הממיר 22/8/12

10. קומיוניטי, עונה 3 פרק 16
אם נעשה ספירת מלאי של הדמויות שעאבד גילם בעבר, נוכל למנות את דון דרייפר, האן סולו, באטמן, אינספקטור ספייסטיים (מפקח זמן-חלל?),  את עצמו כנורמלי;  אבל מעולם עד כה לא ראינו אותו מושקע כך בתוך דמויות חבריו. תכונה בולטת של בעלי תסמונת אספרגר היא קריאה מדהימה של בני אדם, היכולת לקלוט בדיוק מי הם ומה הם, ועאבד אינו שונה מהבחינה הזו. תמיד יפה לראות כיצד "קומיוניטי" מתארת את זה, ובפרק הזה הנושא שוכלל לכדי שלמות – הן מבחינה סיפורית והן מבחינה צורנית, הודות לדרימטוריום.

צורניות היא מילת מפתח פה, כי מה שעאבד מצליח לקלוט זה התבנית של הדברים, אבל מאחר שהוא נעדר אמפתיה, הפיתוח העלילתי שלו – אם ניתן לקרוא לזה כך – לוקה בחסר. הוא מבין את את הדקויות של חבריו נפלא, אבל בסופו של דבר מציג בפני אנני קריקטורות שלהם, ועושה זאת כזיקית מוכשרת להפליא. דני פודי היה אדיר מאי פעם. רוב הקריקטורות היו מצחיקות ביותר: "בדרך כלל אני לא תומכת בארוחת צהריים כי זה לא הוגן כלפי ארוחת הבוקר", אומרת בריטה בדמיונו. טרוי כדרכו האינפנטילית משיב, "אף פעם לא חשבתי על ארוחות שנלחמות ביניהן". חלקן על גבול הגאונות האוטיסטית, במיוחד עת השבירה של טרוי אחרי שאנני הזריקה לו סם אמת: "אני אוהב דברים שקשורים לתחת. אני שונא עכבישים. גנבתי עט מהבנק. בכיתי במהלך 'רווק פלוס ילד', הפסקול. אני לא שוטף את הידיים לפני ניתוח. אני מבין למה נשים מוצאות את קלייב אואן מושך עד לנקודה שבה אני כבר יכול להימשך אליו בעצמי. אני משתמש בהשוואות להיטלר כדי לנצח בוויכוחים באינטרנט בלי דיחוי. אני לא מבין כלום ביין. אני נמשך יותר אל נשים בפיג'מה מאשר בהלבשה תחתונה, אני רק רוצה לדעת שהן מרגישות בנוח. לא הבנתי את 'התחלה'. לא הבנתי את 'התחלה'. יש כל כך הרבה שכבות". סביר להניח שגם את הפרק הזה טרוי לא הבין.

Credit: AP Photo/NBC

עם זאת, כפי שמסתבר, אצל עאבד לא מדובר רק בהיעדר אמפתיה. אולי אפילו אפשר לקרוא לזה הטוויסט של הפרק – הבחור סובל מרגשי נחיתות עזים ביחס לחבריו, בטוח שמאווייהם הכמוסים כרוכים בהיפטרות ממנו, הסרתו מהדרך. הסשן הטעון הזה בין עאבד לאנני, "ארוחת צהריים בת שלוש שעות", היווה פורקן פסיכולוגי נפלא ושנון כמו שהסדרה הזו יודעת לעשות כל כך טוב כאשר היא במיטבה. ברגע שאנני שינתה את הרכב מנוע הדרימטוריום וסיננה את הסימולציה על פי צרכיהם של אנשים אחרים, היא הובילה את עאבד בדרך שתחשוף את האמת. די בדומה לפרק חג המולד המפורסם של העונה השנייה, אבל הרבה פחות קודר, הרבה יותר מבדר ומחמם לב, ולדעתי גם לא פחות מרגש.

האופן שבו אנני נוהגת איתו – שילוב של אהבה קשוחה, רהיטות מרשימה ושימוש בכלים שלו – היה מעט מושלם מדי (בחיים לא הייתי מאמין שהיא ראתה את "2001: אודיסיאה בחלל", לצורך העניין), אבל הביצוע היה כל כך יפה, כך שאין לי טענות. אחרי רצף שבו עאבד גילם בהצלחה את החברים, אנני עטתה את דמותו ובסופו של דבר הגיעה לשורש הבעיה. הסינון החדש חשף את מה שעומד בבסיס התנהגותו של עאבד. אם הדרמיטוריום מסונן על פי הצרכים של אחרים, עאבד איננו כי אף אחד לא צריך אותו. "אתה אשם בלהיות עאבד", מסוגר בתוך לוקר שנראה קטן מבחוץ ובפועל גדול בהרבה מבפנים (כמו הטארדיס, הממ). ראה את כל התרחישים לעתידו ואף אחד מהם אינו מבטיח. אבל הסימולציות האלה כולן הקרנה של החרדות שלו, מסבירה לו אנני בתבונה לא אופיינית, שאותן הוא חולק עם יתר העולם, כולל חבריו.

החזרה של אנני ועאבד לסימולציית "אינספקטור ספייסטיים" סיפקה תיקון לחוויה הראשונה המקרטעת, הנגועה במבטא קוקני. הפעם שיתוף הפעולה ביניהם היה אידיאלי, מלהיב, ולמרות שהחללית והם היו נתונים בסכנה, קשה היה להימנע מאופטימיות. אולי אחרי לילה ארוך ואפל, השמש מתחילה לזרוח על גרינדייל. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה). לכל דיוני פרקי קומיוניטי של השבוע החולף.

9. אפיזודס, עונה 2, פרק 7

כבר כמה פרקים שדוחפים לנו את דמותה של המעריצה האובססיבית של מאט לה בלאנק לעלילה, ואני מודה שלא ממש הבנתי את הקטע עד הפרק הזה, שכן  לא זו בלבד שסיום הפרק שבו מאט מתקשר אליה ומזמין אותה לבוא אליו הפתיע אותי לחלוטין (הייתי בטוחה שהוא מתקשר לג'אמי, אישתו של מרק אחרי שזו אמרה לו במהלך הפרק שיתקשר אליה כשהוא יחזור להיות בן אדם), אלא שסצנת הגעתה לדירתו והתקבלותה הפעם בסבר פנים יפות הדגימה היטב את השפל שבו מאט נמצא בעקבות הביקורת שנמתחה על הכרס שלו.

הדמות של מאט כפי שהיא מצטיירת בסדרה, היא דמות של אדם שסולם הערכים שלו גם ככה מפוקפק, לא ראינו שהוא הרגיש רע עם עצמו אחרי שהוא גרם לזירוז פירוק נישואיהם של שון ובוורלי. הוא אינו מרגיש רע עם עצמו בשל העובדה שהוא שוכב עם אשתו של הבוס שלו, והוא אדיש רוב הזמן לביקורת שמוטחת בו על ידי אשתו לשעבר על סוג האדם והאב שהוא. אבל תגידו לו שהוא העלה במשקל בשני קילו, וזה ייפגע בו, ממש בבטן הרכה (הייתי חייבת). בעולם שבו רק התדמית קובעת, והתדמית נקבעת על ידי החיצוניות, מסתבר שאיבוד ההילה גורם גם לאיבוד ההיגיון, והתנחמות במעריצה האובססיבית כבר לא מתקבלת כמו רעיון רע.

חוץ מזה, אהבתי גם את סיפור הדייט הראשון של בוורלי מזה עשר שנים, ואני מודה שאחיה של מורנינג היה חמוד ביותר, ואני אשמח לראותו גם הלאה (אורלי)

9. ניחוח אישה, פרקים 7, 8

באמת שלא ידעתי עד כמה מענגים ומשעשעים יכולים להיות פרקים על בחורה שעומדת למות בעוד כמה חודשים, אבל הצפיה ביון ג'ה מהנה כפליים, כיוון שמצד אחד דמותה מאפשרת לנו להבחין עד כמה המוות הקרב שלה מאפשר לה לחיות בלי לחשבן לחברה על "מה יגידו?" ובלי לפחד - כאילו מותה הקרוב מאפשר לה באמת להתחיל לחיות, ומצד שני הידיעה על מותה הקרב אינה גורמת לה לוותר על עקרונותיה, וכך למרות שהיא סופגת תביעה קנטרנית על סך 300000 דולר שאין לה, והיא בהחלט יכולה לומר לעצמה קחי את הכסף מהמיליונר שמציע לך אותו, תודי באשמה ואל תבזבזי את זמן היקר והקצר על בתי משפט, היא אינה מוכנה להודות באשמה על פשע שלא בצעה, ומסרבת לקבל את הכסף, ואני לא יכולה שלא להעריץ אותה על כך.

כיוון שמאוד קל לאהוב את יון ג'ה כגיבורה, כיף לצפות בגברי הסדרה מתאהבים בה, ומהנה לראות כיצד הדברים מסתדרים לטובתה, הן מבחינת המשפט, והן מבחינת קאנג ג'י ווק, שמצליח סוף סוף למצוא את האומץ להודות בפני עצמו ברגשותיו ולבטל את אירוסיו שהם הסדר עסקי לכל דבר, לטובת מערכת היחסים עם יון ג'ה. עוד קודם לכן קיבלנו את סצנת הווידוי המרגשת שלה בפני חברתה על הזמן הקצר שנותר לה. באמת שאני לא יכולה לבקש הרבה יותר. (אורלי).

9. לואי עונה 2 פרק 10

אחרי שני פרקים שהיו ממוקדים בסיפור בודד, חוזר לואי סי.קיי. לפורמט של שני סיפורים שונים שאין לכאורה קשר ביניהם. ואכן, במבט ראשון עושה רושם ששתי העלילות הללו אינן יכולות להיות יותר חסרות קשר האחת לרעותה. ואולם, במבט שני פתאום מתברר שיש איזשהו חיבור רעיוני ביניהן – שני הסיפורים עוסקים בשאלה "מה קורה כשלואי מנסה לשחק עם הגבולות המוכרים?".

הסיפור הראשון ("הלואין") התגלה כמפחיד באמת. כאשר הבנות מבקשות מלואי להישאר עוד קצת בחושך הוא מתנגד בתחילה, אבל לבסוף נכנע לבקשתן (כלומר: יוצא מהגבול המוכר). התוצאה? מפגש מפחיד עם שני טיפוסים קריפיים לחלוטין ששוב הביא את לואי למצב שבו הוא סובל מהתגרות של גורם זר וצריך להחליט אם להגן על עצמו (כפי שקרה בעונה הראשונה), והפעם בזכות תושיה דווקא של הבת שלו, ולאחר מכן מהלך מהיר שלו שכלל פגיעה בחלון ראווה העסק נגמר בשלום. אכן, יש הבדל קטן בין ה"האלואין" המשפחתי עם הילדות לבין השיטוט ברחובות ניו יורק בערב שכזה, וזה הפער בין עולם הילדות התמים לבין העולם האמיתי. הקטע הכי מעניין בחלק הזה של הפרק נוגע לאותם שני טיפוסים –גם אחרי הצפיה בפרק לא הפסיקה לקונן במוחי השאלה: האם הם רק התגרו בלואי ובילדותיו או שהם באמת התכוונו להרע להם? וכמו תמיד, לואי לא נכנע למסכמות ומסרב לספק לנו תשובה חד משמעית לשאלה, אלא להותיר את העניין פתוח לפרשנויות.

Credit: FX

החלק השני של הפרק היה קליל יותר ונגיש יותר. גם כאן זהו המשך של תמה שלואי כבר נגע בה – היחס והמעמד שלו בעולם השואו ביזנס. לואי הוא אחד שחושב "מחוץ לקופסה". זה נהדר כשהוא צריך לשפץ בדיחות בודדות בסרט עבש, אבל מה קורה כשהוא מקבל הזדמנות ליצירה שלמה משל עצמו? כשהמנהלת הבכירה באולפני "פאראמונט" מתלהבת ממנו ומזמינה אותו לארוחת צהריים ונותנת לו הזדמנות לזרוק רעיון לסרט משלו האפשרות הזו מתממשת. ובאופן צפוי לחלוטין – ודווקא הצפיות הזאת הופכת את העסק למשעשע יותר (קצת כמו לצפות שאלילת המזל שוב תחבוט באל באנדי) – הוא מתחיל לתאר לה רעיון לסרט על אדם שהוא לא יוצלח, שהחיים שלו הולכים ומידרדרים. והוא ממשיך לתאר לה את האומללות וחוסר המזל של אותו אדם. וממשיך. וממשיך... עד שזה כבר נהיה גרוטסקי לגמרי והיא חותכת אותו באמצע ו"הולכת לפגוש מישהו שנכנס למסעדה". הקטע הזה ממחיש בדיוק מיהו לואי סי.קיי. – חוסר הנכונות שלו להתפשר בפן המקצועי, הכנות שלו, הגישה הפסימית-אבל-חיובית לחיים. בדיוק מהות הסדרה והיוצר שמאחוריה. היה משעשע. ועצוב (איתן גשם).

9. שביתה, פרק 5
כבר אחרי הצפייה בשני הפרקים הראשונים של הסדרה, ובעקבותיהם בסרט הדוקומנטרי שעליו היא מבוססת, תהיתי איך יסיימו את זה. סרט התעודה הסתיים רע. למרות שהמאבק קיבל לגיטימציה בבית המשפט הצליחו מנהלי המפעל, בצורה מניפולטיבית, לגרום להקמת ועד עובדים "מגויס" שכביכול לא מעוניין בהסתדרות, והקיאו מקרבם את השובתים.בעוד הסרט מעורר את השאלה איזה טעם יש במאבק מול ענק שירמוס אותך? הסדרה לקחה את הסיפור למקום אחר. בעלי המפעל התקפלו, נענו לדרישות השובתים, אבל כדי לשמור על חזות של "אנחנו בשליטה" זרקו כמה הערות כמו "אם לא תסכימו נתבע אתכם אישית."

אלברט עמר, מנהיג השביתה הופך למי שהורס במו האגו שלו את ההישג. הוא כנראה רצה לשמוע: "כל הכבוד, כופפתם אותנו, קבלו מה שאתם רוצים."
גם קובי, חברו הטוב, לא מצליח לאפס אותו- והסוף: הצבא משתלט על המפעל, ראשי המאבק נעצרים, וקטע טראגי במיוחד, עת פורטל, שמרגיש אשם בכל השביתה הזו מאיים להרוג או להתאבד. חייבת להודות שדמעתי.

בסופו של יום אנו רואים שמי שהיה הכוח המניע של השביתה, שאפילו אשפוז בבית החולים ולידת בנו לא עצרו אותו, נשבר. הוא מוותר על המאבק דרך ההסתדרות, ועומד לבדו במרפסת, מעשן סיגריה. אפילו הניחומים שאשתו מציעה לו לא ממש משפרים את מצב רוחו, גם לא ההצעה של מרסל, חברו, לפתח קריירה  כנהג מונית. רגע, ככה זה נגמר? כשהמסר הוא שאפשר להיאבק אבל צריך לדעת לא להתאהב במאבק  אלא לזכור את המטרות? ככה זה נגמר, שטיפוס כמו בנדה לא בא על עונשו? שפורטל במעצר, סמדר מושעית, ואין למה לצפות? מסתבר שמחכים לנו בספטמבר עוד שלושה פרקים של "אחרי השביתה".

אני לא יודעת לאן ייקחו אותנו הפרקים הללו, אבל דבר אחד ברור לי כבר עכשיו. המסר של הסדרה אופטימי יותר מהמסר של הסרט. אבל בעיני-  להביט במציאות ההזויה עדיף מכל תסריט. (זלפה)

 
 8. שובר שורות, עונה 5 פרק 3

משהו מתקתק יותר טוב בעונה הזו, יותר קולח. גם רגעים נמרחים, כמו הפעם עם סצנת הבישול המפורטת, נראים יותר טוב בזכות פסקול מוצלח, ובהתאם מקרינים אור חיובי על פרק שלא קרה בו הרבה.

נחמד היה לראות את המפעל החדש של השותפים הטריים, על מלחמת הכוחות בין וולט למייק והתנגשות האגואים. ובכן, התנגשות האגו של וולט עם המציאות; "הוא ינהל את העסק, אני אנהל אותו". בהצלחה עם זה. בינתיים הוא מצליח לתמרן בליגות הנמוכות, על ג'סי הוא עושה מניפולציות כרצונו, הבחור כל כך נוח להשפעה. כשם שבפרק הקודם הביא אותו לחשוב שמצא את הסיגריה, ועוד לפני כן הביא אותו להאמין שגאס הרעיל את ברוק, כך הפעם שתל במוחו את הרעיון להיפרד מאנדריאה. לא משנה עד כמה ג'סי החכים ולמד, כפי שהדגים היטב בשרטוט שהראה לוולט, אביו הרוחני עדיין מפעיל אותו כמו בובת גרב. היום שבו ג'סי יבין את זה צפוי להיות מעניין מאוד.

Credit: AMC

הסידור החדש של הבישול, כלומר השימוש בחברת ההדברות המושחתת, החזיר אל חיינו את ג'סי פלמונס האהוב מ"אורות ליל שישי", שמגלם כאן את טוד. למרות התראותיו של מייק של לפנות אל המלכים וולט וג'סי, הוא עשה את זה בכל זאת ונראה שנשא חן בעיניהם. מעניין אם זהו צעד ראשון לקראת זמן מסך רב יותר עבורו. אני לגמרי בעד.

הרגעים המשמימים היו כרגיל בחזית הסקיילרית. אפילו כשהיא נשברת היא משעממת, והסצנה שלה ושל מארי בסוכנות שטיפת הרכב הייתה מגוחכת. מהרגע הראשון סקיילר נראתה על סף שבירה, באין כניסה, כמעט לא מגיבה ולבסוף אף מציתה סיגריה בתוך המשרד, הסימן האוניברסלי למישהו שנאבק בבעיה נפשית. אבל לא, כל זה לא גורם למארי לחשוב שמשהו לא בסדר. נדרשות זעקות שבר מסקיילר כלפיה שתסתום את הפה כדי שמארי תבין כי משהו עובר על אחותה. האישה כנראה אטומה רגשית.

ואפרופו אטימות רגשית, כאשר מארי פנתה אל וולט כדי לקבל תשובות, הוא הדף את האפשרויות של הסרטן וההימורים, ותחת זאת פשוט זרק את סקיילר לכלבים. כעת בעיניה של מארי הוא הקורבן האציל, הגבר הנבגד שמחל לאשתו ומנסה לתקן את היחסים. מה שלא ברור במשך שלושה פרקים ולא מקבל תשובה, זה מדוע וולט מתייחס כך אל אשתו. אחרי שמארי חיבקה אותו והלכה, הוא נראה מרוצה מעצמו, שאנן, לקח לו תפוח ונגס להנאתו בלי לטרוח אפילו לבדוק מה מצבה של סקיילר. מה הקטע?

קטנות לסיום:

מצחיק שסול עדיין שומר על שומר הראש שלו בסביבה למרות שגאס כבר מת.

סקיני פיט ובאדג'ר – לונג טיים נו סי.

(yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה). 

 8. חדר החדשות עונה 1 פרק 9

זה היה הפרק המוצלח יותר של הסדרה, למרות שגם הוא לא היה נטול פגמים, בלשון המעטה.

נתחיל עם הטוב – הפרק לא עסק רבות בעלילות ה"רומנטיות" המגוחכות, וטוב שכך. הדמויות הנשיות כמעט ולא הוצגו במהלכו – לשם שינוי - באופן מעליב או מגוחך (מלבד סצנה בולטת אחת שכמעט גרמה לי למרוט את כל השערות מהראש – זו שבה סלואן מצמידה את ניל אל הקיר. זה היה כל כך.. רע) ואפילו מק ומגי יצאו ממנו בסדר גמור.  סורקין גם לא טרח להסוות הפעם את העובדה שהמהלך של וויל שבחר דווקא בבראיין – האקס של מק והאיש שאתו היא הייתה בזמן יחסיה עם וויל – לכתוב את הכתבה היה ציני ומלוכלך. בראיין עצמו לא הוצג כ"מניאק" או כ"מגוחך", אלא כעיתונאי פיקח ומבין עניין שנקלע לסיטואציה שהוא לא לגמרי שולט בה ומנסה להפיק ממנה את המיטב. מעבר לכך, היה קונפליקט חזק ואמיתי בין הדמויות שבוסס על רקע מקצועי (ופחות על רקע אישי), יש סיפור מעניין שעומד להשפיע על הדמויות באופן משמעותי (האזנות הסתר) והיה גם קטע אחד מבריק ממש – הניתוח התקשורתי המדויק והחד כתער שעושה דון לסיקור התקשורתי של פרשת האם הנאשמת ברצח.

Credit: HBO

ועדיין, היו לי לא מעט בעיות, כאמור, עם הפרק. ראשית, "הקונפליקט הגדול" נראה לי די בעייתי. נכון, הסיפור עם האם הרוצחת הידרדר למחוזות צהבהבים, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר בסיפור עיתונאי בעל ערך רב, במיוחד בעולם התקשורתי של היום, והרעיון שמהדורת חדשות רצינית תתעלם ממנו לחלוטין במשך ימים (מילא תקדיש רק מספר דקות ולא תפתח אתו את המהדורה) הוא אבסורדי ובלתי מתקבל על הדעת. גם הרעיון שהמהדורה תתהפך ב- 180 מעלות ותעבור לסיקור אינטנסיבי במשך חצי תכנית לפחות כשלפני זה התעלמה לחלוטין מהסיפור הוא בעייתי ולא ריאליסטי. שנית, ואם כבר ריאליזם – הסיפור עם האזנת הסתר, ובעיקר הדרך הטכנולוגית שבה היא מתבצעת, נשמע מופרך מדי וחסר קשר למציאות. העניין הזה באמת לא היה מפריע לי במיוחד אם הסדרה לא הייתה טורחת לבסס ולהדגיש את החיבור החזק שלה למציאות. שלישית, במהלך הפרק סורקין דואג להדגיש שמה שחשוב לוויל ולהפקה הוא להשיג את האפשרות ל"עימותים ישירים" עם חברי המפלגה הרפובליקנית לקראת הבחירות הפנימיות שם. העניין הזה נשמע בעייתי בשני מובנים: האחד, האם יעלה על הדעת שבעלת התחנה הרפובליקנית תסכים לאפשר לוויל לצלוב מועמדים של המפלגה בשידור חי אחרי מה שעשה בשבועות האחרונים? אולי היא תסכים איכשהו לפורמט אבל בשום אופן לא לוויל. הבעיה השניה – אנחנו הצופים יודעים היום את תוצאות הבחירות ואת חוסר הרלוונטיות של עימותים מסוג זה, והעובדה הזו פוגעת באופן משמעותי בערך הדרמטי של עניין העימותים הללו.

ובכל זאת, חרף כל הבעיות הללו זה היה פרק מהנה ומוצלח, בוודאי יחסית ליתר הפרקים עד כה (איתן גשם).

7. יום האם, עונה 1, פרק 1

הפרומו הראשון ל"יום האם", הסדרה הקומית החדשה של קשת, בא בין פרומו אחד לשני ל"נשואים פלוס" הישראלית ומהבחינה הזאת היווה בשורה מרעננת. השילוב בין יצירה מקורית (ולא רימייק אמריקאי) לבין כוכבת קומית כמו קרן מור. בפועל, התוצאה הייתה מעט מאכזבת.

קרן מור היא אלה, אם לשלושה וחברה של מיקי (אורלי זילברשץ), מעצבת תכשיטים אגוצנטרית. דרור קרן הוא הבעל, שמגיע בעמדת אנדרדוג מתבקשת ודווקא בגלל זה מציע משחק נעים ומשעשע, מה שקצת קשה להגיד על כל השאר. הסדרה מתבססת על טורי הקומיקס של דניאלה לונדון-דקל ולפיכך היא אכן מורכבת מסצנות קצרצרות וממעברים בין נושא לנושא. הקו המקשר של הפרק נע בין תעלולי האייפון החדש, (גימיק רב שימושי לכל מטרה, בזמן האחרון) לבין צרה קצת פחות זוהרת: כינים. השילוב בין השניים מביא מגוון של טעויות משעשעות (מיקי שנדבקה נכנסת לבית מרקחת עם רעלה) צפויות (הסתרה אובססיבית של גירודים) וגסות-משהו (אי הבנה עם אפליקציית היכרויות מפוקפקת). כל זה מעלה חיוך מדי פעם, אבל לא מצליח בשום רגע להפתיע באמת. גם ההבטחה הנשית-פמיניסטית של הסדרה מאכזבת ולמעשה הגורם הנשי מיוצג בדמות הסתרת הקופסאות של האוכל הקנוי בפח. למעשה, הפוטנציאל הקומי טמון דווקא בדמות של מיקי, שחוץ מהיותה החברה-הכי-טובה של אלה היא סוציומטית לחלוטין ועסוקה בעיקר ברווח האישי שלה. הסכמתה להשתתף בקמפיין למען ילדי העובדים הזרים, למשל, מתגלה כאמצעי לשיווק סמוי ועל הדרך גם שעיר לעזאזל לבעיית הכינים. מבחינת האנוכיות והתחמנות, יש כאן את התשובה האליטיסטית ל"פרלמנט", חבל רק שמבחינת איכות הכתיבה והדיוק זה לא משהו עד עכשיו.

כל זה לא עושה את "יום האם" לסדרה רעה. היא קצבית, קלילה ולא נוטה לבדיחות עדות, דבר שהוא תמיד אור במנהרת ערוץ 2. קרן מור נשארת השחקנית המוכשרת והמעולה שהיא ודרור קרן כאמור עושה את תפקידו היטב. ובכל זאת, צחקתי הכי הרבה כשרצו רצף של סטריפים מקוריים של לונדון-דקל על רקע הכתוביות. (מירב)

6. השמיים נופלים, עונה 2, פרק 9

נהניתי מאוד מהרוב המכריע של העונה השניה של "השמים נופלים". כמעט כל פרק הצליח להפתיע אותי לפחות פעם אחת, המתח היה בנוי מצוין, היו קרבות מעניינים, והייתה עלילה מרכזית אחת שהייתה עשויה בצורה מצוינת לדעתי. ראוי לציון מיוחד משחקו של קונור ג'סופ (בן), שחקן צעיר (בקושי בן 18) ואלמוני למדי, שהצליח לעשות עבודה מצוינת עם דמות מורכבת, מסתורית ומרתקת, שהתפתחה בצורה נפלאה מאז הרגע הראשון שהוא הופיע בסדרה ועד כה. הפרק של השבוע המשיך את אותו הקו, וגם בו היו כמה מהלכי עלילה לא צפויים, ובכל זאת, משהו אחד שם הפריע לי. מרגע שדמותו של מנצ'סטר (תפקיד אורח מלבב של טרי או'קווין, ג'ון לוק מ"אבודים") הופיעה על המסך היה ברור שהוא שם כדי להציג לנו גישה שונה, דבר שיוביל לחיכוך בלתי נמנע עם טום, התלמיד לשעבר שלו, שהוא גם גיבורה של הסדרה. הניגוד המוגזם הזה (בעיניי) של הצורה שבה טום וחבריו התקבלו בהתחלה לבין הצורה העקשנית שבה מנצ'סטר התנהג מאוחר יותר היה לא מספיק אמין לדעתי והגיע מהר מדי. ולמרות זאת, אני מאוד רוצה לראות כבר את פרק סיום העונה. (ברק דיקמן)

שולי הממיר

לסיום: תודה רבה לברק דיקמן, ועוד ממירים רבים וטובים לכולנו!

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il