הממיר 7/6/13

10. משחקי הכס, עונה 3 פרק 9
"את כה טובת לב. יום אחד זה יביא למותך"
(סנדור קלגיין לאריה סטארק)
אלוהים אדירים.
נראה לי שאפשר לסגור את הטלוויזיה למשך השנה. קשה לי להאמין שיגיע משהו יותר מדהים, מרעיש, מטלטל, מצמית, מטריד, מקומם או מסעיר ממה שאך זה אירע בפרק של "משחקי הכס". מי חשב שאסון כזה יקרה במגדלי התאומים. לא יהיה מופרך להניח שלרגע הזה התכוונו דיוויד בניוף ודן ב. ווייס, יוצרי הסדרה, כשאמרו שבספר השלישי ישנה סצנה שמלכתחילה הניעה אותם ליצור את הסדרה. אפשר להבין אותם, אבל מנגד אני חייב לציין שכאחד שקרא את זה בספר (ולמעשה רוב הרשמים שלי כאן נכתבו מיד אחרי הקריאה), בקושי יכולתי להביא את עצמי לצפות בפרק בגלל הידיעה שהפורענות הזו תתרחש בו.
להמשך קריאה (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)


© 2013 Home Box Office, Inc. All rights reserved.  

10. מד מן, עונה 6 פרק 9
דון: "לא, פגי, יש נכון ויש לא נכון".
פגי: "איך זה יכול להיות? מה שאתה אומר בעצם זה שיש אותך ויש אותו".

לא רציתי להגיד את זה בפירוש אחרי הפרק המופלא של השבוע שעבר, אבל איכשהו עכשיו אני מרגיש חופשי לומר שמסיבות כאלה ואחרות "ההתרסקות" היה בעיניי מאוד קרוב לפרק הטוב ביותר בסדרה, "המזוודה" מהעונה הרביעית. בשני הפרקים עצביו הרגשיים של דון היו חשופים מאי פעם, למדנו עליו המון, הוא עבר במרוצתו תהליך, פגי שוב מצאה את עצמה בתפקיד המנחמת ובשני המקרים הפרק היה פשוט מעולה. אחרי "המזוודה" הגיע פרק נפלא נוסף, "איש הקיץ", והגם שהפרק החדש לא טוב כמותו, הוא בהחלט מעורר כמה תחושות דומות.


© MMXII LIONS GATE TELEVISION INC 

למעשה, התהליך שעובר על דון בעונה הנוכחית מזכיר מאוד את זה שעבר ברביעית, כשירד אל השפל בואכה הקרקעית. בשעתו זה היה אחרי הגירושין, הפעם זה כאשר נכנס כנראה לדיכאון בחיי הנישואין השניים שלו. "המזוודה" ו"ההתרסקות" הם נקודות המפנה של שתי העונות האלה, ושתיהן הגיעו באותו שלב בעונה (אם מחשיבים את פרק פתיחת העונה השישית הכפול כפרק אחד, מה שאני אכן עושה), שגם הוא במקרה מתרחש בעונת הקיץ. עכשיו אנחנו רואים את הבוקר שאחרי, במובן מסוים, כשיש בו דון חדש, צלול יותר. כיום הוא מפוכח יותר מאשר אז.

"איש הקיץ" כולל את המונולוג האהוב עלי בסדרה, זה של דון מיומנו לפני שלוש שנים. הרלוונטיות שלו שוב ושוב מוכיחה את עצמה. במיוחד סופו: אנחנו פגומים כי אנו רוצים כל כך הרבה יותר. אנחנו הרוסים כי אנו משיגים את הדברים האלה ומייחלים למה שהיה לנו. היסטוריה, אתם יודעים, היא זו שמקשרת בינינו. והנה, דון ובטי מתאחדים לרגע, ואפילו מציגים חזית שמחה ומאוחדת בדיינר כך שבובי יוכל להתפאר ששני הוריו פה. סצנה מקסימה ונוגעת ללב.
להמשך קריאה (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

9. הממשלה, עונה 2, פרק 10
קספר: "שנינו יודעים שהחיים בזבל, בסופו של דבר"
לאורה: "רק אם אתה נותן לחרדה לנהל אותך"

חרדות לא חסרו לגיבורי הסדרה, קספר שבשל ההתעללות שעבר בילדותו מעדיף שלא להביא ילדים לעולם, קתרינה שחרדה מפני האפשרות שהישארות עם קספר פירושה אובדן הסיכוי שלה להפוך לאם, ובירגיטה שחרדה מפני האפשרות שחזרה מוקדמת שלה לפוליטיקה תביא לנסיגה בתהליך ההחלמה של בתה. היה יפה ומרגש בעיניי לראות איך קספר ובירגיטה זוכים כל אחד בנפרד להתגבר על החרדות שלהם ולפעול ממקום הרבה יותר בוטח, כשכל אחד מהם זוכה בדרכו בדיוק לחיזוקים שהוא היה צריך לשמוע. היה גם משמח לראות איך עבור קתרינה ההחלטה שלה להישאר בזוגיות עם קספר, ולא לפעול מתוך החרדה, החלטה שעלתה בקנה אחד עם הדרישה של מקום העבודה שלה שלא תיכנס להריון, הוכיחה את עצמה כנכונה כשקספר חזר הביתה לאחר המפגש עם אמו, ובלי מילים (כמה רציתי מילים באותה סצנה, יועץ תקשורת שכמוהו לא יכול לדבר קצת יותר?) הראה לקתרינה שהוא מוכן שהיא תהיה אם לילדיו. היכולת של אדם להיות גם איש משפחה למופת וגם דמות ציבורית המבצעת את תפקידה נאמנה עלתה לדיון בפרק בהתייחסות מגדרית, ואהבתי גם את הדיון, וגם את הדיון בשאלת הלגיטימיות של הדיון הזה לגבי הנשים במיוחד. איחוד של בני הזוג פיליפ ובירגיטה נראה בסוף הפרק הרבה יותר אפשרי לאחר פרדתו מסאנה, והפעם אהבתי את הדרך ואת הקצב שבה הגיעו למצב הזה (במיוחד כשבירגיטה מטיחה בו שהוא עזב מהר מדי בפעם הקודמת, ואחר כך מודיעה לחברה שלו שבאה לאסוף אותו, בדיוק צעקתי על החבר שלך...). סה"כ פרק משובח שחותם עונה טובה. (אורלי)

9. הוחלפו בלידתן, עונה 2, פרק 3
שני דברים בלטו לי לעין הפרק. האחד, העובדה שבני נוער נדרשים לשמור בפנים את המצוקות שלהם ולא לשתף, כי לשתף זה להלשין, וזה לא יעזור כמה שההורים יתעקשו לנסות להבין ולסחוט אינפורמציה - לשתף או להלשין זה להודות בחולשה. וכך ביי לא רוצה לספר בבית עד כמה קשות לה ההצקות שהיא סופגת בבית הספר לחרשים. אם היא תצטרך עזרה היא תבקש, כך היא אומרת, וכן היא חזקה והיא מתמודדת, אבל אני לא באמת מאמינה שהיא הייתה מבקשת עזרה. לבסוף היא זוכה לעזרה כי מישהו אחר "הלשין", אולם החברה יודעת יפה לגבות תמיד את מחיר ה"מלשנות".

הדבר השני שבלט לי לעין הפרק היה שהמחשבה הזו של "הדבר הנכון זה להתמודד לבד ולא לבקש עזרה אפילו אם אנחנו לא באמת מסוגלים להתמודד לבד כי אם נבקש עזרה גם נשלם מחיר חברתי" לא חולפת בראש האנשים כשהם עוזבים את בית הספר, כפי שאפשר היה לראות גם בסיפור של לנה שלא רוצה לספר להוריה ומשפחתה שהיא בהריון וחושבת שעדיף לה למסור את הילד לאימוץ.


© ABC Family 

בכלל הפרק באופן כללי היה משופע באנשים שנמנעו תקופה ארוכה מלשתף במה שמציק להם, עד שלא היו חייבים, בין אם זה מתוך רצון שלא להדאיג ובין אם זה מתוך חוסר אמון שהצד השני יוכל לעזור במשהו. המעניין הוא שגם כשכבר היו דמויות שרצו לשתף במשהו אמיתי יותר מתדמית ה"אצלי הכול בסדר", ואני מתכוונת כמובן לקתרין שרצתה שבמערכת הבחירות של בעלה, הוא יחלוק עם הציבור את דעותיו ושאיפותיו ולא רק את המתכונים שלה לעוגיות, הרי שהיא "נקראה לסדר" אחרי שהצליחה לעשות זאת (הריאיון שלה ברדיו היה מקסים). מי שרוצה פופולריות, מי שרוצה לזכות בבחירות, עדיף שיהיה ספורטאי מצטיין וישב בשקט ולא ישתף בכלום, זה מסר שילדים בבית הספר יודעים באופן אינסטינקטיבי שהוא נכון, ומסתבר שגם יועצי תקשורת מאמינים בזה. ובכל זאת למרות שהפרק הבליט מאוד את קיום המסר הזה, הוא הצליח גם להביע את חוסר שביעות הרצון מכך שאנשים נכנעים לו. ולהבליט שלמרות שיש קשיים גם בשיתוף, בסופו של דבר השתיקה לא מובילה לשום מקום אמיתי חוץ מלבדידות.

חוץ מהראיון של קתרין היו עוד שני קטעים שמאוד אהבתי הפרק. האחד את האמירה של הסבתא על כך ששום פרק של טלנובלה לא יכול להשתוות לעוד יום בחייו של אנג'לו, שראיתי בו קריצה משעשעת לדרמת היתר שהדמות שלו מושכת לכיוונה, ואני לא הכי אוהבת. הקטע השני הוא בו רג'ינה מתעמתת עם מלודי כשזו לא כל כך מאמינה לה שיש לה בעיה רפואית אמיתית שמונעת ממנה לדבר בשפת הסימנים. "את לא נמצאת בגוף שלי, את לא יודעת איך אני מרגישה, ואם את באמת חושבת שאני לא מנסה מספיק, את בהחלט לא חברה שלי". (אורלי)

8.5 אמילי אוונס, עונה 1, פרק 2
אני יודעת ש"עדיף שלא להיקשר", זה מה שג'ינה בנדרי אומרת לאמילי, אחרי שהחולה עם הפרעת ה-OCD הקשה, הפרעה שהתבררה כגידול מוחי, נפטרה במהלך הניתוח להסרתו. אבל למרות שאני יודעת שהסדרה הזו גם היא לא תשרוד, אני מרגישה שאני מתחילה להיקשר, והפרק השני אף הצליח להיות בעיניי טוב מהראשון, בעיקר בגלל הסיפור החזק של החולים, והמסר של הפרק שאני מאוד מסכימה אתו שהרופאים אינם יכולים באמת לקבוע כמה זמן לחיות נשאר לכל חולה. (אורלי)


The CW © 2012 The CW Network, LLC. All rights reserved

8. מר סלפרידג', עונה 1, פרק 1
הפרק הראשון של הסדרה גרם לי להרגיש קצת כמו מתבוננת בחלון ראווה. הכל נראה יפה מאוד אבל יש מעט מאוד פריטים להתביית עליהם, ואני עדיין לא בטוחה שכדאי לי להיכנס ולקנות. השחזור התקופתי היה מרשים, העלילה זורמת, אך רוב הדמויות עדיין לא ממש מצליחות להיכנס אל הלב, כשהכי מתקרבת לשם, במקרה שלי, היא דמותה של אגנס. החידתיות הסובבת את משפחתה של אגנס (ממי הם בורחים?) יחד עם חוסר הצדק שהיא הייתה קורבן לו בתחילת הפרק, והאפשרות להתפתחות רומנטית משביעת רצון במקרה שלה, יחד עם המאבק שלה להתקבל כשווה במקום עבודתה החדש, וההתלהבות האמיתית שהיא הפגינה בעבודה עצמה, הפכו אותה לדמות שהכי נהניתי כשהיא הופיעה על המסך.

בעוד החידתיות של דמותה של אנגס קשורה לנסיבות חייה הבלתי ידועות לנו, הרי שהחידתיות סביב דמותו של סלפרידג' נובעות מסתירות כביכול באופיו ובהתנהגותו, כשמחד אנו צופים בו מוכן לשקר לכל העולם ואף לקרובים לו על כך שיש לו כסף ומשקיעים גם כשאין, ומאידך יש למילותיו ערך אם לשפוט על פי האופן שבו הוא מקיים את הבטחתו לאגנס בעניין העסקתה. בנוסף, הוא מוצג בתחילת הפרק כפרלטטן מאוד בחברת נשים, עד שזה אף מפתיע לגלות שהוא נשוי, אולם בה בעת כשמבינים שהוא נשוי, הוא נראה גם נאמן לאשתו, ונרתע מלהיות בעל חוב למי שהיא חסרת חוש נאמנות במופגן. איכשהו למרות שדמויות חידתיות ובעלות סתירות פנימיות זה טוב בעיניי, אני עדיין יושבת על הגדר במקרה של הדמות הזו. (אורלי)


© ITV

7. אנשי הצללים, עונה 1, פרק 1
הפרק התחיל בפיצוץ של מתאבד נושא חומר נפץ, פיצוץ שפצע אנושות את נשיא צרפת, והרג עוד כמה אנשים, וגרם לי להבין שבעיניי להתחיל בפיצוץ ממש לא אומר שהתחיל פיצוץ. באיזשהו מקום זה אפילו הרגיש לי שמכניסים אותי לאווירת דיכאון עוד לפני שהספיק להיווצר איזשהו קשר עם הדמויות, ואווירת דיכאון של דמויות שלא איכפת לי מהן, די שקולה בעיניי לשעמום. מצד שני החקירה של האירוע, הגילויים על הסתרת העובדות מפני הציבור, ומערכות היחסים של פיליפ עם בני משפחתו כן עניינו אותי ומן הסתם הם יהיו הרבה יותר בעלי משקל בהמשך מאשר האבל על הנשיא המת, כך שאני אמשיך לצפות בינתיים. ייתכן שהייתי נותנת צ'אנס בכל מקרה לעוד פרק ולו רק בגלל שכבר מזמן לא שמעתי את השפה הצרפתית בטלוויזיה, וזה בעיניי דבר מבורך. (אורלי)


בשולי הממיר

בראדלי וויטפורד ("הבית הלבן") הגיע להופעת אורח ב"תתקדם".







רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il