אוקיי, אני מודה, לא ראיתי את כל העונה של פספוסים!
ניסיתי, באמת. ראיתי את המתיחה המדהימה של דודו דותן ז"ל. ואת מתיחת גן העדן. וכמובן, את טקס סיום העונה. כל כך מצחיק. הומור רדוד, באמת ברמה. נשאר רק לשאול – מה איתנו?
כשהייתי קטנה והייתי רואה פספוסים אני זוכרת שלא כל מי שנמתח היה סלבריטאי. זוכרים? היו שולחים את יצפאן לרחוב לצחוק על אנשים, כל פעם שהיה קורה לנו משהו מוזר היינו מחפשים את המצלמה... היו ימים...
טוב, אני מבינה שבגלל שיצפאן מפורסם והכל אז הוא לא יכול למתוח יותר אנשים בארץ. אבל זאת סיבה לשלוח אותו לחו"ל??? כשראיתי את פרק הסוף עונה פשוט הזדעזעתי – לנו יש מיתון ויצפאן נסע על חשבון משלם האגרה והמפרסמים ללונדון ולניו יורק – למה לא?!
ולמה אף אחד כבר לא מנסה לצלם אותי ברחוב? למה אני צריכה לפחד רק מפיגועים כשאני מסתובבת בתל אביב? אני לא יכולה לפחד גם ממצלמה נסתרת? ליגאל יש ה-מ-ו-ן חברים בעולם הבידור. אם נחכה שהוא ימתח את כולם בכל מתיחה אפשרית ובעוד כמה לעולם לא נגיע ל-15 דקות תהילה שמגיעות לנו, כמעט על פי חוק, עקב העובדה שיש מצלמה נסתרת בארץ.
חברים, הגיע הזמן להודות, יגאל שכח אותנו. האיש שהיה לנו לאלוהים נפרד מאיתנו. הוא נותן לנו כמה דקות בכל תוכנית להביע את עצמנו ואת כישרון הצילום שלנו ותו לא. יש לו צעצוע משופר לשחק איתו – הסלבריטאים.
להורדת הדגל ולשירת התקווה הקהל מתבקש לקום.