הפתעה מחוץ לתחום - חלק ב'

The Vampires of Venice

פרק במשקל נוצה. אהבתי את הקטעים של איימי עם שני הגברים שלה אבל הרבה פחות את סיפור הערפדים שהם בעצם דגים טורפים. לא אהבתי גם שהדוקטור הסכים שאיימי תשמש פיתיון לדגים ושרורי שיתף עם זה פעולה בסוף, כנגד רצונו. זה היה ממש ממש לא אחראי, ואם היא לא מתה, זה רק בגלל שהדגים הם לא היצורים הכי חכמים בעולם, מסתבר.

דווקא הועלתה בפרק סוגיה מוסרית וחבל שלא פיתחו אותה. מלכת הערפדגים שאלה את הדוקטור האם הוא מוכן לתת לגזע שלם לגווע כדי להציל עיר אחת. למרות שהדוקטור דוגל ברעיון של רב תרבותיות חייזרית, כאשר מדובר בגזע תוקפני, הוא מוכן להילחם בו ולהכחיד אותו. הדאלקים הם כמובן הדוגמא האולטימטיבית. הדאלקים לא רוצים רק לשרוד, הם רוצים להשתלט על כל היקום ולשעבדו, ולכן, למען טובת הכלל, עדיף לוותר על קיומם. זה ברור, אבל מה בדבר הערפדגים? התוקפנות שלהם לא שונה משל שבטים ברברים שרצחו שבטים חלשים יותר והשתלטו על אזורי המחייה שלהם, במה שונות נשות המסדר מהנשים הסביניות שנחטפו על ידי הרומאים?

Amy's Choice

הפרק הזה מצטרף לסקציית ה"אני לא בטוחה שהבנתי אבל זה לא הפריע לי ליהנות". אדון החלום היה הדוקטור עצמו, הצד האפל שלו, לפחות; את זה הבנתי, אבל למה הוא היה צריך להעמיד את השלושה במבחן? את עניין החלום והמציאות הכפולה אהבתי וגם את הבחירה של איימי ברורי. הפרק הזה היה חשוב עבורה ועבורנו, הצופים, כי עד כה רורי נתפס כמו סרח עודף עבורה, חבר ילדות שרודף אחריה כשהיא בכלל רוצה את הדוקטור (מי אמר מיקי ולא קיבל?), ובפרק הזה גם הייתה לו יותר נוכחות וגם הזוגיות שלו ושל איימי התהדקה. אני אוהבת את הרעיון שהם זוג ולא שרורי הוא הסייד-קיק של הסייד קיק.

 © BBC 2010

The Hungry Earth + Cold Blood

את שני הפרקים האלו לא ממש אהבתי, האמת. כל הקטע הזה של שני עמים, סליחה, גזעים, שצריכים לחלוק שטח מחייה, ורק אם נדבר על זה חמש דקות גג, בטוח נגיע להסכמה קסומה - טופל בפשטנות יתרה. קודם כל, מי הסמיך את איימי (שכמעט נרדמה מהשעמום בדיון) ונסרין להחליט עבור המין האנושי? ונניח שהלטאות יסכימו לקבל את מדבר סהרה ואוסטרליה ושאר האזורים הצחיחים, האם ממשלת אוסטרליה ומדינות צפון אפריקה יקבלו אותן בזרועות פתוחות?

למרבה המזל, תמיד יש גנרלים שמפריעים לשיחות השלום, ולכן האוסטרלים יכולים להמשיך לישון בשקט כי הלטאות הוקפאו לעוד אלף שנה עד שהאנושות תהיה מוכנה לחלוק, להכיל ולקבל... אבל לרגע לא נשאלה השאלה - האם גזע הלטאות מסוגל לכך בעצמו?

פגשנו ארבעה מהם (החיילים לא נחשבים, הם תפקדו כרובוטים): הנשיא שלהם, המדען, הגנרלית והבת שלה. בעוד שהנשיא והמדען היו אנשי שלום, הגנרלית ובתה לא היו פתוחות לשום דיאלוג עם בני האדם; מבחינתן, בן אדם טוב הוא בן אדם ז"ל (מעניין שנעשה היפוך ג'נדרי, בחברה הזו הנשים הן האגרסיביות והלוחמות). לעומת זאת, בני האדם לא היו תוקפניים, היחידה שהשתמשה באלימות הייתה אמברוז (אם כי הקטע שבו אמברוז הורגת את אליאה, היה לא כל כך אמין בעיניי), אבל היא לא עשתה זאת כדי להשמיד את עם הלטאות. היא איבדה את הבן שלה ובעלה ולא היה לה מושג אם הם חיים או מתים, אביה גסס מול עיניה ואליאה התגרתה בה ולחצה על נקודות התורפה שלה כדי שתהרוג אותה. הכעס של הדוקטור עליה הראה עד כמה הוא חסר סלחנות לשגיאות של בני האדם, כמו במקרה איימי בפרק השני בעונה זו וכמו במקרה הארייט ג'ונס בעונה השלישית. עם כל אהבתו למין האנושי, הוא שוכח שבסופו של דבר אנחנו רק בני אדם.

אהבתי: "אני לבושה לריו!", אם כי אם נודה על האמת, היא תמיד לבושה לריו.

Vincent and the Doctor

הדוקטור כבר רשם לזכותו היכרות עם גוורדיה מכובדת של סלבריטאים היסטוריים והפעם נוספה לרשימה אחת הדמויות היותר טרגיות מעולם האמנות - וינסנט ואן גוך, אולי הצייר הכי מפורסם ואהוב בימינו, שבחייו לא היה נביא בעירו.

מה שאהבתי בפרק הוא שוואן גוך ממש קרם עור וגידים כאדם בפני עצמו ולא היה סתם אוסף של מניירות ידועות (כמו צ'רצ'יל, למשל). אהבתי גם את היותו אדם שחש ורואה דברים שאחרים לא רואים, אם זה העצב של איימי, שהיא בכלל לא הייתה מודעת אליו, או מפלצת גדולה שזורעת הרס ובלתי נראית לעיני שאר בני האדם. היכולת שלו לראות עומדת ביחס ישיר מול העיוורון של בני זמנו, שרואים בו מפלצת חסרת כישרון.

מעניינת גם ההתייחסות של הדוקטור לחייזר המאיים התורני, בעיקר בהשוואה לפרק הערפדגים בוונציה. המפלץ תוקפני ואף הורג בני אדם, הדוקטור בהתחלה אף מתאר את בני מינו כסוג של נחיל אלים שזורע הרס וחורבן, אבל בסופו של הפרק מתגלה שגם המפלץ היה עיוור, עיוור וחסר ישע, והתוקפנות שלו נבעה בעיקר מפחד (מה שכמובן משליך על האנשים בסביבתו של ואן גוך, שתוקפניים כלפיו כי הם לא מסוגלים לראות את העולם שהוא רואה ושמשתקף בציוריו, ובעיניהם הוא משוגע ושיכור, במקרה הטוב, ופסיכופט מסוכן במקרה הרע).

הקשר שנוצר בין ואן גוך לאיימי היה חמוד ועדין (ויותר אמין מההידלקות של שייקספיר על מרתה, למשל) והקטע שבו היא והדוקטור לוקחים אותו למוזיאון, היה סוג של פנטזיה מתקנת (למרות שהיא כמובן לא שינתה את ההיסטוריה). בעיקר היה חמוד שהוא נישק את המדריך ההמום במוזיאון (ביל ניי).

The Lodger

הפרק הזה המשיך את תחושת החמימות מהפרק הקודם. תמיד נחמד לי לראות את הדוקטור משתלב בחברה האנושית כאחד מהם, והפרק הזה סיפק כמה סצנות ממש חמודות בכיכובו (בעיקר אהבתי את הקטע שבו הוא רץ מחדר האמבטיה, חמוש במגבת ומברשת שיניים חשמלית), הרבה גם בזכות החיבור בינו לבין קרייג, אצלו עבר להתגורר (ג'יימס קורדן המוכר לצופי "גאווין וסטייסי" כסמית'י). אהבתי גם את סצנת הכדורגל ומכונת הזמן הלואו-טקית שהדוקטור בנה.

 © BBC 2010

האיום השבועי היה פחות מעניין בעיניי מהאינטראקציות בין הדוקטור לסביבתו וגם הפתרון שלו היה די דחוק: קרייג היה האדם המתאים לנטרל את המכונה כי הוא לא רצה ללכת לשום מקום. אני מניחה שהרבה אנשים לא רוצים ללכת לשום מקום, ומכיוון שהמכונה סתם חטפה אנשים מהרחוב, זה מפליא שהיא מצאה רק הרפתקנים בנשמתם. אולי מכיוון שהפעם הדוקטור התמודד מול מחשב ולא מול ישות, הפרק היה פחות אפל מאחרים. הדבר המטריד היחיד בפרק היה התמונה המוזרה של ניק קייב בפרוזדור, ורק כדי להזכיר לנו שלא הכול חמים וחמוד - איימי מוצאת את טבעת האירוסין שלה.

The Pandorica Opens + The Big Bang

פרקי הסיום בדוקטור הו תמיד גדושים כל כך במאורעות ובדמויות, שקשה לי אפילו לעקוב בזיכרוני אחרי סדר הדברים (בפרט שהפרק מזגזג בזמן). כמו בפרקי הפרידה מהדוקטור הקודם, גם כאן הייתה לנו פגישת מחזור, הפעם של כמה מהדמויות שכבר פגשנו העונה - ריבר סונג, המלכה ליז העשירית, צ'רצ'יל, ואן גוך, איימי כילדה... ורורי! ברוך שובך מתהום הנשייה!

גם האויבים של הדוקטור הפגינו נוכחות. האמת שלו ידעתי מראש שבפרקים יופיעו גם דאלקים, גם סייברמנים וגם היצורים המוזרים האלו שנראים כמו ברכיים, הייתי נאנחת ביגון, אבל דווקא כאן אהבתי את הטוויסט שבו כל הישויות המסוכנות והמרושעות ביקום חוברות יחדיו כדי להציל את היקום מהדוקטור. אהבתי גם את העובדה שהפנדוריקה לא הכילה שום סוד, מלבד זה שהיא נועדה לשמש ככלא לדוקטור. הקטע החלש בסיפור בעיניי הוא שהכלא השמור כל כך נפתח בסופו של דבר בקלות רבה מדי. אני תוהה מהי בעצם האלגוריה של סיפור הפנדורה? האם הדוקטור הוא תקוות האנושות או שמא איימי? למרות שהכול התנקז סביבה, עדיין לא הבנתי למה דווקא היא, סתם מקריות שהסדק בחר להשתכן לו דווקא בחדרה או שבעונה הבאה נגלה משהו נוסף אודותיה?

אהבתי את סיפור האהבה של רורי לאיימי בפרק, רורי היה פשוט מקסים (רק לא הבנתי אם רורי חזר בסוף להיות אנושי לגמרי או שהוא עדיין פלסטיק). ריבר סונג הייתה כֵּלָה, כהרגלה (בעיקר כשהיא יורה בדאלק. לא, בעצם, היא הייתה אפילו יותר כלה כשירתה בתרבוש), ותקנו אותי אם אני טועה - נדמה לי שרצף ההופעות שלה בדוקטור היה מהסוף להתחלה, לא?

הפרק הזה סגר יפה את העונה גם מהבחינה הסגנונית - העולם כאגדת ילדים (או ילדה ספציפית אחת שיש לה אפילו נסיך מהאגדות) שסדקים נפערים בו ומאיימים להשמידו. אם יש משהו שהעונה הזו לימדה אותנו, הוא לא להתייחס בשוויון נפש לסדקים בקירות (או כתמי עובש) ושתרבושים הם ממש לא קוליים.

כמו כל סיפור אגדה, הפרק נסגר בחתונה - אותה חתונה שאיימי חששה שהיא לא מוכנה לה ושהייתה אמורה להתרחש יום אחרי הפרק הראשון. האם זה אומר שבעצם בעולם ה"רגיל" עבר רק יום אחד?

 © BBC 2010

A Christmas Carol - ספיישל חג המולד

בפרק הזה רורי (בתלבושת הרומאי שלו) ואיימי (בתלבושת השוטרת המופקרת) בקושי מופיעים ועיקר הסיפור סובב סביב הדוקטור וקזארן (מייקל גמבון, בהופעה גמבונית), שהוא הסקרוג' שהדוקטור צריך ללמדו הלכות חג המולד. באופן כללי, נהניתי מהפרק, למרות שהוא שפע נופת צופים. זה בסדר, פרקי חג המולד יכולים להרשות לעצמם להיות קצת קיטשיים והולמרקיים, אם כי הפרק היה קצת חסר הגיון בעיניי. הדוקטור נכנס להיסטוריה של קזארן (אקט די פולשני, אבל במקרה הזה - מיטיב) ומשנה את חייו עד שקזארן בן העשרים מגלה שחייה של אהובתו אביגיל (זמרת האופרה קת'רין ג'נקינס, שהתפרסמה לאחרונה בטבלואידים כמי שדיוויד בקהאם בגד באשתו הצימוקית איתה) אוזלים, ומחליט להיות בבואה של אביו המנוול. למה? זו הייתה ההחלטה הכי מטופשת שיש - יש לו ידיד עם מכונת זמן מופלאה, שיכולה לקחת אותם לכל מקום ביקום, ומברג מגניב, ונראה שהמילים "בלתי אפשרי" נמחקו מהלקסיקון שלו, אז למה הוא לא מספר לו? אם היה מישהו שיכול לעזור במקרה הזה, זה הדוקטור! וגם אם הוא לא יכול לעזור מעשית, הוא יכול לעזור מורלית, ולמה בכלל להסתיר את זה ממנו, את מה זה משרת?

עוד קטע חסר היגיון התרחש כשהדוקטור לקח איתו את קזארן הילד לחזות בקאזרן המבוגר. אם קזארן הילד ראה את עצמו המבוגר כנאד זקן שבזבז את חייו, איך זה לא שינה את חייו ובעצם מנע ממנו להפך לנאד זקן וכולי?

בסופו של הפרק קזארן ואביגיל הגוססת נהנו מנסיעה תוססת בכרכרה רתומה לכריש (לפחות הם לא קפצו מעליו), אבל אני הרגשתי צביטת עצבות קלה מפני שבמקום לבלות כזוג אוהבים צעירים, הם נראו כסב ונכדתו.

ויאללה קדימה, מבלי להתבושש,

אני בדרכי לעונה שש!