הממיר 26/4/13

10 אנשים אמיתיים (Real Humans/Äkta människor) פרק 1

יש תיאוריה שאומרת שישנם רק עשרים סיפורים בעולם וכל סיפור שמסופר, יהיה רק גרסא של אחד מהם, מה שאומר שלא משנה על מה הסיפור שלך, אלא איך אתה מספר אותו. המיני סדרה (10 פרקים) הדנית "אנשים אמיתיים" מספרת על אנדרואידים (בסדרה הם נקראים Hubots) שמפתחים לפתע תודעה ורגשות.

הסיפור הזה סופר בהרבה ספרים, סרטים וסדרות. זה נעשה בסיפור על הגולם שקם על יוצרו; בסרט "מטריקס" שבו המכונות משעבדות את האנושות; זה נעשה ב"בלייד ראנר" המופתי ובסיפורים של אסימוב; ואפשר להגיד גם שהוא מהדהד את הסיפור של פינוקיו.

ההאבוטים נראים כמו בני אדם עם עור מבריק מאוד ועיניים כחולות בורקות.

אתה יכול להיכנס לחנות האבוטים ולבחור לך האבוט לפי צרכיך: לעבודה בגינה, לעבודות בבית, האבוט שיעזור לילדים בשיעורי הבית, האבוטים שיחליפו את העובדים במפעל שלך, האבוט לסקס, האבוט מאמן כושר אישי (האבוט ג'יין פונדה?) ואפילו האבוט שיסביר לאשתך את נפתולי העלילה באופרת הסבון האהובה עליה.

בבית אתה מוציא אותו מהקופסא, מדליק אותו באמצעות המתג שמתחת לבית השחי שלו, מחבר אותו לטאבלט, מגדיר מה ברצונך שהוא יעשה ואפילו בוחר לו שם. ההאבוט הוא אנדרואיד משוכלל בעל תפקוד גבוה מאוד והוא גם יודע לבד מתי הוא צריך להטעין את עצמו.רוב ההאבוטים הם צייתנים וחייכנים, אולי חוץ מההאבוטית "המקריפה" שמקבל בסדרה לנארט, אדם מבוגר, שהיא הכלאה בין גברת דאוטפייר לאימא של נורמן בייטס. במקום לחייך בנועם ולהציע את עזרתה, היא נובחת עליו פקודות - לקחת את התרופות שלו, לא לאכול מזון עם מלח כי יש לו לחץ דם גבוה ולתת לה את כרטיס האשראי שלו כדי לקנות חומרי ניקוי כי השולחן במטבח מטונף.

בסופו של דבר, הוא נמלט מפניה אל המחסן שמחוץ לבית ונועל את הדלת, כשנזיפותיה רודפות אחריו. במקביל, קבוצת האבוטים שפיתחו תודעה ורגשות ורוצים להיות חופשיים, בורחים ביחד, בעזרתו של ליאו, בן האנוש.

השם "אנשים אמיתיים" הוא דו משמעי. ראשית, ההאבוטים שרוצים להיות כאלה, ושנית, קבוצה בשם זה שמוחה על השתלטותם של ההאבוטים על כל תחומי החיים ודורשת שהעבודות יחזרו לידיהם של אנשים בשר ודם.

מהפרק הראשון ניתן להתרשם מסדרה שמעלה בין השיטין שאלות אודות ההבדלים בין אדם למכונה, שעבוד ועוד. למרות הצילום המואר והבוהק, המסנוור כמעט אפילו, ומנת היתר של דמויות בלונדיניות, תמימות וכחולות עיניים, הייתה לי הרגשה של אי נוחות בפרק הפותח את הסדרה. לא רק בגלל שקשה לי אפילו להעסיק עוזרת בית, אלא גם בגלל הניצול - המרומז והמפורש -  בכל תעשיית ומכירת ההאבוטים, וטבעו של האדם שבמוקדם או במאוחר מרים את ראשו המכוער. (kitty)

10 משחקי הכס עונה 3 פרק 4

כשכתבתי בסיכום על הפרק הקודם "נשגב מבינתי איך ג'ורה וסלמי לא רואים עד כמה מעשיה של החאליסי שקופים", לזה התכוונתי. גם בספר זה היה ברור מראש, כאילו יעלה על הדעת שהיא תוותר על אחד מדרקוניה (האפקטים שלהם נראים מעולה, אגב), אותם יצורים שהיא קוראת להם ילדים, אבל שם כמו פה – הקליימקס היה נפלא. למעשה, סצנת השריפה הייתה מסעירה אפילו יותר מאשר בספר, והיוותה סוף גדול לפרק. מצחיק להיווכח כמה שפות מומצאות אמיליה קלארק צריכה ללמוד.

לטעמי עדיף אם היו מזווגים בין הטבח אצל קראסטר מעבר לחומה לבין הפלתה של אסטפור, ממש סצנה אחת אחרי משנתה. בשני המקרים פרצו הרי געש ששינו את פני הדברים, במיוחד בצפון. אולי אני טועה, אני פשוט רגיל לכך שדאינריז רק נודדת ונודדת ונודדת, ואי לכך יוצא מנקודת הנחה שהיא תמשיך הרבה לפני שתגיע לשבע הממלכות, אבל אולי זה טיפשי מצדי ודווקא המקרה שלה יותר מבטיח. כך או כך, מסקרן לראות את הבאות.

גם מעבר לשני אלה מדובר בפרק מצוין, עם יופי של רגעים ו/או התקדמויות עלילתיות ברבות מהחזיתות. כוכב הרגע הוא ואריז העכביש, ובאופן יאה, דקות רבות מהפרק רחשו מניפולציות גם בלי קשר אליו. סיפור אובדן מפשעתו מעורר אימה, אין סיוט גדול יותר מלעבור עינויים כשכל הגוף משותק, ועוד בתור ילד מסכן. אבל לא רק שוואריז הצליח לקום מהאשפתות ולצמוח עד למועצה הקטנה, אלא בסבלנות רבה שמר על שלהבת נקמתו וייבא אליו כעת בארגז את אותו מכשף מתעלל. שוב ושוב מסתמן שאל האור הזה – שבשמו פעל גם המכשף – הוא חתיכת דפוק, או שמא דברים דפוקים ביותר נעשים בשמו. מצד שני, נדמה שהוא עושה לו נפשות: הלוחמים ללא דגל פועלים בשמו אף הם, ונראה שהם דווקא על הכיפאק.

גם מארג'רי לא טמנה ידה בצלחת. שוב הדגימה באיזו קלות היא מפעילה את ג'ופרי, כנראה למדה מסבתא. בזמן שליידי אולינה לחצה על הנקודות של סרסיי, נכדתה עשתה דבר דומה עם המלך, ואף הצליחה להוציא אותו מחסות האפיריון – so to speak – אל תרועות ההמונים הטיפשים עם הזיכרון הקצר. מעניין באיזו דרך בדיוק תנווט אותו ולאיזו תכלית, אבל נחמד לראות גם את טייווין מחזק את ידיה, הגם שלא בפניה, בשיחתו עם סרסיי. גם השיחה של מארג'רי עם סאנסה הייתה נחמדת, טוב שהיא מספקת לה קצת קורת רוח. היה משעשע לראות אותה – נטלי דורמר בתפקיד המלכה הייעודה – מתייחסת לדברי הלעז בנוגע למראה שלה, "מארג'רי פני חזיר", משהו שקשור לאפה. סחתיין עליה.

החיבור בין ג'יימי לבריאן ממשיך להיבנות יפה, ויפה לראות אותה מעוררת אותו מתבוסתנותו, בזמן שהיא מכירה גם בכך שהציל אותה מהאנסים. מעניין עד כמה זה עשוי להעמיק, במיוחד לאור אופציות שעשויות להיקרות בדרכם (עוד לא הגעתי בספר הרבה מעבר לשלב הזה). תבוסה נחרצת במיוחד הייתה אצל תיאון, שהיה ונותר אחד הדמויות האהובות עלי והעצובות ביותר. הכאתו על חטא הייתה פשוט ניסוח במילים של מבטו אחרי שצפה בשתי גופות הילדים השרופות והסיט את פניו (כך נגמר הפרק ההוא, לטעמי אחת הסצנות החזקות בסדרה). כאשר אמר שאביו האמיתי הוא זה שאיבד את ראשו במעלה מלך ושבחירתו הייתה שגויה, זה היה רגע רגשי מזכך עבורנו, אבל כנראה גם כזה שסתם את הגולל על תיאון, נבגד על ידי מושיעו. אני מקווה שהוא יוסיף לחיות. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

עוד על הפרק:

סיכום הפרק של דורון פישלר בוואלה

9.5 האמריקנים עונה 1 פרק 1

הפיילוט של "האמריקנים" ממש הפתיע אותי. כשקראתי את התיאור של הסדרה - דרמת ריגול תקופתית עם פליסיטי והאח ההומו מ"אחים ואחיות" כמרגלים סובייטים במסווה של משפחה כל אמריקאית, לא ציפיתי ליותר מדי, מסתבר שטעיתי. זה אחד הפיילוטים הכי טובים שראיתי (והטוב ביותר מהשנים האחרונות). קרי ראסל נתנה הופעה פשוט יוצאת מן הכלל. היא לגמרי נכנסה לדמות וביצעה באופן מושלם את המעברים החדים בין הקרוּת המקפיאה מצד אחד והפגיעות מעוררת החמלה מצד שני של אליזבת'. מת'יו ריס היה אפילו יותר מרשים והכימיה ביניהם פשוט מעולה. היפוך התפקידים המסורתי בין פיליפ ואליזבת' ומערכת היחסים המסובכת שלהם כתוצאה מהתפקיד שלהם, הייתה החלטה מבריקה מצדם של התסריטאים שפותחת כל כך הרבה אופציות עלילתיות מעניינות שיהיה אפשר לחקור אותם בעתיד. עוד דבר מעניין יהיה איך התסריטאים יגרמו לנו להמשיך לחבב, או לא לשנוא, את פיליפ ואליזבת' בפרקים הבאים כאשר הם יצטרכו לעשות דברים לא נעימים נגד 'החברה הטובים'.

השחזור התקופתי היה מצוין ואפילו יותר מרשים ממה ש"מד מן" עושה בהתחשב בכמות צילומי החוץ שהיו בפרק. הפס קול היה אפילו מרשים יותר. השימוש ב-Tusk בסצנת הפתיחה המלהיבה היה אדיר ואפילו נהיה יותר מהנה בצפייה חוזרת. למרות שהשימוש ב-In The Air Tonight היה קצת קלישאתי, זה לא הפחית את העוצמה של הסצנה על רקע הצעקות של פיל קולינס והתופים.

התלונה היחידה שלי לגבי הפרק היא אורכו. זה לא שהיו קטעים מיותרים שהיה אפשר לוותר עליהם (אולי הקטע שפיליפ מכסח את הגבר שהתחיל עם הבת שלו), רק שהפרק היה צריך להסתיים אחרי שהם נפטרו מהגופה של העריק. אפשר היה לדחוס את מה שקרה אח"כ לפרק הבא. (תתש)

דעה נוספת בהמשך

9 הממשלה עונה 2 פרק 4

דמותו של טרולס הוקסנהאבן עמדה במרכזן של שתי עלילות מרכזיות בפרק, כשבאחת הוא, כשר החוץ החדש, עושה לבירגיטה חיים קשים כאשר הוא מפר את הוראותיה, גורם לה להיראות רע בתקשורת ואף אומר לה במפורש שהוא נושא עיניים לתפקיד שלה, ובשנייה הוא המושא של הוויכוח בין קתרינה והאנה ללאוגסון, הבעלים של העיתון שבו הן עובדות, שדורש מהן לפרסם  את העובדה שטרולוס הוא בעצם הומו בארון. אני מודה שלמרות שידעתי שקתרינה והאנה צודקות בכך שהן מסרבות להיכנע ללחציו של לאוגסון, משהו בי קיווה שהן כן יפרסמו זאת כדי שבעיותיה של בירגיטה ייפתרו. התמיכה שבירגיטה הציעה לטרולס כשהוא סיפר לה על כך שעומדים לחשוף את נטיותיו המיניות, הייתה מאוד לא מובנת מאליה בעיניי, ואחד מרגעיה היפים של בירגיטה שידעה להסתכל מעבר לעצמה בהתחשב בנסיבות. העובדה שטרולוס התאבד אחרי אותו האיום למרות הצעת התמיכה של בירגיטה, גרמה לי להבין  שלמרות שהפרק הצליח לעורר בי את הרצון לאאוטינג הוא בסופו של דבר העביר מסר חד משמעי נגדו, המוות של טרולס לא היה משהו שחפצתי לראות. סיפור ההטרדה המינית של בירגיטה הצליח גם הוא לעורר מחשבה, במיוחד מפני שאם היה המדובר בראש ממשלה גבר ובנהגת שהועברה מתפקידה לאחר ששכבה עמו המצב היה נראה בעיניי הרבה יותר גרוע. ותהיתי האם אני סלחנית יותר כלפיה כיוון שזו היא, או כיוון שבכל זאת יש משהו שונה במצב בהחלפת המינים. בכל מקרה שמחתי על כך שהעניין לא הושתק לחלוטין ולאוגסון יודע על כך, אף על פי שאני חייבת לתהות כיצד. סך הכול הפרק שילב יפה גם את התמה של החיים הסודיים שכמעט כולם מנהלים כשהם במוצהר לבד או עם בני זוג שהם לא באמת הבחירה הראשונית שלהם, אך בליבם ובמציאות שאליה הם שואפים נמצאים אנשים אחרים, וגם בירגיטה הצליחה איכשהו לצאת נוגעת ללב ולא פתטית אפילו בשעה שהיא אומרת לבעלה לשעבר שהיא רואה את העתיד שלהם יחדיו והוא לא מבין באיזו מן מציאות היא חיה. ולמרות שקספר חזר בסוף הפרק ללוטה עם כוונות טובות להישאר נאמן למערכת היחסים שלהם, אני לא צופה לזה הצלחה בהתחשב במה שבליבו לקתרינה. (אורלי)

9 חליפות עונה 2 פרק 1

קשה לי לומר שהתגעגעתי לסדרה בהיעדרה, אבל מצאתי את עצמי נהנית מהפרק הראשון של העונה השנייה כמו שלא זכור שנהניתי מאף אחד מפרקיה הקודמים. כל הסיפורים מבוססים על אותו רעיון או משהו בסגנון היה המשפט של הסבתא שגרם למייק להבין כיצד לפתור את הבעיה המשפטית שהוא הסתבך בה, וגרם לי לחשוב על כך שהפרק הזה אהבתי את הדרך שבה הם סיפרו את הסיפור שלהם. אני חושבת שמה שבעיקר הוסיף לפרק זו העובדה שלדמותה של ג'סיקה סוף סוף הייתה אינטראקציה גם  עם דמותו של מייק, עניין שהיה מאוד חסר בעונה הקודמת, והפך את משחקי החתול והעכבר של כל הדמויות למהנים יותר בעיניי. בנוסף שמחתי על כך שטרבור איבד אחיזתו על מייק, ואפילו על כך שג'ני נפרדה ממייק, מה שמפנה את מייק בעיניי להתקדם הלאה בחופשיות יתר במערכת היחסים שנראה בבירור שהסדרה מעדיפה, בלי להפוך אותו לדמות בוגדנית ומייגעת. דניאל הרדמן התוספת החדשה לסדרה לא מצטייר בינתיים כדמות שאני עומדת לחבב, אבל אני די מחבבת את השחקן (דיוויד קוסטאביל) אז אני נשארת בינתיים אופטימית, וכן עכשיו נוצרה בי גם ציפייה לפרקים הבאים. (אורלי)

9 פרויקט מסלול עונה 9 פרק 5

האתגר השבועי היה לעצב בגדי ספורט בהשראת נעלי הספורט שעיצבה היידי קלום לניו באלאנס, לשם כך המעצבים נדרשו להצטוות  לקבוצות, ואיך מחליטים על ראשי הקבוצות באתגר ספורטיבי? מעלים את כל המעצבים למסלול הריצה והמהירים ביותר זוכים. רעיון טיפשי ביותר, אם תשאלו את כותבת שורות אלו (גילוי נאות: מקום ראשון מהסוף בכל תחרות ריצה בית ספרית). חוץ מזה שהקשר בין תחרות ריצה לעיצוב הוא קלוש, זה אומר שאדם מבוגר כמו ברט לא יוכל להיות ראש צוות וגם לא הנשים שבחבורה. רגע אחרי שהרהרתי שזה היה נחמד יותר אם הם היו רצים עם מספרים (בדיעבד, זה די היה הולם את אופי הפרק), אוליבר נפל חלל והתעלף על המסלול. וזו לא הייתה הדרמה הראשונה בפרק. עוד קודם לכן, ססיליה עגומת הסבר החליטה לעוף וידרז'ן באופן עצמאי. שלא במפתיע, ג'ושוע, חובב חדרי הכושר, הגיע ראשון לקו הסיום ואחריו אנתוני ראיין, ברייס וויקטור. ג'וש בחר את אניה בסיבוב הראשון כי היא קולית ואת בקי בשני כי היא יודעת לתפור, ברייס בחר את קימברלי ואת דניאל, אנתוני את לורה (הם כבר שיתפו פעולה בהצלחה באתגר הקביים) ואת ברט... כלומר, הוא לא באמת בחר את ברט. הוא נתקע עם ברט. מסתבר שאף אחד לא רצה את ברט בצוות שלו, בטח שלא ויקטור למוד הסבל אבל גם לא אנתוני ראיין. ויקטור קיבל את אוליבר שחזר לאיתנו ומכיוון שססיליה פרשה, הם יכלו לבחור אחד ממודחי העבר ובחרו בג'וש השני.

והרי דילמה: מצד אחד, פרויקטים משותפים מעניינים לצפייה כי הם חושפים את הכישורים החברתיים של המשתתפים ומספקים יותר אקשן בסדנת העבודה מאשר: מי הזיז את השיפון שלי? מהצד השני, אני לא בטוחה שזה נורא חשוב שמעצב טוב יהיה מנהיג מוצלח, או גננת פרוסית במקרה של ברט. אני לא חושבת שאף אחד מסוגל להנהיג את ברט, אפילו ג'ינג'יס חאן היה מוותר על התענוג המפוקפק דלעיל. אנתוני ראיין דווקא עושה רושם של בחור נחמד אבל הגישה הסובלנית והמכילה שלו נחלה מפלה על ההתחלה ומהר מאוד זה הפך להיות הוא ולורה נגד ברט, והאמת שזה לא כוחות. במקום להיות שקועים באתגר הם היו עסוקים בברט ואנתוני ראיין הגיע למסלול סחוט וחולה וכך גם נראה הבגד שלו. גם לורה לא הבריקה, וכך יצא שהבגד המוצלח בקולקציה שלהם היה של ברט, שהתעקש לעצב מה שבא לו. לא שזה היה עיצוב טוב לכשעצמו, סתם חצאית וחולצה לא ספורטיביים בעליל. הדרמה הגיעה לשיאה בשיפוט, כשכל צד השמיץ את רעהו. לצערי השופטים שחטו את ראיין, מה שסיפק אולי את הרגע הדוחה ביותר בתולדות הסדרה כשברט קיפצץ בעליזות ומחא כפיים אחרי כל מהלומה שהונחתה על אנתוני ראיין והפיג'מה המסמורטטת שלו.

גם בצוות של ג'וש לא הכול זרם על מי מנוחות. ג'וש כאמור לקח את בקי כי היא יודעת לתפור, אבל בקי מתחרה בתחרות עיצוב, לא בתחרות תפירה. מהרגע הראשון הוא התייחס אל אניה כאל חברה שווה בצוות ולבקי כשוליה. את הבגד של בקי הוא למעשה עיצב, לבקי ניתנה דריסת רגל קטנה מאוד בעיצוב שהיה אמור להיות שלה והמתח ביניהם הגיע לשיא כשהוא אמר לבקי שהיא לא מסוגלת ליצור אלא שמלות מרושלות. על המסלול, השופטים שיבחו אותו על המנהיגות בניגוד לאנתוני ראיין. אני ממש לא חושבת שג'וש היה מנהיג טוב, אני חושבת שמנהיג טוב היה נותן לבקי תחושה שהיא לא לכלוכית וגם היא יכולה ללכת לנשף, גם אם הוא לא היה מוותר על החזון העיצובי שלו. בעיני ג'וש סתם התנהג כבריון. לרגע זקפתי לטובתו את העובדה שהוא התנצל, אבל הוא חזר על דבריו על המסלול. במבחן השופטים והתוצאה ג'וש ניצח, שכן הקולקציה שלו הייתה אחת משתי הזוכות (למרות שהבגד הזוכה היה זה שעיצבה אניה), אבל כבנאדם הוא יצא פארש.

הקולקציה של צוות ויקטור (מימין לשמאל: ג'וש השני, אוליבר, ויקטור)

אצל ויקטור וברייס לא היו דרמות, את הצוות של ברייס בכלל לא ראינו בפעולה וויקטור ואוליבר הסתדרו נהדר בעוד שג'וש השני היה אסיר תודה מכך שהם אפשרו לו לחזור. הקולקציה של ויקטור הייתה הכי מוצלחת, והוא גם זכה כראש צוות (בשותף עם ג'וש) וגם הבגד שעיצב זכה, לגמרי בצדק. הוא היה גם הפייבוריט שלי. גם הבגד של ג'וש השני זכה לתשבחות, היחיד שספג ביקורת היה אוליבר, על החצאית הכפרית, שבעיני הייתה סבירה לגמרי אם כי לא מעניינת במיוחד כשלעצמה ואת המראה הכולל שלה עם החולצה דווקא ממש אהבתי. ברייס, שכבר הספדתי אותו בפרק הקודם הפתיע לטובה, לא שהתמוגגתי מהשמלה שלו כמו השופטים, אבל בהחלט שיפור ניכר. לעומת זאת דניאל העלתה וורסיה אפילו יותר גרועה של הבגד שהביא אותה לתחתית בפרק שעבר, אפילו באותם הצבעים! הבגד של קימברלי היה נחמד אך לא מרגש.

בסופו של דבר, השופטים התלבטו אם להדיח את דניאל או את אנתוני ראיין ואני החזקתי אצבעות לאנתוני ראיין, אפילו שהפיג'מה שלו נראתה כמו הומאז' לאסון דליפת הנפט במפרץ מקסיקו. בסופו של דבר אנתוני ראיין נשאר (למרות היידי ובזכות נינה). אני חושבת שהיו עושים לו עוול אם היו מדיחים אותו. גם כי אני לא מסכימה עם היידי שצריך להתייחס למעצב פר פרק מבלי להחשיב את הישגיו או כישלונותיו בעבר (זו הגישה שהביאה את וונדי פפר לברייאנט פארק על חשבונו של אוסטין סקארלט בעונה הראשונה), גם כי בעיני כושר מנהיגות לא צריך להיות קריקטריון קובע אלא רק מסייע (ע"ע כריס החביב שהועף בגלל שהיה מנהיג צוות חלש בעונה 4 אבל כשחזר עקב פרישת מתמודד אחר הוכיח שהוא מעצב ממש מוצלח) וגם כי ברט הוא כוח טבע הרסני, סוג של בולען אנושי. ויקטור כמעט עף כשהצטוות אליו בפרוייקט הקביים ובפרוייקט הנוכחי, וגם בקודם, ויקטור דווקא הוכיח את עצמו כאחד המעצבים היותר מרשימים עד כה. לעומת זאת דניאל תמיד הייתה מעצבת אנמית, ואחרי שחזרה שוב על עיצוב גרוע, לא נראה לי שהיא מסוגלת להפיק מעצמה יותר. (רמונה)

8.5 האמריקנים עונה 1 פרק 1

סדרה המתרחש בשנות השמונים, מכילה פלאשבקים לשנות השישים ומככבת בה שחקנית שהייתה שכיכבה באחת מסדרות הנוער היותר מצליחות בשנות ה90, נכון שעל פניו זה נשמע כמו סדרה שמקדם הנוסטלגיה שלה גבוה במיוחד? ועם כל זאת הצפייה בפרק הפיילוט לא עוררה בי געגועים לעבר, אולי בגלל שקארי ראסל הייתה משכנעת מאוד בתפקידה זה, ואולי בשל העובדה שבפרק הראשון לא באמת ראיתי משהו שיזכיר לי  את שנות ה80 שלי, חוץ אולי מהעובדה שהם מתייחסים לרייגן הנשיא והמלחמה הקרה ששררה אז בין רוסיה לארצות הברית, עניין שלא באמת הייתה לו השפעה על חיי היום יום. במקריות או שלא, בשבוע שבו התחילו לשדר את הסדרה הזו בארץ, ערוץ 2 בחר להחזיר לשידור את הסדרה תא גורדין שגם בה סוכנים רוסים רדומים השתולים בארץ זרה, וחשבתי לי שלמרות השוני בתקופות (תא גורדין מתרחשת בימינו) עדיין מעניין השוני באפיון הסוכנים בשתי הסדרות. בסדרה "האמריקנים" הם קיבלו זהות אמריקנית ואסור להם אפילו לפלוט מילה ברוסית שלא להסגיר את מוצאם, בסדרה תא גורדין, הם חלק מהאוכלוסייה הרוסית בארץ ומובן מאליו שהם יכולים לקפוץ משפה לשפה באופן הרבה יותר נוח. הפרק הראשון של "האמריקנים" אינו פרק כזה שגורם לך להתאהב בסדרה ממבט ראשון בעיניי, אך הוא בהחלט היה עשוי טוב, עם פוטנציאל התמכרות גבוה, אהבתי את העובדה שאנו מתוודעים לדמויות לאט לאט, שהדמויות משני צדי המתרס מוצגות באור אוהד, וככוחות שקולים, ובמיוחד את הבסיס הטרגי של הסיפור, שאלמלא היה הזוג הרוסי נמצא שם בזהות בדויה ומתוך מטרותיו שלו, הוא בהחלט היה יכול לפתח חברות אמת עם השכן, סוכן הFBI. שתי תהיות היו לי בסוף הפרק, האחת, האם זה נורמלי שאנשים שעובדים בFBI, יחשפו את העובדה הזו בפני זרים בכזו קלות, והשנייה מדוע נראה לי שיש התעקשות להציג דמויות של מרגלים כסוג של גיבורי על, כאלה שבחנות הכולבו יפגינו חזות חנונית וימנעו מהתעמתות עם בריונים סוטים, אבל בחסות התחפושת שלהם ייצאו למסעות נקמה פרטיים. (אורלי)

8.5 יופי של ירושה פרקים 27-28 (סיום הסדרה)

פרקי הסיום התחילו במפגש המיוחל בין אן סונג לאביה שהשמועות על מותו היו מוקדמות מדי. ואני לא יכולתי שלא לתהות עד כמה שאני לא שמחה בשמחתה של הגיבורה, מה יקרה לה במשפחתה כשאביה ימות  באמת (אחרי 120 כמובן), וכיצד העובדה שהוא צץ פתאום בחיים תשפיע על משך שלב ההכחשה, מה שנראה לי שדי מנע ממני להתרגש ב"מקומות הנכונים".  המפגש המאוחר יותר בין אן סונג, אביה ואחיה האובד (והאוטיסט) אן וו הצליח לעומת זאת בקלות רבה ביותר לפרוט על מיתרי הרגש שלי. בכלל דמותו של אן וו הייתה ממש נהדרת בעיניי, נהניתי מכל רגע שלו על המסך, ומכל אינטראקציה שלו עם יתר הדמויות, וחבל לי שלא ראו אותו יותר במהלך הסדרה. למרות שבסך הכול אפשר לומר שהסדרה  שמרה על אותה רמה של מתח ועניין לכל אורכה. גם דמותה של הסבתא הוסיפה את הפלפל הדרוש להתמודדות עם סונג הי וסונג מי. ונהניתי מאוד לראות אותה מפגינה את חוכמתה. ניסיון ההתאבדות של סונג הי הפתיע אותי במקצת, כיוון שאם הייתי צריכה לנחש מי מהשתיים תישבר קודם הייתי מנחשת שזו תהיה סונג מי ולא סונג הי, אבל בעיקר גרם לי לשאול את עצמי כמו ששאלה אן סונג בפרק "אני אמורה לרחם עליה עכשיו ולסלוח לה בגלל שהיא ניסתה להתאבד", ייתכן שהייתי באמת מרחמת עליה, אלמלא ניסיון ההתאבדות הזה לא היה מהדהד לי את ניסיון ההתאבדות של אן סונג יחד עם אחיה האוטיסט מהפרקים הראשונים, שהיה אחד הקטעים הכי מרגשים וחזקים בסדרה וגרם לסצנה מהפרקים השבוע להחוויר לעומתו. באופן כללי מצאתי את הסדרה סלחנית מדי כלפי מי שביצעו בה את החטאים הכבדים, וסלחנית קצת פחות כלפי אלה שהיו קצת יותר ראויים למחילה ( היחיד שחטף אגרוף בפועל על מה שהוא עשה היה חברו של הוואן מהבר שאומנם שיקר לגבי קרבתו לאן וו, אך בהתחשב באסונות שהיו יכולים ליפול על ראשו של נער אוטיסט הרחק מביתו, אפשר בהחלט לומר שהוא גם דאג לו וטיפל בו יפה בסך הכול) אולם מכיוון שנהניתי בסך הכול מהסדרה לכל אורכה כמעט, גם אני סלחנית כלפי המסר האולי בעייתי שהיה בסוף הסדרה הזו. (אורלי)

8 מד מן עונה 6 פרק 3

אחד הדברים  שהכי מפריעים לי ב"מד מן" לתולדותיה הוא הליהוק בפלאשבקים, עוד מהזמנים שבהם החייל דיק וויטמן בן ה-20 וקצת נראה באופן מוזר וחשוד כמו גבר שמתקרב לגיל 40. בפרק הנוכחי ממש הגדישו את הסאה – השתמשו באותו ילד-שחקן שגילם את דיק בן ה-10 בעונה הראשונה, לפני שש שנים תמימות, כדי לתאר מאורע שכרונולוגית התרחש עוד לפני כן [1]: הפרק השישי והמופלא של העונה הראשונה, 'בבל', נפתח עם פלאשבק ללידתו של אדם, אחיו של דיק. ואילו הפעם אנחנו רואים את דיק המבוגר-יותר ואמו ההריונית, כלומר עם אדם עוד ברחמה, מגיעים לראשונה אל המקום, ולראשונה אנחנו מגלים כי מדובר בבית זונות. עד כה העדות היחידה לכך שדון גדל במקום כזה הייתה כשאמר זאת למאדאם בפרק הנהדר 'סיגנל 30' בעונה שעברה, בשעה שרוג'ר, פיט והלקוח שלהם השתעשעו עם בנות המקום. להמשך (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

8 עד עצם היום הזה עונה 2 פרק 19

הפרק התחיל נפלא בעיניי, אבל הסתיים גרוע (חוץ מהעובדה שמסתבר שאכן החזירו את הוק לעיר). אהבתי את הסיוט של עוץ לי גוץ לי החושש כי יפגע בנכדו משום שפעם כשנאמר לו שאותו הילד שיוליך אותו למפגש עם בנו יהיה זה שיביא למפלתו תגובתו האינסטינקטיבית הייתה להרוג את הילד. החשש מהרוע שקיים בו, יחד עם הרצון שלו להחזיר לבל את זיכרונותיה, כדי שתוכל להוציא ממנו את הטוב שבו, היו אמינים מאוד בעיניי, אפילו אם ברור שהחשש אינו לגמרי רציונלי. הדברים התדרדרו בעיניי מהרגע שבו רג'ינה  החזירה/שתלה בבל את זיכרונותיה של לייסי. גם כי לייסי לא ממש הייתה קיימת בגרסת סטוריברוק הראשונית, וגם כי אם כולם שם יודעים מי הם היו באגדות ומי הם היום, זה אמור להיות לא פשוט למי שמסתובב בסטוריברוק רק עם זיכרונות חדשים וללא זיכרונות מעולם האגדות לא להיתקל בקסם, ובאנשים שידעו לזהות אותו מעולם האגדות גם כן. אבל בעיקר בגלל שאם הייתה להם איזו אמירה שהם התכוונו להעביר בפרק על הקשר בין הדמות בעולם האגדות לבין הדמות מחוץ לעולם האגדות היא די התמסמסה עם הטוויסט הסופי של הפרק, שבו רואים שלייסי/בל מתלהבת דווקא מהאופל של גולד. כיוון שאם הם רוצים להראות שבל נמשכה גם היא לאופל של עוץ לי גוץ לי, זה די סותר את כל הקטעים שהראו לנו מעברה, ואם לאו, והם לא חולקים על העובדה שבל ידעה לראות ולהוציא החוצה את הטוב שבבני האדם, ושהטוב שבהם הוא מה שמשך אותה, הרי שהעובדה שהיא מתלהבת עכשיו מהרוע אומרת שלא באמת נשאר בה משהו שמשקף את האדם שהיא הייתה, ואז כל עלילת רובין הוד הופכת לדי מיותרת מהצד שלה, שכן כך אירועי העבר מהדהדים רק בדמותו של עוץ לי גוץ לי, ולא בדמותה.  

הדבר הטוב היחידי בטוויסט של סוף הפרק לגבי בל מבחינתי הוא שהוא משאיר פתח לקשר בינה לבין לעוץ לי גוץ לי. קשר שיכול להביא לנשיקה של אהבת אמת שתחזיר לה את זיכרונותיה, ותחזיר לי את הזוג החביב עליי בסדרה, אולם אני בספק אם כלייסי, בל מסוגלת בכלל לתחושה של אהבת אמת.

כניסתה של רג'ינה לשדה האפונים וביטול קסם ההסתרה של הפייה, הוכיח שוב עד כמה שלגייה ודיוויד יכולים להיות מטופשים בחוסר יכולתם להעריך נכונה את היכולות של מי שהם מתמודדים נגדו.

אגב, למרות שהסלט שהם עושים מכל עולמות האגדה כבר מתחיל להיראות מגוחך, אני מודה שמאוד הצחיקה אותי תשובתו של מר גולד לדיוויד שדון ז'ואן היה אפס לפני שהוא עשה אתו עסקה. (אורלי)

בשולי הממיר

לחובבי הטריוויה - פרק השבוע ב"האשה הטובה" היה מפגש פסגה של בוגרי אהרון סורקין. בנוסף לג'וש צ'ארלס ("ספורט בלילה") הקבוע ומתיו פרי ("הבית הלבן","סטודיו 60") בתפקיד חוזר, גם אמנדה פיט ("סטודיו 60") וסטוקארד צ'אנינג ("הבית הלבן"). (אסף רזון)

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il