הממיר 10/5/13

10. הממשלה, עונה 2 פרק 6
בעיניי רבים הדבר הכי חשוב הוא להגן על הילדים. זה עניין שכביכול לא צריך אפילו להסביר, ועדיין יש הורים שפוגעים בילדיהם בצורות שונות, מי בחוסר שימת לב, מי בחוסר אונים, ומי במזיד. הפרק עסק בצורך להגן על הילדים, גם דרך העלילות השונות של הדמויות וגם דרך הדיון הפוליטי שהתנהל בו סביב הורדת גיל האחריות הפלילית של בני הנוער בדנמרק מ-14 ל-12 (אגב, מסתבר שכארבעה חודשים לאחר שידור הפרק בדנמרק חזר גיל האחריות הפלילית בדנמרק ל-15 כפי שהיה עד שנת 2010, מה שגרם לי לתהות האם הייתה לפרק הזה השפעה כלשהי על כך).

הדיון הפוליטי הזה היה בעיקר הכלי התסריטאי שבעזרתו סיפרו לנו על עברו האפל של קספר. היו הרבה רגעים חזקים בפרק. חוסר האונים של בירגיטה בהתמודדות עם בתה, ותחושת הכישלון שלה כבת זוג וכאם, שבאה לידי שיא בסצנת צחצוח השיניים; הרגע שבו מסתבר לבירגיטה שהעלבון שלה כלפי אותו פוליטיקאי שהוא אינו ראוי לאבהות, נגע בפצע כואב שלו על כך שלא הצליח להציל את חיי בתו; וכמובן שמעל כולם התבלטה סצנת הסיום שבו אנו מבינים את הסיפור כולו.

כשקספר איבד את עשתונותיו בפעם הראשונה שבה הרעיון של הצעת החוק עלה, חשבתי שהוא מגיב כל כך בחוזקה מכיוון שלהגיד שילד בגילו אחראי למעשיו זה אולי לתחושתו כמו להגיד שהוא אשם בהתעללות המינית שהוא חווה, והבנתי אותו וחמלתי עליו כמעט לאורך כל הפרק עד שבסופו של דבר התברר שהסיבה האישית לכעס שלו מובנת הרבה יותר, שכן הוא דקר את אביו המתעלל כשהיה בן 12 וניצל מהמערכת הפלילית בגלל גילו הצעיר אז. אפשר להתווכח על האופן שבו היו חייו הבוגרים נראים לו החוק היה מתייחס אליו אז כשפיט, אבל מה שברור הוא, שגם עם ההבנה של החוק, אירועי ילדותו השפיעו השפעה מכרעת על חייו. לכן היה מרגש עד דמעות (כן, בכיתי) לראות אותו חושף את עברו לבסוף בפני קתרינה, יחד עם הודאתו בפניה שהיא היחידה שהוא תמיד אהב, ולצפות בה מגיעה בגשם (It's always in the rain) לחבק את הילד שהוא היה ולא נתן לעצמו לחשוף בפניה כל השנים.

והערת אגב אחת. כשבמהלך הפרק הראו בפלשבק את אביו של קספר אומר לו שגם חבריו למשחק הפוקר רוצים "לשחק" אתו, אני ראיתי בכך הזדמנות לכך שמעשי האב ייחשפו ויופסקו, בסוף כשהסתבר שחבריו לפוקר של האב לא רק שידעו ושתקו אלא היו בפועל שותפים למעשיו. לא יכולתי שלא לתמוה כיצד הם מוצאים האחד את השני. (אורלי)



9. פרויקט מסלול, עונה 9 פרק 7
בשבוע שעבר הודח ג'וש הקרח, והאמת שזה ממש מקל עלי, כי מאוד לא נוח לכתוב סיכומי פרקים כשלשני משתתפים יש את אותו השם. אני מקווה שמלהקי התוכנית להבא יתחשבו בכך. אז עוף וידרזן ג'וש קרח, חתוך את השמים, בהצלחה ושא ברכה! נשארנו עם ג'וש אחד והוא די והותר.

גם הפרק יש לנו אתגר קבוצתי. התגובה הראשונה של המעצבים: אוי ווי. אפשר להבין אותם. אנתוני ראיין ניצח באתגר הקודם אז הוא הראשון לבחור חבר לקבוצה שלו, ג'וש היה סגנית ראשונה ולכן הוא בקבוצה השנייה. שוב אף אחד לא אוהב את ברט, אבל גם אף אחד לא רוצה לשחק עם ג'וש. הקבוצה הראשונה כוללת את אנתוני ראיין, אניה, ויקטור, אוליבר וברייס וכולה האפי האפי ג'וי ג'וי, איזה כייף לנו שאנחנו לא עם ברט וג'וש! הקבוצה השנייה מכילה את ג'וש והאגו שלו, לורה, קימברלי, בקי וברט שרק הולך ומשכלל את כישורי הפאסיב אגרסיב שלו וכולם עם פרצופי "הו, הייתה מתאימה לי עכשיו איזו חופשה רגועה בסוריה".

האתגר הוא ליצור שלושה בדים עם טקסטורה ייחודית ומהם כל מתמודד יעצב דגם לקולקציה אחידה של הקבוצה, בנוסף לכך הם צריכים ליצור וידאו ארט לתצוגה. באופן אירוני, שם הקבוצה של אנתוני ראיין ושות' שמתנהלת בהרמוניה, אחווה ושירת קומבייה הוא "כאוס" ואילו של הקבוצה השנייה הוא "ברגים ואומים" (כי כל אחד הוא בורג קטן במכונת ההרס?). הקונספט של כאוס נשמע מגניב על ההתחלה, אהבתי את הרעיון של כתמי הרורשך ואיך שהם שילבו אותו בווידאו וראו על כולם עד כמה שהם נהנים לעבוד ביחד. קבוצת ברגי הגיהינום החליטה על קונספט של שעונים ומיד התחילו המריבות. גם אלת המזל לא אוהבת את ברט ולכן המדפסת שלו לא עבדה, מה שגרם לו לאנפף במרמור והדליק את ג'וש בזעם קדוש. בקי שיכללה את גלגול העיניים לכדי אמנות ולורה וקימברלי תהו בוודאי מה עוללו בגלגולן הקודם שזה מגיע להן. איפה דוקטור רבינוביץ' כשצריך אותו ואת מרשמי הריספרדל שלו? לפחות חברי כאוס נראו מבסוטים מהדרמה והלכו להלחין המנון לקבוצתם או לעצב דגל.

לבסוף ג'וש התנצל בפני כולם ובעיקר בפני ברט (כמובן שהנ"ל ישר חשד בג'וש שהוא מתנצל בפומבי כדי לבטח את עצמו. איזה מותק), ונשבר בבכי כשנזכר באמו המנוחה אבל השלום והשלווה הקפידו לחמוק מקבוצת הברגים. למחרת לורה ביקרה את החצאית של בקי וזו נתנה בה מבט רדיואקטיבי. מאוחר יותר, על המסלול, בקי תתלונן שאף אחד מהמעצבים לא נתן לה משוב מספק. כן, כי את יודעת לקבל ביקורת כל כך יפה! היידי אמרה לה בצדק שבעולם האמיתי אף אחד לא יגיד לה מה לעשות.


למעלה צוות כאוס, מימין לשמאל: ברייס, ויקטור, אוליבר, אניה, אנתוני ראיין.
למטה צוות ברגים ואומים, מימין לשמאל: בקי, ברט, לורה, קימברלי, ג'וש.
(הקליקו על התמונה לגודל מקורי)

שלא במפתיע, הקולקציה של צוות כאוס השאירה אבק לקבוצה השנייה. לא אהבתי אף אחד מהדגמים של הברגים או את ההדפסים. השמלה של ברט הייתה יכולה להיות די יפה לו רק הבד היה שונה ואני לא סגורה על האורך, האוברול של לורה היה בהחלט לא רע, חוץ מהחגורה. לכאוס הייתה קולקציה מצוינת, ההדפסים היו יפים, השמלה של אניה הייתה מקסימה בפשטותה, החצאית והחולצה של אנתני ראיין היו מתוקות להפליא, המקטורן של אוליבר היה מרשים וזכה לתשואות השופטים (אם כי לדעתי הוא לא ממש השתלב בקולקציה ואת המכנסיים לא אהבתי) והפייבוריטית שלי על המסלול הייתה השמלה היפיפייה של ויקטור (הדוגמנית שלו עדיין נראית מבואסת טילים). החוליה החלשה היה הדגם של ברייס, שנראה כמו סתם בגד חוף גנרי, אבל לפחות הוא התמזג איכשהו בקולקציה. השמלה של אניה זכתה. אני הייתה בוחרת בוויקטור אבל עדיין הייתי מרוצה. צוות הברגים זכה לשחיטה כשרה על ידי השופטים ובצדק. הם קטלו הכול, את הקונספט, את הדגמים, את הסרטון, את ההדפסים... הדבר היחיד הטוב שמייקל קורס אמר על הקולקציה זה שהיא הייתה אחידה, אם כי הדגם שהיה הכי טוב לדעתו היה של לורה, שהיה הכי פחות קשור לקולקציה, אז אולי זו לא בדיוק מחמאה. בינם לבין עצמם השופטים הסכימו שג'וש הוא סוג של בריון וברט הוא סוג של נאחס אבל העיצוב של בקי היה הכי גרוע ולכן היא קיבלה את העוף וידרז'ן. לפחות היא לא תצטרך לעבוד עם ג'וש שוב, גם זו סוג של נחמה. (רמונה)


מימין לשמאל:
הדגם של המודחת בקי, הדגם שהיה צריך לזכות של ויקטור, הדגם הזוכה של אניה.
(הקליקו על התמונה לגודל מקורי)

9. מד מן, עונה 6 פרק 5
"למה אתה הורס את הבית הזה?"
(בטי לבובי)

"ידעתי שזה יקרה, הוא ידע שזה יקרה, אבל זה לא יפסיק שום דבר".
(פיליס, מזכירתה של פגי)

תודה, "מד מן", שאת מקשיבה לי: אחרי טרוניות הפרק הקודם, הגיע הנוכחי והיה פשוט יפהפה. לא זאת בלבד שקשה היה לא להתרגש, אלא לנוכח התחושה של דשדוש ועמידה במקום בראשית העונה, הפרק הזה הדהד לאירועים שדומים להם כבר נדונו בעבר בסדרה – בעיקר, כמובן, הזעזוע שלאחר התנקשות פוליטית – הציג אותם והשתמש בהם בדרך שמתכתבת איתם אבל עדיין שונה בתכלית.

גם אחרי רצח קנדי וגם במהלך הדיווחים על ההתנקשות בד"ר קינג נאלצו הדמויות להתמודד עם החדשות במהלך אירוע חגיגי: ב-1963 זה היה יום אחרי ההתנקשות כשבתו של רוג'ר התחתנה, ואילו הפעם זה קרה ממש במהלך טקס פרסים שבו נכחו. רצח לי הארווי אוזוולד, שבעבר שודר בשידור חי לעיניה המזועזעות של בטי, מביא לכך שכעת היא אוסרת על ילדיה לצפות בטלוויזיה אלא רק להאזין לרדיו. אבל אם רצח קנדי עמד בסימן התבגרות והתפכחות, רצח מרטין לות'ר קינג – בהתאם לקדרות ולצללים שהחלו מאז העונה החמישית – מבשר על חורבן הבית. החל בהרס העולם כמו בימי נוח או ב"כוכב הקופים", עבור בפורענותה של ארה"ב שהקפיטליזם והציניות מכרסמים בה, וכלה במפלתם של בתי האנשים עצמם. להמשך קריאה (yaddo מבלוג קפה+טלוויזיה)

9. האמריקנים, עונה 1 פרק 3
בעיניי זה היה הפרק הטוב ביותר של הסדרה עד כה. אולי כי הוא הצליח להוציא את בני הזוג פיליפ ואליזבת', שאיש לא יחשוד בהם בתמימות, כסוג של ילדים המנוצלים על ידי כוחות גדולים וחזקים מהם, וכך בעצם לקרב אותי אליהם ולרצות בהצלחתם או לפחות בהצלחת חיי הנישואים שלהם. ואולי זה פשוט משום שבסדרה על מרגלים, גם אם העיסוק בשאלת האמון די מתבקשת, הצליחו לבנות את הדיון הזה באופן שמשלב להפליא את האישי עם הכללי. רוברט שנישא בלי לספר לאיש, אך היה נאמן עד נשמת אפו האחרונה לרוסיה מולדתו. האם הוא בטח בהם שיעשו את הדבר הנכון עבור אשתו, או שהוא סיכן אותה ביודעין כדי להעביר את המסר שהוא רצה, כי נאמנותו למולדתו הייתה גדולה יותר? אליזבת' ופיליפ שנישאו מתוך נאמנות למולדת, עד כמה נאמנים הם אמורים להיות האחד כלפי השני? גרגורי המאהב המגויס של אליזבת' - כמה נאמנות הוא חייב לה כשהיא בוחרת להיפרד ממנו, והאם לספר לבעלה זה באמת בגידה בה, או סוג של נאמנות למי שהוא מאמין שהיא יכלה להיות. עד כמה אחריות ונאמנות כלפי השליחים שלהם יש למי ששולחים את מרגליהם למשימות (שאלה שנכונה גם לשכן שיש לו עכשיו מרגלת אישית משלו). ומעל לכול האם בכלל ניתן לצפות לאיזושהי נאמנות ממי שמאומן לחיות חיי שקר כל חייו? (אורלי)

9. משחקי הכס, עונה 3 פרק 6
החוזק של העונה הזו עד כה, אפילו בפרקים מעט פילריים כמו השבוע, טמון באופן שבו היוצרים קושרים בין העלילות. במקרה הזה הטיפוס על החומה, שהפך בידיהם לסמל יאה למטרותיהן של רוב הדמויות. אצבעון כמובן הגדיר את זה באופן הקיצוני ביותר בשיחה שלו עם ואריז: "כאוס אינו בור, כאוס הוא סולם. רבים שמנסים לטפס בו נופלים ולא מנסים שוב לעולם. הנפילה שוברת אותם. ולאחרים ניתנת הזדמנות לטפס, הם נאחזים בממלכה או באלים או באהבה. רק הסולם האמיתי. הטיפוס הוא כל מה שיש". לא קלטתי עד כמה האיש פסיכו עד למונולוג הזה, שכמובן לובה עם האימג' של רוז המסכנה. ממש לא מזמן היא הזהירה את שאי מפניו, היא ידעה על מה היא מדברת. הטיפוס, כלומר החתירה לכוח, התבטא יפה גם בשיחה המצוינת של טיווין ואולנה בפרק, אבל הוא נכון לסדרה כולה. בכל זאת, משחקים בכס. כמו כן, המפולת בחומה נעשתה מעולה, ח"ח נוסף ליוצרים. (yaddo מבלוג קפה+טלוויזיה)



8. עד עצם היום הזה, עונה 2 פרק 21
סוף העונה מתקרב בצעדי ענק, ובסטוריברוק נראה כאילו רק התחלנו את העלילות המורכבות באמת. קשה לי להאמין שהם יצליחו לסגור את כל הקצוות בפרק האחרון, ואני מקווה שלא ישאירו אותנו עם קליפ האנגר רציני.

יש לי רגשות מעורבים כלפי הפרק הזה. בחציו הראשון הוא היה מופלא. לקח אותנו לגני קנזיגטון שבאנגליה (אם כי קצת קשה להבין איך רק לפני 28 שנה אנגליה בעצם הייתה שייכת למאה ה-19...), שפך קצת אור על המשימה של גרג ותמרה, ואפשר לנו רגעים עוצמתיים בקשר שבין עוצלי לניל ובין ניל לאמה. שלא לדבר על רג'ינה, ששוב ושוב מתגלה כמלכה אמיתית. יחד עם זאת היו בו כמה רגעים מגוחכים להפליא, מלאי פאתוס ופשטניים במיוחד. הצטיינו בהם, כרגיל, שלגיה והנסיך שלה, אבל גם הקטע בו ניל מקריב את עצמו ואת המרחב הנוח שלו למען המשפחה המאמצת היה מלא בזה. בכלל, ניל הקריב את עצמו בפרק יותר מדי פעמים. פעם הוא היה מוכן לוותר על מעמד רם ולהתחיל מחדש כדי להציל את אבא, פעם הוא היה מוכן לוותר על הנוחות של הבית האנגלי כדי להציל את מייקל, ובסופו של דבר הוא מוכן להקריב את עצמו כדי שהנרי לא יישאר לבד... מעניין ממי הוא קיבל את אצילות הנפש הזו.

אני מקווה שבקצה השני של הפורטל יתרחש מפגש מרגש עם וונדי. תסלח לי אמה, אך זו נראתה לי אהבת אמת. (זלפה)

6. החץ, עונה 1 פרק 7
לראשונה מאז גילוי סודו של אוליבר ע"י דיגל וצירופו למלחמה על סטארלינג סיטי, אוליבר חשף את עצמו לאדם אחר וכפי הנראה גייס חברה חדשה למאבק. לעומת דיגל, עם הלנה ברטינלי אולי יכול גם לפתח רומן. בעוד לאוליבר היה מי שידריך ויאמן על האי במשך חמש שנים, הלנה פצחה במסע נקמה במשפחת הפשע בראשות אביה על רציחתו של ארוסה, ומבלי שתהיה לה יד מכוונת. אם האיש בירוק הצטייר בתחילה כמכונת הרג נטולת רסן, המחסלת בקסדת אופנוע נראית כגרסה גסה ולא מלוטשת שלו. לראייה, מוירה קווין כקורבן אקראי במהלך אחד מחיסוליה. להמשך קריאה (תומר סויקר מבלוג קפה+טלוויזיה)

5. The Following, עונה 1 פרק 15 (סוף העונה)
גם לאורך כל העונה וגם על פי הפרק הזה, נראה כי היו ליוצרי הסדרה איזשהן יומרות לגבי העיסוק בשאלות הנוגעות לכתיבה, כמו מה הופך דמות לדמות מעניינת, מתי זה נכון לסיים את חלקן של הדמויות בעלילה, ואיך הכי נכון לכתוב את הפרק האחרון ביצירה שלך. אם לשפוט לפי מבחן התוצאה - אין להם מושג. דמויות באו והלכו בלי קשר לרמת העניין שבהן, המניעים של הדמויות היו דביליים, הבחירות שלהן היו תמוהות ומשרתות בעיקר אלמנט אחד של יצירת מתח מתמשך שאין מאחוריו דבר (הגיבור תמיד ילך לבד למקום הסכנה כי רק הוא כמובן יכול לטפל במשהו). אבל אני חושבת שייתכן שהייתי סולחת להם את זה, אם לפחות היו דואגים לאיזשהו קתרזיס בסיום. למשוך את הצופים באף רק כדי לדקור את הגיבורים בשניות הסיום, היה מטופש מאוד בעיניי. גם כי מידת האכפתיות שלי עכשיו משני הגיבורים האידיוטיים הללו שואפת לאפס עד שחלק בי חושק בכך ששניהם ימותו והעונה הבאה תתרכז בדמויות אחרות לחלוטין, וגם כי חלק בי לא מאמין שבכלל יש להם את האומץ לעשות זאת (כי למה שאנשים יבואו לראות עונה שנייה של סיפור שכמעט כל דמויותיו הראשיות מתו? וכשליהוק הוא דבר ידוע מראש סביר להניח שעובדת חייהם או מותם תתברר עוד לפני תחילת העונה השנייה), ואז כל מטרתם בשניות הסיום הללו היא להשאיר את הצופים בתחושה רעה, ואני לא מחבבת תסריטים שכל מטרתם היא השארת הצופים בתחושה רעה. אם הם היו רוצים רק להשאיר את הצופים בתחושת מתח היה עדיף פי אלף בעיניי לו למשל היו נותנים לזוג הראשי רק להיות מופרע על ידי דפיקה בדלת של ג'ינג'ית פסיכופתית, מצב שמשאיר להם את כל האופציות פתוחות לעונה הבאה. עונה, שאם היו לי ספקות אם לצפות בה, בא הפרק הזה והסביר לי סופית בדקתו האחרונה למה זה ממש לא כדאי. (אורלי)

בשולי הממיר
מרגו מרטינדייל התארחה השבוע גם בפרק של Suits כנציגת האחיות השובתות, וגם בפרק של "האמריקנים" כמחליפתו של גבריאל המקשרת בין זוג המרגלים לבין מפעיליהם.

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il