הממיר 9/10/12

10. אבא אמריקאי, עונה 7 פרק 1
איזו פתיחה נפלאה לעונה, גם מענגת וגם מצחיקה בטירוף. השילוב בין מוזיקת הסול/פאנק לטירוף הבסיסי בעצם הסיפור הלגמרי-אידיוטי על ג'קוזי רדוף, יצר פרק שהפך לקלאסיקה מיידית, כשם שקורה לא אחת עם פרקי מחזמר. המוזיקה הייתה מעולה ממש, ולפרקים הזכירה לי את תוצרי 'לונלי איילנד'. מסתבר שלא בכדי – כותב השירים הוא אסה טאקון, הוא אחיו של ג'רום מאותה כנופייה. קטע, לא?

השיא לטעמי הגיע עם הדואט של סטיב ורוג'ר, Daddy's Gone שובר הלב, שבוצע כמיטב מסורת להקות הבנים. כשחושבים על כך שהפרק הזה אמור היה להיות האחרון בסדרה אי פעם, השיר הזה משמעותי אף יותר. פשוט חבל שפוקס מיירטת כל וידאו שלה מהרשת ואי אפשר לחלוק לפחות אותו.

המצחיק הוא שאני לא בטוח שהייתי אוהב את הפרק עד כדי כך אילו התכנון המקורי של היוצרים היה עומד בעינו: מסתבר שמותם של פרנסין וסטן בסוף הפרק, נכתב אחרי שסברו שזהו הפרק האחרון של הסדרה, לפני שפוקס הזמינה מהם עונה נוספת. אבל לפתוח את העונה כך במוות (ובג'קוזי רצחני מזמר), שאחריו הכל חוזר לשגרה – ובכן, זה פשוט אולד פאשנד טירוף איכותי ראוי לשמו. מומלץ גם למי שמעודו לא ראה פרק בסדרה, אפילו שהמינון של רוג'ר ממש לא מייצג. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

10. רוק 30, עונה 6 פרק 19
אני לא צופה יותר ב"רוק 30" כבר כמה שנים, אבל כמו בפרק הקודם ששודר בשידור חי התפקדתי לשתי הגרסאות (כאן שודרה גרסה ערוכה משתי הגרסאות כפי שבחרה טינה פיי). אמנם השלד היה שונה - בשעתו התירוץ היה שג'ק דונגי הפסיק לשתות, הפעם זה היה שיר הלל להיסטוריה של הטלוויזיה בפורמט מערכוני בהרבה, אבל כמו אז זה היה מעולה וכמו אז ג'ון האם היה מבחינתי האליל הבלתי מעורער. הקומדיה איתו בתור שחור עמוס קלישאות הפילה אותי מצחוק. גם כל היתר היה מעולה, והביקור של פול מקרטני היה נפלא. בגרסה האחרת הייתה קים קרדשיאן, פחחח (אם כי הבדיחה שלה בסוף על הוספת מיליוני הצופים הייתה מדויקת). מעניין אם היא נפגשה עם ג'ון האם, מבקרה הגדול, מאחורי הקלעים.

פרד ארמיסן הוא גונב הצגות מדופלם. נראה שהסיבה לכך שהיה שם מלכתחילה הייתה כי מישהו אמר, "היי, אם כבר פאלון פה, למה שלא נביא מישהו שיצחיק אותו באמצע הטקסט? זה לא אמור להיות קשה". זה היה מלבב. ואפרופו צחוקים, זאת שמשחקת את אחת הכותבות פשוט צחקה בכיף שלה לאורך כל הפרק, ברגעים שהייתה על המסך בחדר הנעול. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)


Once more, with feeling
קרדיט: © 2012 NBC Universal Inc. All Rights Reserved.

9. עד עצם היום הזה, עונה 1 פרק 16
אני אוהבת כשדמויות שונות וקווי עלילה שונים מתאחדים פתאום לסיפור אחד ומעצימים אותו, וזו הסיבה הראשונה שאהבתי את הפרק הזה. השילוב הטבעי בעלילה של הזאביות של כיפה אדומה, ג'ימני קריקט בעולם האגדות והפסיכולוג בהווה, ואפילו הגמדים של שלגייה כשאנחנו כבר יודעים מדוע גראמפי קיבל את שמו, כולם השתלבו יפה הן בעלילת עולם האגדות והן בעלילת ההווה, כשגם נוצר חיבור בפועל בין שני העולמות הללו במהלך ההפנוט של דייוויד. אמנם תהיתי מדוע זה לא נראה לדייוויד מוזר שהשיער של מרי מרגרט היה ארוך פתאום ב"זיכרון" שלו, אבל אני מודה שיכולתי בקלות לסספנד זאת בכך שהוא היה טרוד מדי בדאגות רבות מדי מכדי לשים לב לתסרוקת של האישה שהוא אוהב, כי מה לעשות גברים תמיד מפספסים את הדברים החשובים (סתם...).

הסיבה השנייה שגרמה לי לאהוב את הפרק הייתה הדואליות של חלק מהדיאלוגים בפרק; כשרג'ינה למשל, אומרת לדייוויד שהרוע יכול להיראות רגיל ואדם יכול לא לדעת שהוא מסתכל לרוע בעיניים, אני לא יכולה שלא להתמוגג מול המסך מהידיעה של עד כמה היא צודקת ומטעה באותו הזמן. והסיבה השלישית לחיבתי הרבה לפרק נוגעת לעיסוק בסוגיית האמונה ומתן האמון בפרק. אמה לא מאמינה בעולם האגדות, היא צריכה הוכחות, אבל היא בהחלט נותנת אמון במרי מרגרט, אפילו כשכל העובדות מצביעות ההיפך. מרי מרגרט לעומתה, מבקשת שייתנו בה אמון, אך לא מסוגלת לתת אמון באמה ובורחת מהכלא, ודייוויד מוכיח שוב שבעולם האגדות הרבה יותר קל להאמין ולתת אמון מאשר במציאות היום יומית. הפרק הזה היה מבחינתי סוג של הוכחה לכך שכדאי לתת אמון ביוצרי הסדרה שהם יודעים לאן הם מובילים אותנו. (אורלי)

9. יומני הערפד, עונה 3 פרק 22
טוב, זה היה מרגש. השיא ההכרחי הגיע, תחושת אפוקליפסה כמו בסדרות ערפדים אחרות, אבל הרבה יותר אישית וקרובה לבית. כשאליינה מתה חשבתי שזה טוויסט מטורף שבחיים לא הייתי מצפה לו, שזה אומץ כביר להרוג את הדמות הראשית ושהסדרה בהחלט יכולה לעבוד בלעדיה, אבל אז הגיע הטוויסט האחרון. הוא גרם לי לחשוב, "טוב, ברור", אבל בסופו של דבר אין לי בעיה איתו כי הוא בהחלט יוצר עניין, ומן הסתם זה משהו שבסופו של דבר היה בלתי נמנע ברבות העונות. הסוף של הפרק הקודם, אליינה המתמוטטת בחדרה, נראה בזמן אמת מטופש, שרירותי ונטול עניין, אבל בפועל היווה את ההרמה המתבקשת להנחתה של סוף העונה. להמשך קריאה (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

8.5. הוחלפו בלידתן, עונה 1, פרק 16
היה אפשר לצפות שסדרה שעוסקת בחיבור של בנות שהוחלפו בלידתן וגדלו בסביבות שונות, תהווה כר נרחב לעיסוק בסוגיה הקלאסית של מה משפיע יותר - הסביבה או התורשה. אהבתי את העובדה שהפרק הזה לקח את הדיון בסוגיה הזו למקום של דיון בדעות קדומות.

הסבתא של ביי, שפתאום גילתה שהיא הסבתא של דפני, היא זו שמתניעה את העלילה בכך שעם הגעתה לביקור היא כאילו מוחקת מערכת יחסים של שנים עם ביי,  ומתייחסת לדפני כאל הנכדה האמיתית, כי דם סמיך ממים. ועכשיו פתאום כל הדעות הקדומות שהיו לה כנגד אנשים עם שמות משפחה כמו "ואסקז" הגיוניים לה פתאום, כי ביי לא סתם לא הצליחה בלימודים, מבחינה גנטית זה הכול הגיוני, בעוד שאת כל ההצלחות של דפני היא זוקפת לגנים הטובים שלה, כי דפני הצליחה להיות התלמידה המושלמת למרות שהיא מגיעה מסביבה "מאתגרת" ומתמודדת עם מגבלה פיזית. דפני מצד שני נאלצת להתמודד עם מי שחושב שהסביבה היא זו שמשפיעה יותר ועכשיו כשהיא חיה במישין הילס היא לא יכולה לחזור לאחור.

הפרק כמובן לא מכריע בשאלה מה משפיע יותר, וטוב שכך, אבל הוא בהחלט מצליח לומר שהמציאות חזקה יותר מכל דעה קדומה שהיא, הן בהצגת המורכבות של המצב שבו כל דמות נמצאת, והן בעלילות המשנה, בהן האנשים מגלים שהדברים שהם חושבים שהם ירגישו כשיקרו דברים מסוימים (כמו למשל, העזיבה של אמא של רג'ינה) הם לא הדברים שהם מרגישים בפועל בזמן ההתרחשות. (אורלי)  

8. אימפריית הפשע, עונה 3 פרק 3
אח, כמעט, כמעט.

ההתחלה נשאה הבטחה עם חלום נוסף של נאקי, כשם שהיה בעונה השנייה. כמו אז, גם הפעם הוא מתרחש במשרדו. "אתה צריך לדאוג רק כשתיגמר לך הַחֶבְרָה", מצטטת לו המרכזנית את הדברים האחרונים שג'ימי דרמודי אמר בחייו, רגע לפני שנאקי ירה בו: "אתה צריך לדאוג רק כשייגמר לך המשקה ותיגמר לך החברה, והאדם היחיד שיישאר לשפוט אותך הוא א—" בום! נאקי קטע בשעתו את דבריו.

בחלום הקודם היה זה הילד – אותו ילד מהחלום הנוכחי, ללא ספק התגלמות של ג'ימי הצעיר – שישב מאחורי השולחן ולבסוף ירה בו. הפעם נאקי הוא שיורה, ושוב תוך אזכורים ליחסיו שלו עם אביו הקשה באמצעות אוכל: "אבא אוכל קודם", הוא התרה בילד בחלום ההוא. הפעם הוא מטגן לו קתלי חזיר, האוכל הזול של ילדותו שממנו עשה כברת דרך ארוכה, כפי שהסביר במעומעם לג'יפ רוזטי בהמשך הפרק. להמשך הקריאה (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)


© 2012 Home Box Office, Inc. All rights reserved

4. הומלנד, עונה 2 פרק 1
אני חושב שכבר כתבתי את זה פעם, אבל "הומלנד" נראית כגרסה איטית של "24", הסדרה הקודמת שיוצריה היו חלק ממנה. ולא ש-"24" הייתה גרועה, להפך, בעונות הטובות שלה היא הייתה אדירה, אבל הסיבה שהיא קמלה בסוף ימיה הייתה כי היא כבר לא ידעה לחדש. הסצינה בפרק פתיחת העונה השנייה של "הומלנד" שבה דיוויד בא לקרוא לקארי למשימה, הייתה ממש כמו ג'ק באואר שנקרא לעזור למדינתו כי איזה מחבל מוסלמי דרש לדבר רק איתו בפתח העונה השישית (והגרועה ביותר של "24", Just sayin). הסצינה של ברודי במשרד של דיוויד הייתה כמו אלף סצינות באלף מקומות אחרים. כשהוא חזר לכסאו וקולו של דיוויד נשמע מחוץ למשרד, אשכרה אמרתי בקול למסך, "פספסת משהו. מה פספסת?". את המחברת שלו הוא פספס.

בקיצור, זה היה רצף של קלישאות שמקשה עלינו להחליק את הפגמים ולאפשר לסדרה לקלוח. הדבר היחיד שהיה טוב בפרק בעיניי הוא קארי, ובמיוחד החיוך שעלה על פניה כאשר הכניסה ברכייה לאשכיו של רודפה. באורח מקרה, מסתבר שגם בעיניי קברניטי הסדרה זה היה רגע המפתח של הפרק, כי הם קראו לו "החיוך". מה שיקרה איתה מכאן והלאה הוא באמת הדבר העיקרי שמסקרן כרגע. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)


גם בביירות אוהדים את ביתר ירושלים
קרדיט: Showtime 2012


בשולי הממיר

בפרק של המנטליסט התארחו דיאן פאר ("מספרים"), בוני סאמרוויל ("חברים"), ג'יימס פריין ("שושלת טיודור", פרנקלין מוט ב"דם אמיתי"), וקת'רין ג'וסטן המנוחה (גב' מקלאסקי ב"עקרות בית נואשות", באחד התפקידים האחרונים לפני מותה).

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il