אליה בשיחה עם נטלי כאם לא מגניבה וחסרת חיים, היה אחד מהרגעים האלה שבהם אני כצופה רק רוצה לחבק אותה ולומר לה שלא תשים לב למטומטמים בבית הספר שלא מבינים עד כמה שפר מזלם בשל העובדה שהיא לקחה על עצמה את משימת הבימוי, אבל היפה ביותר ברגע הזה הייתה העובדה שהיה ברור שגם ביי לא ממש התכוונה למה שהיא אמרה, וכשהיא הבינה שקתרין שמעה אותה, היה נראה שגם היא עצמה הייתה רוצה לחבק את אימא שלה, ולומר לה שלא תשים לב לדבריה. קתרין כמו מלכה אמיתית הצליחה כמובן למרות העלבון להבין את הקושי שבו היא הציבה את ביי במשימת ההתנדבות שלה בבית הספר, ואפילו ללמוד מזה איך לנהוג עם התלמידים באופן שכזה שיגרום להם לכבד אותה הרבה יותר.

זו לא הייתה הפעם היחידה בפרק שבה קתרין הראתה עד כמה ברי מזל הם האנשים שפוגשים בה, כשהיא דברה עם ג'ון על טובי, ועל בעיית ההערכה העצמית שלו לאחר המפגש שלו עם סבו, אביו של ג'ון, היא ידעה להבהיר לג'ון מצוין עד כמה הוא לא צריך לדאוג שטובי יישבר ממה שסבו אמר לו, ושהנסיבות של טובי שונות משלו, כיוון שהאבא של טובי, כלומר הוא עצמו, שונה מאביו בכך שהוא יודע איך לתמוך בילדיו ולספק להם את ההערכה העצמית הנחוצה להם.

המעניין הוא כמובן שלא משנה עד כמה אתה נחשב מוצלח ומוערך ובעל הערכה עצמית, ויש לך סביבה תומכת תמיד אפשר לפגוש באדם או בנסיבות שיצליחו לערער את ביטחונך. וכך העובדה שדפני מרגישה שהחרשות שלה שמה אותה בעמדת נחיתות, השתקפה בפרק פעמיים, בפעם הראשונה אלו דבריו של אמט, שאומר לה שהיא מעדיפה בני זוג שומעים - כאילו יש בכך כדי לאשר אותה - שמצליחים להשפיע עליה עד כדי כך שהיא מסרבת למפגש עם התלמיד השומע (היא לא מודעת לתסמונת מינייר שהוא סובל ממנה) כדי לצאת עם טראוויס, ובפעם השנייה כשהיא נופלת קורבן לבחור הפלרטטן וחברו, כיוון שבאמת החמיא לה מלכתחילה שבחור שומע כל כך מתלהב ממנה.

אך אפילו יותר מתחושת חוסר הערך שאפפה את דפני, היה עצוב לראות את תחושת חוסר הערך שאופפת את רג'ינה שלא מצליחה להביא את עצמה להודות בפני זיין שהיא אלכוהוליסטית ולכן לא יכולה להצטרף אליו לשתייה, ובסופו של דבר אף מוותרת על המצאת תירוצים ופשוט שותה. איכשהו העובדה שהיא התדרדרה לשתייה הייתה האינדיקציה הבולטת ביותר לקושי הרב שגרמו לה כל הגילויים האחרונים על אנג'לו, וחוסר היכולת שלה להמשיך לעסוק בתחומים שבהם היא התמקצעה ואותם היא אוהבת בלי לדעת לאן בעצם היא יכולה לנווט את עצמה הלאה. אלמלא זה, חזות ה"הכול בסדר" שלה הייתה בהחלט משכנעת אותי. יופי של פרק. (אורלי)

8.5  אהבה מלידה, עונה 1, פרקים 12,13 (סוף עונה, השלמה מהשבוע שעבר)

סדרה אוסטרלית (דרמה קומית) מתוקה להפליא שהוט3 משדרת בשידור יומי מעצבן ובולע זמן, בשם Offspring (התרגום "אהבה מלידה" אינו מיטבי בעיניי, אבל השם באמת קשה לתרגום. אולי תורגם כך כדי לתפוס את דו המשמעות ואת עיסוקה של הגיבורה).

התחלתי לצפות מטעמי סקרנות במה שתואר כסיפור על רופאה מיילדת שמחפשת אהבה ותוך כדי כך מדמיינת ומפנטזת ורואה כל מיני דברים שאינם שם. ציפיתי למשהו כמו "אלי מקביל", ובאמת יש קווים מקבילים, אבל ההקבלה הבולטת ביותר - הנוירוטיות של הגיבורה - בוצעה בצורה חמודה יותר, לטעמי. שלא תבינו לא נכון, מדובר בבחורה נוירוטית לאללה, עם כל התרחישים שלא רק שהיא מדמיינת שקורים, אלא אף רואה אותם קורים, אבל אלו נוירוזות שמצטלמות יפה ושגורמות לך לשבת על הספה ולצחקק, במיוחד כשרמת המבוכה שהיא גורמת לעצמה הופכת למופרכת, מפתיעה וקומית, אפילו ברמת הסלפסטיק. גם פה מדובר בבחורה מצליחה מבחינה מקצועית שמחפשת אהבה, אבל היא התחבבה עלי הרבה יותר מאלי מקביל המעצבנת והאנורקטית (את קליסטה פלוקהארט לא תתפסו מתה עם כמויות הגלידה והחטיפים שד"ר נינה פראודמן טוחנת). זה בדיוק ההבדל בין חברה נוירוטית שבא לך לחבק, לבין חברה נוירוטית ששואבת ממך את האוויר בגלל כל התסביכים שלה.

אחת הסיבות שאהבתי אותה מהשנייה הראשונה היא משום ש"אופספרינג" היא סדרה מוארת. מבחינת התאורה, הכוונה, לא רמת הרוחניות שלה. טוב, אוסטרליה. שמש, חתיכים בלונדינים, קרוב רחוק. כאלה.

אז, כאמור, נינה היא רופאה מיילדת בבי"ח בבריסבן. היא פרודה מבעל שהתברר כקוקו על כל הראש ושמתחזק תחביב מקורי - לפוצץ כל דבר שהוא רואה.

בנוסף, לנינה יש משפחה מטורללת לא פחות: ההורים הפרודים שלה, אחותה, בילי, השדופה והאנוכית, והאח הקטן, ג'ימי, שהוא שקרן פתולוגי.

הסיבה השנייה לכך שאני אוהבת את הסדרה היא גם אותה סיבה לכך שאני כרגע מכורה. מדובר באובססיה של נינה: רופא הילדים החתיך, ד"ר כריס האבל. כשהוא מוריד חולצה, אני שוכחת איך קוראים לי ומבינה לגמרי למה נינה עושה צחוק מעצמה בגללו.

אבל אליה וקוץ בה. ד"ר האבל נשוי. כלומר, אשתו היא בחזקת נעדרת; היא יצאה מהבית יום אחד לפני שנה בלי להגיד שום דבר לאף אחד והשאירה בעל ותינוקת. אחרי שנה כריס עבר לבריסבן, לביתה של חמותו, שעוזרת לו לטפל בלוסי הפעוטה, והוא עדיין מחפש את אשתו. הוא מאוהב בנינה אבל לא ברור אם הוא באמת פנוי רגשית לנהל מערכת יחסים. במשך 11 פרקים נינה וכריס רצים זה אחרי הזנב של זו, במין ריקוד שאינו מוביל לשום מקום. התסריטאים של "אופספרינג" כנראה חוששים מאוד מ"קללת בלשים בלילה", מה שגורם לצופים שלהם (או אם נדייק, לצופות, ובמיוחד לי) לתסכול נוראי.

עוד בחבילה: שרי, לשעבר אחות בבית החולים, שהצטרפה למשפחה בהפתעה, ומיק, נער הפוסטר האוסטרלי, מוזיקאי כושל והחבר/אקס של בילי (הם נפרדים זו מזה וחוזרים 74 פעמים בעונה).

אחרי עונה שלמה של נדנדה רגשית והתקפי חרדה לאינספור, בפרק הכפול הסוגר את העונה, הכותבים מנסים להתמודד ברצינות עם הכשלים בחייה של נינה ועם הטעויות שעשתה. הם מקבלים ממני ח"ח על הרצינות והבגרות שהם סוף-סוף מגלים, אבל מאבדים נקודות משום שאני הקטנה סיימה את העונה וחצי תאוותה בידה.

אגב, נינה מתחזקת מלתחה מאוד מעניינת והסטייל האישי שלה מאוד מקורי ויצירתי. עד כדי כך שעשרות אתרים ובלוגים ברחבי הרשת מתעסקים בנושא. למשל זה או זה (kitty )

8. Suits, עונה 2, פרק 9

חזרנו לשגרה, וחזרנו ללואיס ליט הדמות שמצליחה יותר מכל דמות אחרת לשוות לסדרת עורכי דין מצליחים אווירה של סדרת בית ספר.  לואיס ליט רוצה להיות מקובל ולא מבין מדוע זה לא מצליח לו. הוא מוצלח מספיק כדי ש"המקובלים" יתחנפו אליו כשהם צריכים אותו אבל לא נראה שלמישהו מהם אכפת ממנו באמת.  הדילמה שלו הפרק הייתה האם לסמוך על הרדמן שהפך אותו לשותף בכיר, לכאורה ללא שום מחויבות, אבל התייחס אליו כמו לזבל חמש שנים קודם לכן, או לסמוך על ג'סיקה והרווי שאף פעם לא היו יותר מדי בעדו, אך גם מעולם לא ניסו לפגוע בו בכוונה תחילה.

הדילמה הזו קשה מאוד בעיניי כיוון שעד היום לא ראיתי אצל ג'סיקה איזו תכונת אופי שתהפוך אותה לאדם שראוי לבטוח בו, במיוחד כיוון שרוב הזמן היא מנהלת מאבקים שמשתלם לה לנהל, ולא זכור לי מאבק כלשהו שלה בעד איזשהו עקרון שהפסד אפשרי לה בצדו כיוון שאכפת לה מהעיקרון, אם כבר זה כיוון שהיה אכפת להרווי ממשהו ולא לה, היא הצטיירה כעורכת דין שהערך העליון שלה הוא כסת"ח כשבדרך לא מפריע לה בכלל לחשוף את ערוותם של אחרים ברבים. 

מצד שני הרדמן כבר הוכיח בעבר את יכולתו לנהוג בשחיתות, האם אפשר להאמין לכך שחל בו שינוי, האם משהו יוכל להוכיח זאת יותר טוב מאשר התנהגותו במקרה ולואיס לא יבחר בו והוא יידע שלא להתנקם. אני מניחה שגם אם לואיס כן יבחר בו, יהיה אפשר לראות האם הוא מתכוון לדבריו באופן שבו הוא ימשיך לנהוג בלואיס אחרי שהוא כבר לא זקוק לו נואשות, איכשהו יש לי תחושה שלא משנה במי לואיס יבחר, הוא לא יצליח להרגיש שהוא התקבל למועדון.

אם לומר את האמת, מלבד מתחושת הרצון להתקבל הדמות של לואיס לא ממש מעניינת אותי, מי שכן אכפת לי ממנו בסדרה הוא מייק שלצערי בסוף הפרק באופן אירוני ואכזרי הוא מגלה שסבתו נפטרה בדיוק כשהוא סוף סוף הרגיש שהוא יכול להתחיל להחזיר לה על כל מה שהיא עשתה בשבילו, וקנה לה בית. מכיוון שבעיניי דאגה לסבתא היא תכונה משדרגת דמויות (עיין ערך מאט ב"אורות ליל שישי") אני מאוד מקווה שהמוות שלה לא ישפיע לרעה על דמותו. (אורלי)

8. אמילי אוונס, עונה 1, פרק 4

אני אוהבת סדרות בית ספר ואוהבת סדרות בתי חולים, סדרה שהופכת את זירת בית החולים לזירת התיכון, נשמעת על פניו כמו מתכון מנצח כשהמדובר בי, ובכל זאת יש משהו במודעות שבה זה נעשה באמילי אוונס, שלא ממש תורם לסדרה בעיניי. אולי בגלל שהמפגש המחודש בין קסנדרה לאמילי, האויבות מימי בית הספר, מקשה על הדמויות לגדול ולהשאיר את ימי התיכון מאחור.

גם השאלה שוויל שאל את אמילי- האם זה בסדר מצדה לאור היריבות בינה לבין קסנדרה אם הוא יתחיל לצאת עם קסנדרה – הייתה לגמרי תיכון, ובכל זאת אהבתי את העובדה שבסופו של דבר אמילי ידעה להשיב לו בשלילה. אמנם זה לא נעים להרגיש קטנוניים, ולהודות בחולשה אבל כששואלים שאלות שנועדו בעיקר לנקות את מצפונו של השואל, היודע שיש במעשיו מן הפגיעה,

אני מעדיפה שיקבל תשובה אמיתית גם אם קטנונית מאשר תשובה שתאפשר לו לרמוס את מי שהוא רוצה, וגם להרגיש טוב עם עצמו כיוון שהשני כאילו הסכים לזה. (אורלי)

3. משפחה בהפרעה,  עונה 4 פרק 1

ביום שישי, יומיים לפני שהגיעה העונה החדשה, שחררה נטפליקס ארבעה טיזרים לקראת העונה החדשה של "ארסטד דיבלופמנט", שהצטרפו לאחד שכבר שוחרר לפני חודשים רבים. כמעט כולם הורידו לי דרסטית את הציפיות, שבהחלט היו גבוהות, מהעונה החדשה. ניתן היה לומר שאי אפשר באמת לשפוט את טיבה של העונה על פי הקטעים הללו כשהם מנותקים מהקשר, אבל במקרה של "ארסטד", האלופה בגאגים וסצנות קורעות מצחוק, אם אלה המתאבנים אז אנחנו בצרה.

עדיף כך, חשבתי לעצמי, להגיע אליה מעט יותר מפוכח, פחות מבעד לעננת הגעגועים ויותר בידיעה שהמשימה שמיץ' הורביץ לקח על עצמו היא עצומת ממדים. לא רק בגלל שמיליוני מעריצים ממתינים לה בשקיקה, אלא כי היא הופקה תחת קשיים לוגיסטיים גדולים ואילוצי הלו"ז של השחקנים. כולם כל כך עסוקים בפרויקטים המרכזיים שלהם, עד שהורביץ החליט ליצור פרקים שיתרכזו בכל דמות בנפרד. אותה דמות תיפגש בפרק שלה עם כמה דמויות אחרות, אבל היא תהווה את המוקד.

הפרק הראשון עסק במייקל, כמתבקש. ברגע שהוא התחיל, הציפיות שלי זינקו שוב, מה שהתברר כמצער. אבל ההתחלה אכן הייתה נהדרת. המפגש של מייקל השכחן וג'וב אחרי איזו תקרית לא נעימה + קריסטן וויג שתיעלה בדיוק רב ומענג את ג'סיקה וולטר. תוספת הגרינצ'יות שלה בסוף הסצנה, ועוד עם הקריינות הד"ר סוסית של רון האוורד, היו נפלאים. סת' רוגן בתור ג'ורג' היה יותר ברקע, אבל אולי נראה אותו עושה יותר בפרק/ים שיעסקו באב המשפחה. הקול היה לא רע.

מעבר להם הפרק די התדרדר. מפתיע כמה היה קשה לי לראות את מייקל ככה כלוזר. הרי במשך שלוש עונות ראינו אותו כסלע איתן, מלהטט בין המון כדורים באוויר, חלקם בלתי שפויים בעליל, אבל עכשיו דווקא כשהוא רחוק ממשפחתו הוא קורס. אהבתי כל כך את העובדה שהוא החליט להימלט מהמשפחה בסוף הסדרה הקודמת, זה היה סיום מושלם עבורו, כך שלראות שבעצם הוא חזר כעבור חודשים ספורים (אם לא פחות) כדי לחלץ שוב את קרוביו מהפחת – אפילו לזמן קצוב – היה פשוט מבאס.

Credit: Netflix

ומבאס היא מילת המפתח כאן. שבע השנים שחלפו לא היטיבו עם מייקל, ו-וואו, כמה שסצנת ההצבעה בחדר במעונות הייתה עגומה ומדכדכת. כלומר, זה לא שחסרה בעבר ב"ארסטד" מנת ציניות נדיבה ודמויות שסופגות מהלומות, אבל הריכוז הזה וההתמקדות בדמות אחת עשו את ההבדל. מייקל יכול לסבול, אבל בתור הגיבור שתמיד מנסה לעשות הכול נכון, ההשפלות שהוא ספג היו לטעמי יותר מדי: מנודה על ידי ג'ורג' מייקל ("אב מייקל") [1] ומייבי באופן העצוב ביותר שניתן להעלות על הדעת, מפסיד הון על השכונה שבנה, נאלץ להזנות את עצמו בשביל חובו ללוסיל 2 (לייזה מינלי נראית כמו בובת פלסטיק, כשמייקל שם לה את הפלסטר חשבתי לרגע שזו פיסת עור שהוא מחזיר למקומה) – גורם לה בכך להשלים סריה של כל בני בלות' הבוגרים – זוכה לבוז מסאלי סיטוול, ואפילו בנמל התעופה מול הוורקוהוליקים הוא לא מצליח לזכות בניצחון אחד קטן ולקבל מגזין מסכן. הרגל הייתה חזק-חזק על דוושת הומור המבוכה. או ליתר דיוק, סתם מבוכה. כלומר, מקלחת משותפת של מייקל ובנו, ועוד כשיש דוש מקלחת נוסף בצמוד?

[1] ג'ורג' מייקל הזכיר לי את מייקל ביובש ובשנינות שלו, מהמעט שראינו. הגיוני.

אין לי בעיה עקרונית בהתמקדות בדמות אחת בכל פעם, אני מאוד מאוד אוהב את הסגנון הראשומוני שחושף סיפור שלם על פי כמה נקודות מבט (האם זה היה ג'ורג' שנכנס אחרי ג'וב לחנות ה-Forget Me Now בדקה 5:22? ועם מי היה ג'וב בבית לדוגמה כשמייקל תפס אותו? אולי שוב אן? Her?), אבל חוזקה של "ארסטד", הכיף שלה, לנצח טמון בדמויות הקיצוניות שתמיד נמצאות בסביבה. תמיד מישהו בא למטבח או נכנס בדלת, ותמיד הוא היה דביל מושלם. מישהו יכול היה להפתיע אותנו מאיפשהו, אם זה ג'וב שמנסה להרע לו או להתחבב עליו, טוביאס בעוד רצף מעורר השתאות של כפלי משמעות, לינדזי בבטלנות התהומית שלה וכהנה וכהנה. זה לא פרק של "ארסטד" אם לא כולם נמצאים שם, יורים על מייקל את השטות הנוכחית שלהם וזוכים בתמורה ביובש אדיש וקורע, והפרק הזה אכן הקנה לי תחושה מאוד פגומה.

יתר על כן, מלכתחילה חששתי שזה יקרה, אבל העובדה שבנטפליקס אין כוח להיצמד למספר דקות מסוים, כמו ה-21 דקות בפרקים ששודרו בפוקס, היא פרצה שתאפשר לתוכן להימרח. חשבתי שאולי ניתקל פה ושם בכמה דקות שטוב היה לו היו נשארות על רצפתה הדיגיטלית של חדר העריכה, אבל דיון כה מייגע ולא מצחיק כמו זה שניהל מייקל עם בנו ואחייניתו היה פשוט יותר מדי. והכי חמור, הוא לא היה מצחיק. למעשה, כמעט הפרק כולו לא היה מצחיק. מלבד הרגעים עם ג'וב – איך לא – כל הפרק היה ממש צחיח. זה, מבחינתי, כבר בלתי נסלח. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה).

בשולי הממיר

 אבל הרמון הוא כנראה חובבן ליד צ'ארלי שין. זוכרים את צ'ארלי שין? מאז שהוא החל לעבוד על הסדרה הנוכחית שלו ברשת הכבלים FX "סדנה לעצבים" ("Anger Management") היה די שקט בגזרה שלו. אז... מסתבר שזו הייתה סתם אשלייה. מתברר ששין הצליח לעצבן לא מעט אנשים על הסט עם הגינונים שלו, האיחורים שלו ועוד. אבל היחידה שהעזה לפתוח עליו את הפה הייתה הקולגה שלו סלמה בלייר. התוצאה? שין (שהוא אחד ממפיקי הסדרה) דרש מההפקה לפטר את בלייר ואיים להתפטר אם לא ייעשה כן. ההפקה נענתה לבקשתו ובלייר פוטרה מהסדרה באופן רשמי. שין, מצדו, לא החמיץ את ההזדמנות ושלח לבלייר הודעת טקסט שבה הודיע לה בעצמו על פיטוריה. אח, איזה בחור זהב זה... בעקבות פיטוריה של בלייר, אגב, נרגעו הרוחות – באופן זמני, כמובן – וצילומי הסדרה יתחדשו בקרוב. 

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il