מעז יצא מתוק

לאלה מבינכם שהשורה התחתונה היא כל מה שמעניין אותם אקצר ואומר שהפרק הראשון בעונה החדשה של "חי בלה לה לנד" מצחיק מאוד ובהחלט שווה צפייה. אני לא יודעת כיצד יהיו הפרקים הבאים, אך אני בהחלט סקרנית ומוכנה לתת להם צ'אנס. 

לכל שאר בעלי הסבלנות מבינכם, הנה הסיפור המלא של "איך פגשתי את חי בלה לה לנד", הישארו עמי!

הכול התחיל בשנת 2011, ואם זה מרגיש לכם כאילו זו רק השנה שעברה - זה בגלל שזו כנראה באמת רק השנה שעברה ויש לכם תחושת זמן לא רעה בכלל. העונה הראשונה של "חי בלה לה לנד" התחילה אז בקול ענות לא חלושה בכלל, ואני מודה שלמרות שאני לא חובבת ז'אנר הריאליטי מהסוג הפסיכולוגי-רכילותי (בואו נסגור קבוצת אנשים בחדר ונראה מה הם יעשו אם נפחיד אותם, נשפריץ עליהם מים, או נעמת אותם עם פחדי ילדותם -  חי חי חי, מצחיק מאוד), הייתי סקרנית בעיקר בגלל הנוכחות של זהבה בן בסדרה.

צפיתי בפרק הראשון, והשתעממתי מעט, צפיתי בפרק השני והשתעממתי אפילו יותר, ואז הפסקתי לצפות, כשמדי פעם הגיעו אליי רסיסי מידע על המתרחש בתכנית, דרך העיתונות או תכניות טלוויזיה אחרות (אני באמת סקרנית, מיהו הוגה השאלה ה"מקורית":  "האם אתם חושבים להגיע עם טאבו -קו האפנה שלכם לישראל?" - ששאל אביהו שבת בהופעת האורח שלו בסדרה "היפים והאמיצים").

לא באמת חשבתי לתת צ'אנס לעונה השנייה של הסדרה, אבל במסגרת תפקידי ב"מסך המפוצל" הוזמנתי לאירוע ההשקה של "חי בלה לה לנד" (עבודה קשה אבל מישהו צריך לעשות אותה...), וכך יצא שראיתי את הפרק הראשון ואפילו בחברת כמה מכוכבי הסדרה שישבו ממש מלפני ומצדדיי.

למרות שהמדובר בסדרה מז'אנר הריאליטי, או הדוקו-ריאליטי או המוקומנטרי או וואטאבר, היא משווקת כקומדיה, ומשובצת בערוץ יס קומדי. אך השיבוץ כקומדיה לא משנה את העובדה שהתכנית מתיימרת לשקף מציאות, ולעקוב אחרי חיי אנשים מוכרים יותר ופחות בניסיונם להגיע אל ההצלחה המיוחלת בארצות הברית, ולכן לפני שאני מרשה לעצמי ליהנות ממנה, הצפייה בפרק הראשון מלווה בבדיקה כיצד היא מתמודדת עם חלק מהביקורות הידועות על הז'אנר.

אחת ההשגות הידועות הקיימות בתחום תחרויות גילוי הכישרונות בארץ ובעולם היא זו שטוענת שאתה חושף את המתמודדים שאינם בנויים לכך להצלחה מאוד גדולה באופן פתאומי, בעוד שההצלחה ה"נכונה" אמורה להגיע מעבודה קשה בשטח ושיש בקיצור הדרך הזו משהו לא בריא. אולם, הצגת המתמודדים בפרק הראשון מוכיחה שכל אחד מהם מוכר בשטח שלו, וחלקם אף משופשף בהתנהלות עם התקשורת (הריאיון של מאיה בוסקילה לתכנית הבידור של גיא פינס, שמוצג בתחילת הפרק הוא דוגמה להתנהלות משופשפת ופוליטיקלי-קורקטית למשל). כל זאת, כמו גם החיפוש שנערך במהלך הפרק אחרי מחליף למושיק עפיה שהבריז בשל פחד הטיסה שלו ברגע האחרון, הדגישו שלפחות בתחרות הכישרונות הזו, מדובר באנשים שמבחינת העבודה בשטח כבר עשו כמיטב יכולתם, וייתכן באמת שקצת פרסום וקצת מזל, זה כל מה שהם צריכים כדי להזניק את הקריירה שלהם. לכן התכנית הזו יכולה להיות משתלמת עבורם גם אם הם לא יזכו בפרס הנחשק.

המתמודדים בתחרות העונה, דרך אגב, הם מימין לשמאל: הזמר שיר לוי (בנו של ישי לוי), הזמרת הצעירה שרית אביטן (הגילוי החדש של רוברטו), אלי זולטא (מנהיג להקת "אלמנה שחורה"), מאיה בוסקילה, ליאת בנאי, והראפר סאז.

קרדיט: קרייג דה אריסטו

מהצד שני, למרות שמבחינת הכישרון אכן המועמדים הנבחרים הם כאלה שיש להם כבר הוכחות בשטח, הגימיק של הסדרה הוא בעצם "דג מחוץ למים": בואו נראה כיצד אותם אנשים יתמודדו עם הקהל שהם אינם מורגלים בו, עם שפה שהיא לא שפתם, בחברת אנשים שאינם בני משפחתם או חבריהם, ועם ארץ שהיא לא ארצם. יש ברעיון עצמו משהו אכזרי בעיניי, בייחוד לאור דבריו של שבי זרעיה, העורך הראשי ובמאי הסדרה, בסיום הקרנת פרק הבכורה, שהם בנו את העונה סביב התגובות של מושיק עפיה שידוע כ'טיפוס'.

אני דווקא חושבת שמה שעובד כל כך יפה בפרק הראשון זו דווקא העובדה שמושיק לא הגיע, ושצוות המתמודדים נוסע בלעדיו.

מושיק עפיה שישב בקהל הרגיש חוסר נעימות. הוא היה חתום על חוזה, הוא הבטיח הבטחות והוא לא הצליח לעמוד בהן. הוא גם עלה לבמה לשתף את הקהל בחוויית הצפייה שלו. הוא אמר שהוא לא יתנצל שוב כי הוא כבר ביקש סליחה והתנצל רבות, אבל הוסיף שהצפייה גרמה לו לתחושת פספוס על כך שהוא לא היה שם. אבל אני מודה שבעת הצפייה בפרק, הרגשות שלי לגבי מעשיו היו די הפוכים משלו, הצפייה בחלק מהחוויות שיוצרי הסדרה גרמו למתחרים לעבור אחרי שהם נחתו בארצות הברית (ואני לא אפרט כדי לא לספיילר), גרמה לי לחשוב שלו אני הייתי מושיק עפיה הייתי מברכת את מזלי על כך שלא עליתי על המטוס הזה. אבל גם אם הכול היה סבבה ובאמת אי העלייה למטוס הייתה גורמת לו להפסיד חוויות מהנות מאוד, עדיין הייתי מעריכה את העובדה שהוא לא עשה זאת ולא "התגבר" על פחדיו בשביל התכנית, כיוון שבתחושה שלי עלייה למטוס במצבו הייתה נעשית רק כי מישהו אחר האיץ בו לעשות מעשה שהוא לא שלם איתו,  ולא חייבים לקפוץ כל פעם שמישהו בטלוויזיה אומר לך לקפוץ. אחרי הכול, להופיע בתכנית טלוויזיה זו לא הדרך היחידה להתגבר על הפחדים, יש גם דרכים אחרות.

וכמו שאני חושבת שההברזה של מושיק עפיה הייתה בסופו של דבר לטובתו, אני מאמינה גם שבאופן מפתיע ההברזה הזו הייתה גם לטובת הפרק, והיא הצליחה לשדרג את עלילת פרק הפתיחה בצורה ניכרת.

כי ברור שיוצרי הסדרה חושבים שזה בסדר להניח מכשולים והפתעות בדרכם של המתמודדים, אפילו אם אני לא בטוחה שיש למכשולים אלה קשר ממשי לכישרון עצמו, כנראה שמתוך הנחה של "הם רוצים לזכות בתחרות – בעיה שלהם", או אולי "אנחנו עושים להם שירות בכך שאנחנו נותנים להם חשיפה, הם צריכים לתת לנו שירות בכך שהם ירשו לנו למתוח אותם ולצחוק עליהם". ההברזה של מושיק עפיה היוותה מכשול וההפתעה בכיוון ההפוך. אחד מהמתמודדים הבריז ליוצרים והעמיד אותם במצב בלתי צפוי לא בגלל שהוא חושב שזה בסדר מבחינתו ושהם כבר צריכים להסתדר עם זה, אם הם רוצים להביא רייטינג ולזכות בהצלחה, אלא כי הוא פשוט לא היה יכול לנהוג אחרת, זה היה גדול ממנו.

ואני גם אהבתי את הפרק בשל העובדה שהיוצרים ידעו להכניס את ההתמודדות שלהם לפרק, ולצחוק גם על עצמם, ועל חוסר האונים שלהם בפני ההתנהלות שלו. וכך באופן לא מתוכנן מראש נוצר איזון כוחות בין המתמודדים לבין יוצרי התכנית.

נוסיף לכך את עבודת העריכה הקצבית והנהדרת, שידעה להבליט היטב את ההבדלים בין המצוי לרצוי, ואת העובדה שהמתמודדים עצמם יצאו סך הכול מאוד אנושיים ונחמדים בפרק, והסך הכול יצא משעשע אך לא מרושע, ונראה לי שעכשיו יותר ברור, כמו שאמרתי בתחילה, מדוע השורה התחתונה שלי היא שהפרק הראשון לעונה היה מצחיק מאוד ובהחלט שווה צפייה. 

חי בLA LA לנד 2, החל מ-11.11, ימים א-ד, 20:30, בערוץ יס קומדי ויס VOD