הממיר 19/4/13

10. ספרטקוס, עונה 3 פרק 10 (פרק אחרון לסדרה)
פרק סיום מושלם לעונה מעולה של סדרה מצוינת, הגם שלא בדיוק עקבית. הפרק גילם בתוכו את כל מעלותיה של הסדרה, מן האסטרטגיה המבריקה, עבור בכוריאוגרפיה המשלהבת וכלה במוטיב החופש ובמניעים הרגשיים הגדולים של הדמויות. הוא נפתח בשלל הדמויות צועקות את הביטוי המוכר ביותר בכל הנוגע לדמותו של האיש – שנעשה כזה בסרטו של סטנלי קובריק - "אני הוא ספרטקוס!". מבין כל אותם שואגים, ליאם מקינטייר היה כרגיל החיוור ביותר, אבל גם הוא התיישר בהמשך הפרק ולא הכזיב.

לא פשוט לשרטט הפסד שכזה באופן כה הירואי, מה גם שהממד הטראגי לא נעדר ממנו – באופן אירוני ואכזרי, נייבייה מתה אף היא מחרבו של טיבריוס; קורה נצלבה על בריחתה – ובכל זאת, כשם שקורה פעמים רבות, האנשים אולי מתו, אבל האגדה והרעיונות ממשיכים לחיות. האנכרוניזם הבזוי-למדי של אנשים המדברים על ההווה שלהם מתוך איזושהי ראייה היסטורית בלתי סבירה, הצליח בכל זאת להיות מרגש כאשר אגרון הבטיח לספרטקוס שיבוא יום ורומא תיפול, אבל זכרו שלו לעולם לא יימחה. הסנטימנט נבע לא מעט מהעובדה שאלה הן בדיוק המחשבות שעלו במהלך הפרק עוד לפני שאגרון ניסח את זה. המאבק היה אבוד מראש, נועד לתהילה ולקטוף עוד כמה חיים של רומאים (והמהלכים של המורדים בקרב היו אפיים, במיוחד האדמה שנפערה תחת רגליהם, רגע אדיר), אבל בכל זאת כה מוצדק.


© 2013 Starz Entertainment, LLC

שרשרת הפרידות המתבקשת הייתה מרגשת, כבר בשלב שבו העבדים הודו בזה אחר זה לספרטקוס, ובהמשך עם שלל הסיכומים של הדמויות עצמן. אלה עובו באמצעות אזכורים מתגמלים לראשית הסדרה, למניעים שמלכתחילה הנחו את האנשים שליווינו עד כה. דמותה של סורה צפה בפני ספרטקוס, אונומיאוס ניצב בפני גניקוס, ולאחר מכן הוא גם רואה את ההמונים השואגים בשמו בזירה. כך הוא מת, לא על הצלב אלא נערץ. וכך ספרטקוס מת, לא בתבוסה אלא כבן חורין שהולך לפגוש את אשתו. והוא עשה זאת כמו גיבור העל שהיה (בסדרה), נכנע אחרי ששלוש חניתות ננעצות בו, ועוד מאחור, וגם אז עבר זמן רב עד שנכנע.

הקרדיטים בסוף הפרק היו הדובדבן שבקצפת, דיוקנאותיהן של הדמויות הרבות לאורך ארבע העונות, שלושת הלוחמים גניקוס, קריקסוס וספרטקוס שהתאחדו שוב על מסך אחד, ורגע אחד מדמיע במיוחד שחותם הכול: אנדי וויטפילד המנוח שואג אף הוא, "אני הוא ספרטקוס!". אכן. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

דעה נוספת בהמשך.

10. מד מן, עונה 6 פרקים 1-2
בחודשים האחרונים פורסמו כמה וכמה תמונות פרומו לקראת העונה החדשה, ו-וואו כמה שהן היו משלות. לא רמזו במאום על אורגיית שיער הפנים שהתחוללה בפרק הזה: גינזברג, אייב, הארי, סטן עם לוק איש המערות. אפילו לרוג'ר יש פיאות לחיים. דיאלוגים לא מעטים בפרק נמוגו תחת פרצי הקריאות ו/או הצחוקים שלנו למראיהם. בנוסף, אם חשבנו שנקבל שוב את בטי הרזה, מסתבר שמשקלה נשמר וככל הנראה כך יישאר. היחיד שנראה אותו דבר, אולי מעט דשן יותר, הוא דון.

פרק הפתיחה היה נפלא ממש. העיסוק במוות, שהיה כה מהותי בעונה החמישית, נשאר כזה גם בפתחה של העונה השישית. הפעם, בניגוד לעבר, הוא שואב אליו גם את דון. האיש ניצב שוב בעליבותו, שכרונו ויצרו, וכפי שהפרק דואג לרמוז שוב ושוב - בבדידותו. "Cent'anni", אומרת לו האורחת-המאהבת שלו [1], "מאה שנים", כמו אלה מ"של בדידות", יצירת המופת של גבריאל גרסיה מרקס שיצאה לאור ב-1967, השנה האלימה שאת סיומה חגגו החברים. ומתוך "הקומדיה האלוהית" של דאנטה אנחנו שומעים את קולו של דון: "באמצע הדרך של מסע חיינו, תעיתי מדרך הישר והתעוררתי לבדי ביער אפל". האם אתה לבד?

[1] לינדה קרדליני מ"פריקים וגיקים" ומ-"ER" – איכשהו זיהיתי אותה ברגע שראיתי אותה בסצנה בלובי, חרף הפאה הלא מחמיאה (והעובדה שהיא נראית ממש מבוגרת).

כל זה בזמן שהוא מצוי על כיסא נוח על חוף בהוואי, שעונו עצר מלכת. מצוי בגן עדן וקורא על הגיהינום. כשהוא עוזב את המקום הוא לוקח אותו אתו, בריזת האוקיינוס ניכרת בשיערו והגלים הרגועים נשמעים בראשו כשהוא מביט מחלון משרדו. זה לא סתם מקום שונה, זה מקום שבו הוא עצמו שונה. לא מתגעגע לבית, נכנס למצב מסוים, האוויר והמים כולם באותה טמפרטורה של הגוף, המוזיקה, הניחוח, הרוח והכחול. כל אחד יתאר חופשה כזו ומקום כזה כגן עדן, אבל מפתיע להיווכח עד כמה הסיכום של דון מהחוויה לקח את העניין כמה צעדים קדימה, בלי שאפילו ישים לב.
להמשך קריאה (yaddo מבלוג קפה+טלוויזיה)



9. פרויקט מסלול, עונה 9, פרק 4
האתגר השבועי היה לעצב בגד לנינה גרסיה, שיתאים גם ליום וגם לערב. לא אתגר מרגש במיוחד, כמו נניח שמלת קוקטייל למייקל קורס, אז לא היו לי ציפיות מיוחדות מהפרק, אבל רוב הדגמים היו יפים. לפעמים כל מה שצריך זה אתגר סביר ונורמלי. בפרק שעבר למשל, הרגשתי שהם ניסו להיות מיוחדים מדי עם בחירת האתגר (בגד לדוגמנית על קביים גבוהים) והתוצאה הייתה קטסטרופלית למדי. עכשיו זה גם השלב שאני מתחילה להבדיל בין המעצבים השונים וכבר יש לי ציפיות מחלקם. עוד אין לי פייבוריט מובהק, אבל יש כמה שסימנתי לטובה וכמה שאני מניחה שנפרד מהם בקרוב.

התהליך עצמו לא היה מעניין במיוחד, אם כי אהבתי את העובדה שלקראת הסוף ססיליה עזרה לג'ולי ולורה עזרה לאניה. אני אוהבת לראות סולידריות בתחרות כל כך מלחיצה. ויקטור, לעומתי, לא רווה נחת מכך, השפמנון הקטן והנרגן. אני לא מחבבת את ויקטור מאז האתגר הקודם שבו שיתף פעולה עם ברט, אם אפשר לקרוא לזוגיות הקרמר נגד קרמר שלהם שיתוף פעולה (ואת ברט אני מחבבת אפילו פחות).

בגדים! חיבבתי את השמלה של ג'ושוע, למרות שאני לא ממש רואה בה את נינה גרסיה, אני חושבת שזה הכי נינה גרסיה שהוא יכול היה להוציא תחת ידיו. הוא מהמעצבים שהסגנון שלהם יותר מובהק העונה. אני לא לגמרי מתחברת אליו כמעצב, ואני חושבת שהוא מבלה יותר מדי זמן בחדר השיזוף בעודו מקשיב לקלטות ישנות של וואם, אבל מעניין אותי לראות מה הוא יעצב בהמשך התוכנית. ברט יודע לעצב שמלות יפות ומחמיאות, אבל הוא תמיד הולך על בטוח וכך גם הפעם עם שמלה שחורה קטנה. הנמסיס שלו, ויקטור, העלה למסלול גרסה מעניינת ומרשימה הרבה יותר של השמלה השחורה הקלסית, בעצם, חצאית וחולצה שנראות יחדיו כמו שמלה.


© 2013 Lifetime Entertainment

אוליבר העלה למסלול חליפה אפורה מחויטת שחיבבתי, יפה כבגד ליום אבל היא לא התאימה כמראה לערב. זה גם תופס לגבי הבגד של אנתוני. במקרה שלו, הבד היפיפה עשה את רוב העבודה, בבד אחר זה היה נראה די שגרתי. השמלה של בקי, מאותו הבד, הייתה חמודה מאוד והיא העיזה יותר מהבחינה העיצובית, אבל לדעתי שניהם היו יכולים ליצור משהו דרמטי ומרשים יותר מהבד הזה.

כשראיתי את הבגד של קימברלי הייתה לי הרגשה שהוא ייבחר כאחד המובילים. הבניה של החולצה מרשימה ומאוד מחמיאה ללובשת וגם מתאימה לנינה גרסיה, אבל עם זאת, זה לא ממש הטעם שלי. עד לנקודה זו, התחלתי לתהות איזה בגד יזכה את מעצבו בכבוד המפוקפק של הדשדוש בתחתית, כי כולם נראו לי טובים, אבל אז עלתה הדוגמנית של ססיליה ולשמלה שלבשה היה את החן והברק של קרטון ביצוע. וגם את הצבע. שילוב גרוע של צבעים (בז' וכסף דהוי), גזרה גרועה ואפילו מהטלוויזיה אפשר היה לראות שכל העסק לא תפור מי יודע מה.

אהבתי מאוד את הבגד של אניה, הוא היה אלגנטי וקלאסי, כשהוא עלה למסלול חשבתי שזה משהו שהייתי יכולה לדמיין את מילה ג'ובוביץ' לובשת או את מיה וואלס מ"ספרות זולה", פחות את נינה גרסיה, אבל עדיין, הוא אחד הפייבוריטים שלי הפרק וכבר רואים את טביעת האצבע של אניה כמעצבת. אחת המתחרות החזקות העונה עד כה. הדגם של דניאל לא היה גרוע, סתם משעמם - מכנסים וחולצה שאפשר לקנות בכל רשת גדולה. לעומת זאת, אני חושבת שהבנתי מה ג'ולי ניסתה לעשות בשמלת המעיל שלה, זה איכשהו התפשל לה ולא היה תפור כראוי אבל היה כיוון עיצובי ברור. השמלה של ברייס הייתה גם משעממת וסתמית, גם תפורה רע וגם בעלת צבעוניות מדכדכת. לא מבינה איך הוא לא הגיע לתחתית הפעם, במיוחד שגם את האתגרים האחרונים הוא שרד בעור שיניו.

אהבתי את השמלה של לורה, את הצבע המד-מני ואת העיצוב, גם לא משהו שהייתי מדמיינת בו את נינה, האמת, אבל כשלעצמה אהבתי אותה. הדוגמנית שלה הרסה לה קצת לדעתי, זו שמלה עליזה וקוקטית והיא הלכה על המסלול כאילו הרגע גילתה שהיא במחזור או משהו כזה. גם הדוגמנית של ויקטור נראתה עגמומית משהו, במקרה שלה הייתי מהמרת על PMS.

לטופ הגיעו הדגמים של אניה, ויקטור וקימברלי והבגד של קימברלי נבחר. בתחתית אפשר היה למצוא את השמלה המדכאת של ססיליה, המעיל הלא אפוי של ג'ולי והמכנסיים והחולצה הסתמיים של דניאל. אני הייתי אומרת עוף וידרז'ן לשמלה של ססיליה שהייתה הבגד הכי גרוע הפרק לדעתי, אבל להפתעתי נבחרה שלא בצדק ג'ולי. לבגד שלה היה פוטנציאל, שפוספס אומנם, אבל זה יותר ממה שאפשר היה לומר על הקונקורנציה. לא שהתאבלתי עליה, כי לג'ולי עצמה יש פרצוף של סמור רדוף שמטריד אותי קמעה. שמתי לב שגם טים גאן נפרד ממנה ממש בלקוניות, יחסית לשאר המודחים העונה ובכלל, אולי גם הוא מוצא את הסמוריות שבה מטרידה. (רמונה)

9. ארץ נהדרת, עונה 10, תכנית 13 - ספיישל יום העצמאות
ארבעה שבועות חלפו מאז התכנית האחרונה, אחרי פגרה כרגיל ארוכה מדי הגיע יום העצמאות ואתו תכנית ספיישל עמוסה בהפתעות. הפתיחה הייתה סטנדרטית יחסית, עם ניסיון מאוחר להגיב על אירועי האקטואליה שדווקא יצא טוב: יאיר לפיד מדבר מתוך דף הפייסבוק שלו עצמו ומסתכסך עם ריקי כהן, משה רבנו ודון קישוט היה בדיוק במידה הרצויה של ירידות על הפוליטיקה החדשה-מדי שלו. טקס הדלקת הגזיות לרגל ההתלהבות הלאומית מקידוח הגז היה מוצלח גם הוא, עם עקיצה ראויה לציון של הטייקונים היורדים ומגדלי היוקרה וסיום חינני עם מחרוזת גז-גת של הפרויקט של רביבו. עוד קצת אקטואליה התגלמה בקים-ז'ון-און מתראיין אצל דנה רון, כולל הופעת אורח של לוסי דובינצ'יק, המוטרדת המקורית. כמה שורות נוסח "קראתי במאקו דיקטטורים" אפשרו אפילו להאמין שקשת באמת נותנת יד חופשית לתכנית, לפחות חלקית.

אבל בואו נניח לרודנים קוריאנים, הכוכב האמיתי של התוכנית היה ללא ספק ביבי נתניהו שחרג ממנהגו והתייצב בתוכנית בידור. בימי הבחירות הוא נמנע מלחטוף קצת ירידות ולעשות עוד קצת תעמולה במצב האומה, אבל להתחכך במדורת השבט פוסט-בחירות כנראה היה נוח יותר. אפשר לאהוב את ביבי ואפשר לשנוא אותו (ואני לא משתייכת לאף אחד מאלה) אבל מה שעלה מהמסך היה בהחלט הצלחה שלו: הוא זכה לתרועות קולניות יותר ממרכז הליכוד, נראה צעיר ונינוח ולא נשאל שאלות קשות מדי. גם מבחינת ארץ נהדרת כמובן לא היה הפסד אמיתי, שהרי ממילא כבר אין כמעט מי שמצפה ממנה להיות סאטירה בועטת, ובכל זאת זה יום העצמאות, יומם של הראיונות הדביקים והמתחנפים. בסך הכול אלו היו כמה דקות מצחיקות מאוד, בעיקר בזכות מריאנו אידלמן הנהדר כאלטר-אגו של ביבי שהצליח להצחיק מאוד בלי לגנוב את הפוקוס וכרגיל באווירה של צניעות חיננית. גם לביבי כתבו כמה שורות טובות שלא נעדרו מהן הומור עצמי ("אתה יודע איך אומרים אצלנו, פעם שלישית גלידה") או בדיחות על חשבון המארחים ("150 תכניות, 300 לקטים, 400 שידורים חוזרים"). בשביל ראיון חג של תכנית שקצת איבדה מזוהרה ובשביל ראש ממשלה שתמיד מצליח לפספס בתחום התקשורתי זו הייתה הצלחה לכל הדעות. כנראה שרק ליאור שליין בבית אכל את הלב.



ואם כבר יום העצמאות, מה יותר מושלם מלהקה מיתולוגית שבדיוק-בדיוק מתאחדת למופע היסטורי ומדובר. כמעריצה גדולה של כוורת, חששתי קצת שזה יהיה מערכון מביך בנוסח כתבות האינטרנט עם מגישות שבחיים לא שמעו את המגפיים של ברוך, אבל הופתעתי מאוד לטובה. ככה זה כשבמרכז המערכון יש לך את רועי בר נתן, שהוא לא רק המייצג הרשמי של גידי גוב אלא גם ארכיון מהלך בזמנו הפנוי, ולצדו בהופעת אורח את גורי אלפי הבלתי נדלה ואיש מוזיקה בעצמו. זה היה מערכון מצוין, עם חיקויים כפולים בשחור לבן ובצבע, מלא בבדיחות למביני עניין על הסוכר בתה והארון שצריך להישאר בתוכו ואפילו אאוץ' אחד עם יוני רכטר שאף אחד לא מקשיב לו. גם פאנץ' הסיום עם להקת מנגו בתלבושת מדויקת היה הפתעה משעשעת מאוד שהראתה שהכותבים החליטו ללכת עד הסוף עם זיכרונות הילדות. פשוט תענוג צרוף לכל אנשי הנוסטלגיה ואחד ממערכוני התרבות הישראלית הכי טובים שנראו בתוכנית אי פעם.

עם שתי הצלחות כאלה, אפילו אבא-דלון מספר מורשת קרב (טו מאץ' אינפורמיישן, ברלד) וסמו מתנצל בתורכיה בפני כל מי שמוכן להקשיב (וכמובן גם מי שלא) מחווירים. עם התכנית המוצלחת הזו הסתיימה עונת העשור, שעברה עליות, מורדות, בחירות ואפילו תערוכה במוזיאון. אמנם היא לא חזרה לתהילת העונות הראשונות, אבל בהחלט הייתה עונה ראויה לשמה, בוודאי יותר משתי קודמותיה. קודם כל היא פשוט חזרה להצחיק, במיוחד כשהניחה לפוליטיקה ופנתה לכל השאר. אמנם מבחינת היומרה הסאטירית ניכר קו ברור מתמיד, אבל לא תמיד הביצוע עמד בכובד המסר.

עיקר הצלחת העונה נמצא כמובן במערכונים הסדרתיים שחזרו למצוא את הזוויות החדשות במקום להתעקש על הסטריאוטיפ. סוף סוף שוחררנו לא רק מהתיכוניסטים האינסופיים אלא גם מהמבטא המזרחי ומהערסים. הישראלי הטיפוסי בתוכנית לא מאופיין יותר בעדה או במבטא אלא בנטייה לעמוד מהצד ולצקצק. על הפוליטיקאי שאינו אלן דלון, על הילד שלא מוצא עבודה ועל הסחים שנוהים אחרי הטרנד ההו כה מגניב החדש. היחידים ששמחים בחלקם, כנראה, הם לירד ולארד שייצגו אוכלוסייה כ"כ קטנה שאף אחד לא הצליח לאמץ את הסלנג שלהם. חבל רק שמבחינת בני דמותה של ליהיא האשטג היא הדמות הכי מצחיקה שהם לא רואים. לא, מוות.

ברמת השחקנים מגיעות המחמאות על ההצלחה לדור הלא ממש חדש והמאוד מוצלח של התוכנית - שני כהן, רועי בר נתן, ירון ברלד וליאת הר לב, שהצליחו כל אחד בדרכו לרענן, להפתיע ולהצחיק. במיוחד הדברים אמורים בליאת הר לב, שזאת ממש בושה שהיא רק בתפקיד אורח בזמן שהיא בלי ספק הכוכבת של העונה הזו. ועד שמעמדה ישודרג, אפשר לצפות בפרק האיחוד ולבדוק אם באמת היה פה שמח פעם. אני מחכה בכיליון עיניים לפילוסים, לא יודעת מה אתכם. (מירב)

7. החץ, עונה 1 פרק 5
השבוע הציגה "החץ" נקודה חשובה ומעניינת שכמעט ולא נידונה בהקשר של באטמן, החץ הירוק ודומיהם: עם חזרתו של אוליבר מהמתים והופעתו של ויג'ילנט מסתורי זמן קצר לאחר מכן, החשד כי מדובר באותו אדם היה עולה מתישהו בקרוב. במקום לחכות לגורל או קוונטין לאנס שיתפסו אותו, אוליבר תכנן את מעצרו. הבעיה היחידה היא שדיגל לא היה לצדו מלכתחילה, אז איך הוא תכנן להוריד מגבו את האשמה? להמשך קריאה (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

7. משחקי הכס, עונה 3 פרק 3
האם הייתה דמות בסדרה שלא זכתה לזמן מסך בפרק הזה? אולי רק סאנסה. כל היתר היו כאן, מג'ון שבצפון ועד לדאינריז שמעבר לים הצר, וכל אלה שבתווך, אלוהים ישמור. כל אחד מהם זכה לכמה דקות ספורות מהפרק שכללו בעיקר הצהרת כוונות מפהיקה, ובהתאם 99 אחוז מהם סיפקו לכל היותר פרט לא מספק מעלילתם, הזזה של כלי משחק לכאן או לכאן על הלוח. או שמא, על הלוחות.

בהתאם, זה היה פרק סתמי עד מאוד שמעטים הדברים שיש לי לומר עליו. החזית של ג'יימי ובריאן היא היחידה שסיפקה עניין של ממש, לא רק מפאת סופה המבעית והמפתיע, אלא כי החיבור ביניהם והעובדה שהוא דואג לה באמת יפים. בינתיים אצל אחיו טיריון, ישיבה של המועצה עם גרירת כסאות מבדחת. אצל דאינריז – נשגב מבינתי איך ג'ורה וסלמי לא רואים עד כמה מעשיה של החאליסי שקופים.


@ 2013 Home Box Office, Inc

ופרט קטן וחביב שהבחנתי בו הפעם: הסדרה כוללת עכשיו גם את יוליוס קיסר של "רומא" (מאנס ריידר) וגם את רוצחו (אדמור טאלי, הגבר שניסה להצית את גופת סבו של רוב ללא הועיל). (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

5. ספרטקוס, עונה 3 פרק 10 (פרק אחרון לסדרה)
העונה האחרונה של ספרטקוס, יותר נכון, הפרק האחרון של העונה, היה בזבוז זמן מוחלט. בשביל זה ארגנתם 10 פרקים? נכון - כולנו יודעים שיוליוס קיסר נהרג על ידי ברוטוס ולא על ידי גניקוס, וקרקסוס והוא ניצחו בקרב האחרון. אבל הסוף של ספרטקוס לא באמת ידוע. לא יכולתם לתת לו את ההגעה המובטחת למעבר להרים? לפחות בסדרה שהייתה מלאה מהלכים גרנדיוזיים וסופים טובים שברובם היו לא הגיוניים וחטאו להיסטוריה, הרי שהסוף הזה היה, עבורי לפחות, מיותר ביותר.

למרות שנהניתי מהעונה האחרונה, עם סיומה אני שואלת שוב: מה הטעם? סוף העונה הראשונה והשנייה של ספרטקוס השאירו את טעם הניצחון של העבדים. העונה האחרונה בה מראים את כולם מתים היא באמת חסרת פואנטה מבחינתי. ובדיעבד, לא היה בה שום דבר שיצדיק את ההשקעה. אמנם הם ריככו את הסוף עם חזיונות שונים של תרועות בזירה, אונומיאוס וסורה, אבל עדיין, זה היה בעיני יותר מגוחך ממרגש. חבל. (זלפה)


בשולי הממיר

# לייזה מינלי התארהח בפרק של "סמאש".

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il