הממיר 15/3/13

9.5 ממשלה עונה 1 פרק 8

אח, קספר, קספר קספר. חשדתי בכך שכשאדע את הסיפור האמיתי שמאחורי התנהגותו, היכולת של דמותו לזכות באהבתי תהיה גדולה יותר משל יתר דמויות הסדרה, ולא התבדיתי. אבל לפני שאתייחס אליו קצת התייחסות כללית אל הפרק.

הפרק הזה עסק בתקופת המלפפונים של הפוליטיקה בדנמרק, כשכולם כביכול בחופשה, וכמובן שכשיש פחות עיסוק בפוליטיקה יש יותר עיסוק במערכות יחסים, וכך בעלילת המשנה זכינו להתמקד בשרטון שעליו עלתה מערכת היחסים של בירגיטה ובעלה פיליפ מאז שהיא הפכה לראש ממשלת דנמרק. כשכל ניסיונותיה לעורר קצת את האהבה בחופשה הזמנית לא עולים יפה, עד שבסוף הפרק מסתבר שהוא הסכים (בניגוד להבנה מוקדמת ביניהם) לקבל תפקיד משמעותי יותר ממרצה באוניברסיטה. תפקיד שיקשה עליו אולי לספק לה את התמיכה הנחוצה לה בבית כדי שתצליח לתפקד כראש ממשלה בחוץ, אבל מבחינתו קבלת התפקיד גרמה לו להרגיש שוב בשליטה. מסתבר שלא משנה כמה התפקיד של האישה חשוב וכמה  אפשר להבין את הנחיצות שלו ולהסכים לה מראש, יש גברים כמו פיליפ שהצורך שלהם להרגיש "גבר" יהיה חזק מהם.

ומה צריכים גברים כמו קספר? בתחילת הפרק נראה שנושא הבריחה מהעבר שהודגש בציטוט של ג'יימס ג'וייס "ההיסטוריה היא חלום בלהות שממנו אני מנסה להקיץ" (מתה על הציטוטים המובאים בתחילת כל פרק) יתייחס לעברו הלא רחוק של קספר, כלומר לפרק הראשון שבו הוא עקף את בירגיטה והשתמש בקבלות של ראש הממשלה שהגיעו לידיו כדי להפיל את הממשלה. שכן, אותו אדם שלו הוא העביר את הקבלות מתכוון להוציא ספר עם המון פרטים מאחורי הקלעים של עולם הפוליטיקה, וקספר מנסה בנואשות לברר מה יש בספר ועד כמה הוא יכול להזיק לו. אולם אט אט במהלך הפרק כשאמו מגיעה אליו בדרישה לעזור לה לנהל את קבורת אביו שמת במפתיע, ושממנו הוא התנער כל השנים. מתברר שהעבר שאותו קספר באמת מנסה לקבור, הוא העבר של ילדותו עת הוא היה קורבן להתעללות מינית מצד אביו. היה בגילוי הזה כדי להסביר את התכחשותו לעברו, עדי כדי החלפת שמו אפילו, והיה בו גם כדי להסביר במידה מסוימת את המקצוע שהוא בחר בו – יועץ תקשורת. כיוון שעוד מקטנות מה שלימדו אותו זה איך למכור את המציאות המגעילה והכואבת בצורה אחרת.

שני שיאים היו מבחינתי בפרק האחד נרשם בחילופי הדברים בינו לבין קתרינה שמאשימה אותו בכך שהוא מעדיף להיחלץ מכל מצב בעזרת שקרים מאשר לחיות חיים שבהם הוא יוכל להביט בעצמו במראה, והוא משיב לה שזה מה ששומעים מאנשים מפונקים שמעולם לא גילו כמה חרא יש בעצם בעולם. היא אולי לא מודעת לכך אבל באותה שעה הוא היה הכי קרוב לחשיפת האמת על עצמו בפניה, הוא אפילו הרשה לעצמו לומר לה שאביו מת, דבר שהוא נמנע מלהגיד לבירגיטה הבוסית שלו, שמן הסתם הייתה מאפשרת לו לוח זמנים יותר גמיש לו הייתה יודעת.

קתרינה שלא מאמינה בתחילה לדבריו של קספר, מבינה מדברי המזכירה שלו שטעתה, ומגיעה לטקס הקבורה/שריפה של אביו שהוא נמצא בו יחידי, אחרי שאמו שוב הטילה להיות המבוגר האחראי (דבר שנראה שהיא אף פעם לא הייתה בשבילו) ושם מתרחש בעיני רגע השיא השני והיפה יותר, עת קתרינה מתיישבת לידו ובלי מילים אוחזת בידו כשארון הקבורה של אביו נכנס לכבשן. ברור שהזלתי דמעה. (אורלי)

8.5 בית הקלפים עונה 1 פרק 1

הקלטתי את הפרק הראשון לפני כמה שבועות עת הסדרה עלתה ביס אבל רק השבוע עלה בידי לצפות בפרק הזה ובכך ליישר קו עם השידור השבועי, מה שאומר שכנראה לא נועדתי לצפייה המרתונית שאליה כיוונה נטפילקס בכך שהעלתה את כל פרקי הסדרה לאתר בו זמנית, אבל אני בהחלט יכולה לומר שגם בצפייה שבועית נראה שהסדרה שווה התייחסות.

המאפיין הבולט של הסדרה הוא כמובן שבירת הקיר הרביעי על ידי הגיבור פרנק אנדרווד (קווין ספייסי) שאפיין גם את הסדרה הבריטית המקורית, שאותה לא צלחתי בזמנו בעיקר בגלל שאז פוליטיקה ממש לא עניינה אותי.

ולמרות שהיום סף הסבלנות שלי לפוליטיקה הרבה יותר גבוה כנראה, מה שנראה שבית הקלפים עושה היטב לפחות על פי הפרק הראשון הוא להפוך את הפוליטיקה למשחק. ומי לא אוהב משחקים?

הסצנות שלפני כתוביות הפתיחה באות הן להציג לנו את דמותו של פרנק- והן את העלילה. באחת מהן מתרחש מהלך אופרת סבון קלאסי שבו הגיבור אומר ששום דבר לא יוכל לעצור אותו עכשיו רק כדי לגלות כמובן זמן קצר אח"כ שהוא טועה. במקרה שלנו פרנק גיבור הסדרה מספר לצופים שהוא עתיד לקבל את תפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית ואנחנו לא מתפלאים כשמתברר די מהם שהוא לא יקבל את התפקיד שבו חשק, ואנחנו נקבל סיפור נקמה במקומו. אבל עוד לפני שהוא מספר לנו על התפקיד הנחשק אנו עדים להתנהגותו אחרי שכלב השכנים נדרס בתאונת פגע וברח, וההתנהגות הזו יוצרת בי כצופה לפחות ריחוק מהדמות הראשית, כיוון שלמרות שאני יכולה להבין את מניעיו אני לא בטוחה שאני מסכימה עם מעשיו. הריחוק הזה מאפיין בעיניי גם את מערכת היחסים האוהבת שלו עם אשתו (רובין רייט) שיש בה משהו מאוד קר ומחושב, אם כי התיאום ביניהם מדהים (להבדיל ממערכת היחסים של קורי סטול חבר הקונגרס שמוצגת כמאוד יצרית, אבל לא עומדת באף מבחן של נאמנות מצדו).  

השנינות שמאפיינת את הפרק ובאה לידי ביטוי במיוחד בפגישות בין זואי לפרנק תורמת גם היא לאווירת הריחוק והמשחק שמלווה את הפרק. וכך בסופו התחושה היא שסידרנו את כלי המשחק על הלוח, עכשיו צריך רק להתרווח ולראות מי יהיה המנצח שיזכה בכול. (אורלי)

8 ארץ נהדרת עונה 10 תכנית 11

האמירה הפוליטית המשמעותית של השבוע נמצאה כרגיל במערכון הפתיחה, והייתה כרגיל ברורה מאוד מבחינת בחירת הצד שלה: הפועלים הפלסטיניים וקווי ההסעות המיוחדים הציגו את ה"גט-חמדי" ואת ה"אפ-הרטייד סטור", מה שלא היה מאוד מצחיק אבל לפחות היה ממוקד. המשך ההתעסקות הפוליטית גולם גם השבוע בדמות תכנית טלוויזיה, הפעם "כלוב הזהב", השעשועון המביך של רשת, או כמו שבנט ולפיד העדיפו לקרוא לו: כלוב המהות. החיקוי של קושניר ושמחתו המאולצת (רועי בר נתן) היה טוב והיאבקויות התיקים, כולל יאיר על הגלגל ומירי רגב מנפצת מיקרוגלים, היו פרודיה מוצלחת ומדויקת למדי. ניתן רק לשער את האכזבה של הכותבים מכך שהשנה לא היה אף תיק חדש מגוחך מספיק כדי לחדד את העקיצות. הדילוגים בין זה לבין השבעות השרים החדשים היו קצת מבולבלים, אבל אורי אורבך צוהל (סמו עולה על דמות החנון), סופה לנדבר נואמת על העולים שאין (שני כהן מעולה כתמיד) ושאול מופז, שהוא, ובכן, שאול מופז, היו מצחיקים מספיק כדי לפצות על זה. האופוזיציה בדמות מרב מיכאלי ואלי ישי (מחופש להיפסטר ומתרגל דיבור בלשון נקבה) ישבה בקהל וקיטרה, וחבל שהסתיימה לפני שגם דרעי הצטרף.

באיחור לא ברור הגיע גם טרנד הטבעונות אל ארץ נהדרת, במערכון מצוין תחת הסיסמה "הכול זה רצח": ברי שורפובסקי עם הטירוף הפרידמני המוכר מנסה לשמור על שלווה מול הזקנה הפולניה שצדה חיות בברגן-בלזן. ההמשך כבר דעך - רובי ריבלין, אמנם בחיקוי טוב אבל בטקסט לא מספק ("אם אתם מעדיפים בדיחות מבטא, אז בבקשה"), יובל סמו הציג את הגבר הישראלי במלוא עליבותו לכבוד יום האישה ורק להקת הנוער "לא בכיוון" נראתה כאילו היא מרוצה מהחיים. טוב, גם זה משהו. (מירב)

7.5 עד עצם היום הזה עונה 2 פרק 13

ג'ק והאפונים היא אחת מאותן אגדות שלמרות שידעתי על קיומה היא מעולם לא הייתה סיפור ה"לפני השינה" החביב עליי, או במילים אחרות אני לא זוכרת אותה. כך שההתמקדות באגדה זו הפרק שלחה אותי לחפש ברחבי הרשת מה בדיוק היה בסיפור המקורי לפני שהוא שונה והותאם לסדרה, וגיליתי שבמובן מסוים הם קצת החזירו אותו למקור עם תיקוני פוליטיקלי קורקט, כיוון שבסיפור המקורי הענק מוצג כמי שג'ק גונב ממנו ומרמה אותו וג'ק הוא זה שזוכה לסוף הטוב, וגרסאות מאוחרות יותר ניסו להצדיק את מעשיו של ג'ק בתירוצים שונים. וכך בסדרה ג'ק הוא ג'קלין, שבאה על עונשה ולא היו לה שום הצדקות למעשיה לבד מאלה שזה "בסדר" לפגוע במי שאינם שייכים לבני מיננו, רעיון שבסדרה מתנגדים לו כמובן בכל תוקף.

אפשר להתווכח על ערך השינויים שהם הכניסו לאגדה, אך מה שברור לי הוא שגם לגרסה שלהם אין סיכוי להפוך לסיפור לפני השינה החביב עלי.

בלבול הזהויות בין דיוויד לאחיו התאום בפרק, כמו גם טיוליה של רג'ינה בו, גרמו לי לחשוב על כך שבעצם החיפושים אחרי קורה עשויים להיות מסובכים. במיוחד, אם היא יכולה ללבוש את דמותו של כל אחד. נבצר מבינתי גם איך הם חושבים להגן על גינת האפונים שלהם מפני קורה אם לא בטוח בכלל שהם ידעו שזו היא שמתקרבת. מכיוון שאין ברצוני להתחיל לפקפק בכל פעם שמישהו עושה משהו בפרק האם זה באמת הוא, או שזו קורה שלבשה את דמותו (ולמה בעצם לא ראינו אף אחד אחר מבצע את הקסם הזה אם היא אומרת לעוץ לי גוץ שאת הכול היא למדה ממנו ואין לה קסמים מקוריים משלה?) נראה לי שיהיו חייבים לסייג את היכולת הזו שלה די בקרוב, כי אחרת מה ימנע מהם לתרץ בדיעבד סצנות בכך שזו הייתה קורה ולא מישהו אחר, או לחילופין כיצד הם יסבירו את העובדה שקורה הייתה יכולה להשתמש בטכניקה הזו כדי להשיג משהו שהיא רוצה בו ולא עשתה זאת.

מה שאהבתי בפרק היה כמובן מסעם של עוץ לי גוץ לי, אמה והנרי לעולם ללא קסם, בחיפוש אחר בנו של עוץ לי גוץ לי, אך אני חייבת לתהות האם באמת דורשים ממישהו להסיר את צעיפו כדי לעבור במעבר בדיקת ביטחון? (אורלי)

7 The Following עונה 1, פרק 7

ג'ו הצליח לברוח מבית הכלא, ובסוף הפרק אפילו פגש את בנו. לכאורה כללי המשחק משתנים מעכשיו, אם כי למיטב זיכרוני גם הפרק עצמו היה שונה מהפרקים שקדמו לו בכך שהוא לא הכיל שום סצנות מהעבר. אחרי שבעה פרקים אני כבר יכולה לומר שלצערי מהתבנית המסתמנת בכיוון שאליו הולכת הסדרה, הם לא ממש מצליחים ליצור שום אמירה על יצירה כפי שהפרק הראשון נתן לי לקוות. אבל האזנה השבוע לאחת מתכניות הבוקר שבהן דיברו על כתות ועל כך שאחד המאפיינים שלהן הוא שליטה של ראש הכת במפגש של מאמיניו עם העולם החיצוני, ובידודם, גרמה לי לחשוב על האפיון הזה שלכאורה חסר ביחסיו של ג'ו עם מאמיניו, כיוון שאין ולא היה בכוחו ההתחלתי למנוע מהם את המפגש עם העולם החיצון. וזה הביא אותי לחשוב על כך שכשהסדרה מכנה את קבוצת מאמיניו כת, היא בעצם טוענת שיש אנשים שהבדידות שלהם כל כך גדולה שהעולם החיצון גם כשהם פוגשים בו לא ממש מצליח להגיע אליהם, ומנסה להפחיד אותנו בכך שאם האדם הלא נכון יצליח להגיע אליהם זה יכול להיות הרה אסון. מכיוון שכסיפור מתח הסיפור עדיין עובד לפעמים, נראה לי שאני אמשיך לצפות בו עד לסיום העונה, אבל אם הדברים ימשיכו להתנהל באופן שכזה שבו יש יותר מדי דמויות לא הגיוניות, ובכל פרק עוד מישהו בוחר להאמין להבטחה של פסיכופת, קורבן אחד נפגע ואחד אחר ניצל, אני לא בטוחה שאמשיך לעונה השנייה. (אורלי)

6 החץ עונה 1 פרק 2

הפרק השני הרגיש יותר מדי כמו סדרה ממוצעת של CW, בהיבט הדרמטי-משפחתי-רומנטי. הבעיה הבולטת ביותר היא המלכודת שהכותבים הכניסו אליה את עצמם ואת הדמות הראשית: אוליבר מנסה להתקרב מחדש לאחותו ולחברתו לשעבר, אבל מצד שני מחליט שלטובת זהותו הסודית עליו להיות שמוק שלא מתחשב באחרים ובמורשתו, ומתנהג כמו אחרון האקסצנטרים בטקס לזכר אביו.

לטובה אפשר לציין את מערכת היחסים המתפתחת בין אולי לבין דיגל, כשומר ראשו הנאמן. דיגל נוכח לגלות הפרק שהלקוח שלו מחזיק במיומנויות נסתרות, ואני מקווה שהסדרה לא תמרח לעד את המסתורין ביניהם, וכי דיגל יהפוך בהקדם האפשרי לאיש סודו של אולי. גם ת'יה נמצאת בתחילת הדרך הפוטנציאלית להפיכתה לסיידקיק של אחיה, כשהיא נחשפת לצלקות המחרידות שעל גופו.

רפרנסים לקומיקס:
- הלקוחה של דיינהלורל נקראה אמילי נוסנטי (אמה בל), בתו של עובד נמל שגילה על משלוח סמים של המאפיה הסינית ונרצח ע"י הבוס שלו. 

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il