הממיר 12/9/12

9.5 לואי עונה 2 פרק 12

 עוד פרק משובח מבית היוצר של לואי סי. קיי. והפעם, שוב התמקדות בסיפור אחד בלבד, כשהפעם קטע הסטנדאפ היה מעט ארוך מהרגיל אבל היה מוצלח ומצחיק מאד – לואי "מתלבש" על הדור הצעיר של אותם "בני 20", כדבריו, שתקועים בעבודה מזופתת ומפיצים את חוסר שביעות הרצון שלהם לסביבה.

אבל החלק המרכזי של הפרק עסק בסיפור על אחייניתו של לואי. לא ממש ידענו הרבה על "האחות האחרת" של לואי, מלבד שמיעת קולה בטלפון באחד הפרקים. הפעם, אנחנו רואים אותה לרגע ומתברר שהיא מותירה ללואי "נדוניה" – הבת שלה שלואי לא ממש מכיר ולא ממש ערוך לקבל, בפרט כשהבנות שלו אצל אמן. מכאן, מתחיל מסע לילי יפה שבמהלכו לואי מגלה שאין לו שפה משותפת עם האחיינית, בעוד שדווקא אחד הקומיקאים במועדון שבו הוא מופיע מצליח לתקשר עמה, למגינת לבו. הוא עצמו מנסה לשנות את האקט שלו על הבמה כדי להתחבר עמה, ומגלה, כמובן, שהניסיון להיות מישהו אחר מביא להתרסקות מול הקהל.

Credit: FX

סצינה מעניינת מאד מתרחשת ברחוב כשלואי נותן כסף לקבצן והאחיינית מתווכחת אתו על מהות הנדבה, ומתברר שתפיסת העולם שלה בהקשר הזה שונה לחלוטין משלו, ובהתחשב בעובדה שאין לה ממש ניסיון חיים ושאת ה"גישה" הזו היא שואבת בעיקר מהסביבה שלה, הדבר מזעזע את עולמו.

ואז, כשנראה היה שהערב מגיע לסיומו ולואי והאחיינית ייפרדו לשלום ולא יתראו עוד שנים מגיע הטלפון מבית החולים ומעמיד את לואי בפני החלטה מהירה – האם הוא לוקח על עצמו את הטיפול באחיינית או לא. ובאופן מרתק, ולמרות הקיטורים, חוסר התקשורת וכל מה שעבר עליו באותו ערב הוא לא מהסס לרגע ולוקח על עצמו את המחויבות הלא פשוטה הזו. וכך, באופן רגיש, עדין ומדויק לואי מעביר לנו את מהותה של ההורות – זה קשה, זה מלחיץ וזה מביא להרבה קיטורים וייאוש, אבל בסופם של דברים, "כשהכסף על השולחן", אנשים כמו לואי יודעים לקחת אחריות ולעשות את מה שצריך למען טובתם של הילדים. וזה יפה לראות שבתוך כל הפסימיות והעצב בסדרה הזו יש גם אופטימיות שכזו (איתן גשם). 

9. אפיזודס עונה 2, פרק 9 (השלמה משבוע שעבר)

במהלך הפרק תהיתי האם מודעות עצמית היא מעלה או חיסרון, רוב הדמויות בסדרה הן די חסרות מודעות עצמית, אולם כותבי הסדרה מרגישים כל כך בנוח עם הסדרה שלהם, עד שאחת הדמויות בסדרה מספרת לזוג שון ובוורלי, על הרעיון החדש שלה לסדרה – סדרה על זוג תסריטאים שמגיע מבריטניה להוליווד להפיק גרסה מקומית לסדרה שלהם, ועל הקשיים המקצועיים והאישיים שהם נתקלים בהם. וכך בסדרה הבדויה מייצרים בדיה (סדרה על הזוג)  שמחקה מציאות (בני הזוג עצמם),  בעוד שבמציאות הבדיה היא המציאות (הסדרה אכן קיימת)  ומציאות הסדרה (הקשר של בני הזוג) בדויה. הסתבכתם? גם אני, והתקשיתי להחליט האם יש בקריצה הזו גאונות או הגזמה.

בסיכומו של דבר זה לא כל כך שינה לי, כיוון שחוץ מאותו הקטע באמת שלא יכולתי לבקש לי פרק סיום עונה טוב יותר. החל במה שכבר הפך להיות פינה קבועה בסדרה, הג'וגינג של קרול ובוורלי, וכלה באיחוד המיוחל של שון ובוורלי. כשכל הסצנות בין לבין מצליחות לשעשע אותי או להוציא ממני סוג של "הגיע הזמן", הגיע הזמן שכל הסודות ייחשפו, הגיע הזמן שהכול יתפוצץ, והגיע הזמן שקרול תבין שמרק הוא אידיוט שלא מגיעה לו הנאמנות שלה, כמו שכמובן שהגיע הזמן ששון ובוורלי יחתמו את הפרק בנשיקה, ועל על רקע כתוביות הסיום אנו מקבלים עוד קטע שצוחק על הפרסום היחצ"ני . מה רע? (אורלי).

 9. יומני הערפד, עונה 3 פרק 18
אין מה להגיד, "יומני הערפד" יודעת את לבי. גם במהלך עונה כזו שנמרחת ונמרחת, הם מצליחים להכניס פנימה כמה הפתעות מעולות שמצדיקות את משיכת הזמן. מעט אחרי שתפסתי את ראשי בייאוש על כך שפין נהרג בדיוק רגע אחרי שבוני ניתקה את אחיו מהקשר המאגד אותם, סייג' וטרוי הפלמוני מצאו את מותם בדרמטיות רבתי בדיוק כשבאו לנקום את מות פין. החוויה הזו של "מה לעזאזל קורה כאן?", שהתחלפה במהירות ב"אאוריקה! כמה מגניב! והופך את הקערה על פיה!", היא "יומני הערפד" במיטבה.

רגע נוסף כזה היה גם בסיום הפרק, עם היוודע דבר היעלמות יתדות העץ הקטלניות. לא רק שמדובר ברעיון מבריק שטומן בחובו אפשרויות מבטיחות, אלא שהוא מתקשר גם אל עלילת המשפחה המקורית ומפיח בה חיים. הוא גם מקביל לה אחד לאחד: במקום לצאת מגדרם כדי להרוג את בני המשפחה, החבר'ס עכשיו יעשו הכול כדי למנוע מהם להיפגע. במקום להשתיק את המפלצת האלריקית, הם יצטרכו עכשיו להקים אותה מרבצה, ובתוך כך גם להוציא ממנו את מקום הימצאה של האבדה.

Credit: The CW

גם הפן הרגשי לא אכזב. הסצנה של קרוליין וריק הייתה יפה – לא זוכר שבכלל ראינו אותם פעם כך, רק שניהם – אם כי הייתי מעדיף שלא תשתחרר מההלם כל כך מהר. בוני, לעומת זאת, הייתה מעולה. השילוב של הטראומה הרגשית בעזיבת אמה יחד עם חטיפתה על ידי קלאוס הפכה אותה לשבר כלי, ואני ממש מברך על כך שהסדרה לא נמנעת מלהציג אותה מתמוטטת כך. יש להניח שכל אחד היה מגיב דומה, ואנחנו רואים יותר מדי מקרים שבני אדם לא מתאוששים מהם כל כך מהר, ובכל זאת הדמויות מתקדמות מהם מהר מדי. זה בלט עד כאב כאשר התברר לנו בתחילת העונה הנוכחית שעברה בסך הכול שנה מאז תחילת התרחשויות הסדרה, ועם כמות החוויות שהגיבורים שם עברו, מהורים מתים לאחיות שהפכו לערפדיות ואחר כך מתו ואחר כך חזרו כרוחות ואז נעלמו שוב, הם צריכים להיות מצולקים נפשית לעד. אפילו אם בוני תשתקם מהר גם הפעם, הבכי שלה אחרי צאתה מקלאוס היה מאוד במקום.

קטנות לסיום:
1) כמה נחמדת הייתה הפגישה של החברים ביער כדי לתרגל את רצח משפחת המקוריים?

2) אני שמח שרואים את ג'רמי לאחרונה, ככה בהבלחות. טוב לראות שהוא לא נשכח מלב.

3) אני ממש מחבב את רבקה. אולי שכולם יתפייסו כבר? (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה).

9. עד עצם היום הזה, עונה 1, פרק 12

הפרק הזה בעיניי הוא ללא ספק הטוב בפרקי הסדרה עד כה, ואחת הסיבות לכך היא שהפרק התמקד במאבק הכוחות שבין  מר גולד/עוץ לי גוץ לי לבין רג'ינה /המלכה הרעה, ואני מוצאת שמאבקי כוחות שבהם שני הצדדים מודעים בדיוק למי שהם מתמודדים מולו (אפילו אם הם מחביאים את קלפיהם בשרוול)  יותר מעניינים לצפייה מכאלה שבהם רק צד אחד מודע. נכון שעל פי דבריו של עוץ לי גוץ לי מתחילת הסדרה אמה היא זו שאמורה להצליח לעמוד מול המלכה הרעה, אבל איכשהו תמיד בעימותים בין אמה לרג'ינה ובמיוחד באלו של הפרקים האחרונים, אמה לא מצליחה להעביר לצופים את התחושה שהיא יריב שקול, גם כשידוע לצופים שרג'ינה משקרת ללא בושה, יש הרבה יותר היגיון בטיעונים שהיא מעלה מול אמה, מאלה שאמה מצליחה להשיב. ואני לא כל כך אוהבת מאבקים שהם "לא כוחות". 

הסיבה השנייה היא כמובן העיסוק באגדת "היפה והחיה" והטוויסט של הפרק ש"החיה" הוא עוץ לי גוץ לי. שינוי שגרם לי בתחילת הפרק לתחושת ציפייה נעימה מאוד כיוון שאני יודעת איך זה קורה באגדה, בל מצליחה להפשיר את "החיה" ולבטל את "הקללה" שיש עליו, ומצליחה לראות מעבר ל"כריכה", ואהבתי את המחשבה שלעוץ לי גוץ לי יש צד רך שעדיין אפשר להגיע אליו גם אחרי שהוא בחר להפוך למי שהוא. מצד שני מכיוון שידעתי שהכוח שלו הוא גם ההגנה שלו בפני המלכה הרעה, יכולתי לתהות האם אני באמת רוצה שהוא יהפוך לאדם חסר כוחות, ועוד יותר לתהות מהו היחס בין הרשעות שבו לבין "חליפת" כוחות העל שלו. האם הוא לא יכול להישאר גם בעל לב טוב וגם בעל כוחות? אני חושבת שבמהלך הפרק די הצליחו לגרום לי לראות אותו דרך העיניים של בל כמישהו טוב בבסיסו ש"נפל" קורבן לקללה או משהו בסגנון, אהבתי את העובדה שההיכרות המוקדמת עם הסרט "היפה והחיה" הביאה לכך שהריגתו של גסטון למשל התקבלה על ידי כפחות נוראית מהאופן שבו הייתי מקבלת מעשה כזה לולא ייחסתי לגסטון את התכונות שהוא ניחן בהן בסרט. 

אהבתי גם את הגילוי בסוף שמר גולד אכן מודע להיותו עוץ לי גוץ לי ולעולם האגדות. אם יש משהו אחד שאני קצת אמביוולנטית לגביו היא העובדה שהקללה הייתה אמורה לקחת את הסוף הטוב של הדמויות באגדות ולהרוס אותו בעולם המציאות, אבל עוץ לי גוץ לי ובל לא קיבלו את הסוף הטוב שלהם בעולם האגדות, ואפשר להגיד שזה סימן שהקללה לא עובדת על עוץ לי גוץ לי, אבל מה זה אומר לגבי בל? נראה שסיכוייה לסוף טוב גדלו פתאום. לפחות, לגבי סוף הסיפור של סינדרלה היה קצת תיקון הפרק,  מרי מרגרט ודיווד ייאלצו להמשיך לחכות לתורם. (אורלי)

9. בניחוש חוקר עונה 6 פרק 16

הכותבים הפציצו הפעם עם סיום שטורף את הקלפים ; חבל ששאר העונה דשדש ורק לקראת סופה התחלנו לראות יותר ניצוצות. לקח לי כמעט כל הפרק להבין שהוא מהווה מחווה ל"צ'יינטאון" של פולנסקי,

בניגוד לרוב פרקי המחווה שלהם שבהם הקונספט ברור מההתחלה (הידיעה ששם הפרק הוא "סנטהברברהטאון" היתה עוזרת...). את הסרט ראיתי מזמן ולכן לא ברור מה המחוות, מלבד  הציטוט המפורסם שכולם מכירים, והנושא  - של שחיתות וריקבון מוסרי שהתפשטו לכל מקום, ומגיעים אפילו  לטאבו הגדול ביותר בכל חברה - גילוי עריות (בפרק זה רוכך ל"כמעט"). לאורך הפרק יש עוד

ועוד גילוים שמביאים להבנה של הנרי למה התיק הישן שלו נכשל - היו יותר מדי אנשים ששמו רגליים לאורך החקירה, והנרי היה בין הלא-מושחתים היחידים בסביבה.

מעניין לראות בפרק סיפור התבגרות מואץ של שון. הוא מתקדם במקום שאביו נתקע עם פתיחת התיק מחדש, הדאגה שלו לג'ולייט מביאה לגדילה גם ביחסים ביניהם,עם יותר מחויבות ,  ולוידוי מפתיע - ובוגר - איך הפחד הנורא ביותר שלו הפך להיות לא שהוא יפגע, אלא שהיא. אפילו הנרי מכיר בכך שבנו הפך להיות אדם ראוי להערכה ומעניק לו הכרה ומחווה סמלית, תוך שהוא מודיע שתפקידו כ"בייביסיטר" במשטרה הסתיים. בזמן שהנרי חזר זמנית אל תפקידו כבלש,שון והוא ב"חפיפה" שמסתיימת כששון פותר את התעלומה. הכובע שהוא מעניק לבנו רק מסמל את חילופי התפקידים שקרו עכשיו.חבל שאז מגיע , בהפתעה גמורה, גם השלב הסופי בתהליך ההתבגרות  - אובדן דמות האב (בהנחה שהנרי אכן מת ולא יחזור בעונה הבאה). זה מצד אחד מתבקש ומצד שני טראגי - בדיוק ברגע  של חסד בין שתי הדמויות האוהבות והפגיעות האלה.

מעניין שסוף הסרט הזכיר לי דווקא סוף פסימי אחר של פולנסקי. הנרי שחושב שהתיק נסגר ופוסע ליד מי שיהפוך להיות הרוצח שלו, הזכיר לי את הגיבורים ב"נשף הערפדים" שבורחים מטראנסילבניה, בלי לדעת שהם נושאים איתם את מגיפת הערפדות ובלי לדעת רק יעזרו להפיץ אותו בעולם.

היה שלום הנרי.

שחקנים אורחים בפרק: רוב אסטס ("סוף סוף סוזן","מלרוז פלייס",90210), לוליטה דווידוביץ' (פרנצ'סקה ב"ישנן בנות")

8.5. שובר שורות, עונה 5 פרק 6

" קודם כל, 'מיראקל וויפ' זה לא מיונז, אוקיי? 'נראה זהה' לא שווה ל'בטעם זהה'".
(האנק נשמע בציתות של מייק)

"לאלה שאוהבים את הטעם אבל לא את המחיר, יש קוויאר מעושה העשוי מאצה, סוג של עשב ים. חלקיק מהמחיר, זה נראה מריח ובטעם דומה לדבר האמיתי".

(פרסומת בטלוויזיה שוולט וג'סי צופים בה)

"זה כאילו, יו, מה קרה לאמת בפרסום?"

(ג'סי לסקיילר)

"כולם מנצחים"

(וולטר למייק וג'סי)

שני פרקים לפני סוף הנתח הראשון של העונה, וכבר ניתן לקבוע בפה מלא שביחס למקביליו בעונות הקודמות, יש לנו מנצח ברור. הפורמט הזה של חלוקת העונה לשתיים פשוט מפיח חיים וקצב בחלק שבאופן מסורתי היה המחרפן והמלְאה ביותר בכל אחת מעונות הסדרה, ואם זוהי אינדיקציה לחלק השני של העונה, שיגיע רק בקיץ 2013, הסוף יהיה אדיר. אבל אולי זה בכלל לא קשור לחלוקה. סביר יותר שהמהודקות הזו נובעת ישירות מהעובדה שזוהי העונה האחרונה, ושכל הדברים הולכים לכיוון מסוים שסומן מראש, בניגוד לכפי שהיה בעבר. הטיזר בתחילת העונה נראה כעדות מובהקת לכך.

Credit: AMC

אפרופו טיזרים, הסצנה הפותחת של הפרק הייתה מבריקה ממש. הפעם לפירוט הרב ולאריכות היה טעם, שלב אחר שלב מפרקים את האופניים, חותכים, מנסרים, משסעים ומכניסים למיכל החומצה. את מה שעשו לילד לא ראינו, אבל אנחנו יודעים שהוכן מיכל שני. הרצח והעיסוק בילד קורעים את ג'סי, שמפגין שוב את נשממיותו הגדולה ומזכיר את ההתבוססות שלו במצפונו אחרי שרצח את גייל. בזמן שהוא נשבר ומתכונן ללכת הביתה, וולט שורק לעצמו נעימה עליזה מעבר לניילון. האיש איבד קשר למציאות, לאנושיות, למה שלא יהיה. אם מותו של ילד קטן לא מצליח לזעזע את עולמו, נקודת האל-חזור כבר מאחוריו.

נראה שהסוציופתיות שלו מחדדת את חושיו. כבר דיברנו על כך שוולט מצליח לתמרן את ג'סי כבובה על חוט (בינתיים), ואחרי ארוחת הערב המביכה בבית ווייט עם וולט וסקיילר (אני שונא סצנות כאלה), כאשר הטיח בג'סי את נישואיו המתפוררים וילדיו המרוחקים, הבנתי שבהברקה של רגע תכנן את כל ההצגה הזו, להשאיר את ג'סי לארוחת ערב כדי להשפיע על דעתו. להראות לו ללא כחל ושרק את חייו הרעועים כדי לשחק על מצפונו.

מאוחר יותר וולט הפגין הברקה גדולה נוספת, כמו גם כוח סבל, כאשר השתחרר מאזיקו. ובכל זאת, הסדרה – ובפרק הזה בפרט – יוצאת מגדרה כדי להמחיש לנו שוולט אינו הדבר האמיתי. הוא המיראקל וויפ, הוא קוויאר העשוי מאצות, הוא זה שאין לסמוך עליו כשהוא מבטיח שכולם ינצחו. אהבתי את האזכור ל"גריי מאטר", החברה שלו משכבר, זה היה ריענון חיוני לדמותו ולמהות האש המזינה את מבעריו. אבל כמו הבעירה שבאמצעותה ניתק את האזיק, האש משחררת אותו בזמן שהיא מאכלת את בשרו, ו/או נשמתו. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה) .

8. עד עצם היום הזה עונה 1 פרק 11 (השלמה משבוע שעבר)

אהבתי את העיסוק ברגש שנתפס כמעוות שיפוט. רגשות כמו אהבה, רחמים, וכעס מעוותים במהלך הפרק את השיפוט של כמעט כל הדמויות הן בעולם האגדות והן בעולם של ימינו. אהבתה של מרי מרגרט בלנשרד ל"נסיך" שלה, אהבתו של השד למלכה הרעה, הרחמים של המלך (אבי שלגיה) כלפי השד הכלוא בבקבוק, והכעס של אֶמה על רג'ינה כולם גורמים לדמויות לעשות את הדבר הלא נכון, ובמקרים רבים גם הלא משתלם. למרות שהעובדה שסידני גלאס משתף פעולה עם ראש העיר הייתה די צפויה מהרגע שבו ראינו שבעולם האגדות הוא היה מוכן להרוג למענה, ולמרות שאני לא אוהבת בדרך כלל עלילות צפויות שבהן ה"רעים" מנצחים, היה משהו נכון בסיום הפרק. הן בעלילת עולם האגדות שבה גילינו כיצד הגיע השד למראה, רעיון מגניב בפני עצמו בעיניי,  והן בעלילת ההווה, שבה היחידה שיצאה מנצחת היא רג'ינה שהרגש לא עיוות את השיפוט שלה, כיוון שהיא חסרה אותו באופן כללי (אורלי)

בשולי הממיר

 משהו עובר על ג'ני גארת, לשעבר (ובהווה) קלי מ,בברלי הילס). גארת, שהתגרשה לאחרונה מבעלה (כוכב סרטי "דמדומים"), עברה דיאטה רצינית

 והפכה לאייקון סקס חדש.

במסגרת הקאמבק, היא גם מככבת בפרסומת חדשה לג'ינס של "אולד נייבי", שמחזירה אותנו לימי התיכון של בברלי הילס (אסף רזון):

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il