הממיר 15/8/12

10 קומיוניטי עונה 3 פרק 9
שבועיים לפני שידור הפרק הזה בארה"ב הגיעה ההודעה על כך ש"קומיוניטי" תיעדר מהמסך לאורך חודשים החל מדצמבר. איתרע מזלה של הסדרה והפרק ששודר באותו שבוע היה בדיוק כזה שמסביר למה היא הגיעה למצב כזה, כמעט נטול צופים. הביקורת על כך שהיא בלתי נגישה, על כך שהיא ניזונה ונשענת יותר מדי על תרבות הפופ באופן שלעתים קרובות משתלט עליה, קיבלה משנה תוקף ב"עשייה דוקומנטרית: התחייה". הפרק ששודר אחרי כן, זה ששודר השבוע, הוא בדיוק ההפך ממנו. הוא ממחיש מדוע "קומיוניטי" כל כך אהובה על ידי המעטים שצופים בה, מה זה בה שכל כך מבריק ולאילו שיאים היא יכולה להגיע, וכל זה, יש לציין, בלי לוותר בכלל על אותה תרבות פופ והחפירה במסורת הסיטקום שמהווה נר לרגלי הסדרה. להמשך (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

9 קומיוניטי עונה 3 פרק 10
על פניו נראה שקשה להתעלות על פרק חג המולד של השנה שעברה. רעיון מקורי, אנימציית סטופ מושן מושקעת, סיור מעמיק אל פסיכולוגיית הדמויות, ג'ון אוליבר. אבל בסופו של דבר, כפי שכתבתי בשעתו, עבורי הפרק ההוא היה בעיקר מעציב. כעת, חג מולד אחד קדימה, מהלכי העלילה של הפרקים כמעט זהים, אבל כל היתר כל כך לא. אחרי פרק הלקט בעונה הקודמת כתבתי שאני רוצה לראות את כל הקטעים מהעבר שרגעים מהם נחזו בפרק. במובן מסוים זה בדיוק מה שקיבלתי הפעם, צעד אחד לכיוון הזה. אין ספק שקצת מאוחר מדי עכשיו לפרק שכל מהותו היא פארודיה כלפי "Glee", סוס על סף מוות שרחוק מימי הזוהר הקצרים שלו, אבל הפרק בכל זאת היה מאוד מצחיק ומאוד מדויק. חרף ההבדלים המהותיים, השדרה שלו מאוד דומה לפרק הסטופ מושן. כמו אז גם הפעם עאבד הוא זה שמנצח על העניין ושואב את האחרים פנימה. בשנה שעברה הם יצאו אחד אחד מהתמונה, הפעם הם עשו את ההפך – נשאבו פנימה בזה אחר זה – אך בסופו של דבר הסיומת הייתה זהה: כולם התאחדו כדי לתמוך בשיגיון התורן של עאבד, עאבד הגיע אל התובנה שמשחררת אותו מהמרדף שהיה מצוי בו ולבסוף כולם באים אליו כדי לצפות ביחד בטלוויזיה. משפחה חמה ואוהבת. להמשך (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

וכאן סיכומים ליתר הפרקים של קומיוניטי.

9 שביתה עונה 1 פרק 4
הפרק הזה היה מצוין. אם דמותו של קובי (עמוס תמם) התחילה כדמות שמזגזגת בין נאמנויות: בוגד באשה, בוגד באמון המפעל ובאמון החברים, הרי שבפרק הזה פתאום מתגלה נאמנותו עד הסוף. בסופו של יום, בלי לגמגם, הוא זה שעומד ומייצג את העובדים שלו. נלחם עבורם ועבורו. הוא לא מייפה את המציאות גם מול דניאלה, אשתו, ופתאום מסתבר שבעצם גם בסיפור שלו עם סמדר הוא בעצם נאמן ללב שלו. אחרי הכול "אתה אהבת אותה כל החיים" אומר לו חברו הטוב אלברט. זה לא איזה רומן שהגיע משום מקום.
אם הפרק הקודם היה פרק שבו הבריונות ניצחה, הרי שהפרק הזה הראה ש"מה שלא הולך בכוח הולך בעוד קצת כוח". הבריונים שהשיג המפעל לצרכי אבטחה כבר לא מזלזלים בחבורת גברים עם אלות שמגיעה - נחושה להילחם. וכשלא נותנים למשאיות לעבור, זה שווה כסף. וזה יוצר לחץ אמיתי על ההנהלה. עוד משהו שאני אוהבת בסדרה, זה השילוב הכל כך ישראלי בין המגזרים השונים. דתיים וחילוניים עומדים יחד בשער המפעל ומפגינים, העובדה שיש לאלה ציציות ובשעת הערב הם עומדים ומתפללים ערבית נראית הכי טבעית על הרקע הזה. כל כך הורגלנו לראות סדרות "על דתיים" שכאילו מאפשרות הצצה דרך חרכים על העולם המוזר שחובשי הכיפות חיים בו, ופתאום באה סדרה שמראה שהיי, לא צריך להציץ. הם לא איזה עם רחוק ומשונה. הם אתנו. חלק מהנאבקים על הזכות להתקיים בכבוד. אהבתי. (זלפה)

9 לות'ר עונה 1 פרק 6
אחרי שקיטרתי כאן קצת בשבוע שעבר על ההתדרדרות שחלה במהלך העונה, הגיע הפרק הזה, והחזיר לי את האמון בסדרה. הכול עבד באופן מושלם מבחינתי, זירת הפשע המבוימת, שיתוף הפעולה של לות'ר עם מארק, החבר של זואי. שיתוף הפעולה של לות'ר עם ג'סטין והעימות הסופי. אהבתי את העובדה שהנאמנויות הידועות היו הפוכות מהנאמנויות בפועל, וכך דווקא העובדה שאיאן ידוע כחברו של לות'ר, במקום שתעזור לאיאן לשבש את העדויות, מנעה ממנו להיות שותף לחקירה, בעוד שמארק הצליח לגנוב את היהלומים מתחת לעיני המשטרה כיוון שאיש לא חשד בו שהוא יהיה בצד של לות'ר אחרי הרצח של אשתו. סצנת הסיום הייתה מעניינת כיוון שבניגוד לכל הציפיות היחיד שלא איבד את העשתונות על הגג, והיה חשוב לו לעשות את המעשה הנכון היה דווקא לות'ר. מצד שני בקשר לסצנת הסיום, אני מודה שיצא לי לראות לא פעם סיומת שבה הגיבור "חס" על הנבל, מתוך רצון לעשות את הדבר הנכון, ואז אותו נבל מנצל זאת לעוד ניסיון פגיעה אחרון שלפעמים מצליח, ולפעמים מסתיים במותו. כך שהעובדה שהפעם אליס מורגן, נטולת ההתלבטויות המוסריות הייתה שם כדי לחתום את גורלו של איאן, גרמה לי לחשוב על כך שלהרבה גיבורים יכול להיות מועיל מאוד אם יהיו כמה פסיכופתיים בצוות שלהם, לפחות בסרטים. (אורלי)

9 לואי עונה 2 פרק 9
זה היה בלי שום ספק הפרק הקודר ביותר בעונה ה... קודרת הזאת. זהו כבר השבוע השני ברציפות שבו לואי סי.קיי. בוחר לספר סיפור אחד בלבד בפרק, ואני חושב שזו הייתה החלטה נבונה בפרק הזה. הנושא היה רציני וחשוב מדי מכדי לדחוס אותו לדקות ספורות.

במהלך הפרק הזה למדנו להכיר את אדי, קולגה שהתחיל להופיע יחד עם לואי והיה קרוב אליו באותה תקופה, ואפילו עודד אותו כשלואי הרגיש רע עם עצמו. בהמשך, כשלואי החל להתפרסם אדי לא ממש פרגן לו והיחסים ביניהם נותקו. עכשיו, אדי מגיע לניו יורק ולואי באמת נראה שמח לראות אותו ולבלות אתו במן פרץ נוסטלגיה שכזה, והוא אפילו מוכן להעלים עין מהעובדה שאדי מתנהג באופן מגעיל לסביבה ומשדר מרירות קשה. אבל אז מגיע החלק המפתיע של הפרק כשאדי מספר ללואי על כוונתו לשים קץ לחייו.

מעבר להפתעה שנוצרת כתוצאה מהוידוי של אדי, נוצר כאן דיאלוג מרתק בין שתי הדמויות. אדי באמת נראה כמי שמאס בחייו ונחוש לסיים אותם, אבל החלק המעניין יותר הוא הצד של לואי בסיפור – מצד אחד, הוא באמת נרעש מהמחשבה שאדם שהוא מכיר יתאבד, אבל מצד שני, הוא מתקשה שלא להשליך מהעניין הזה על עצמו – למה אדי החליט לבוא דווקא אליו? ולמה הוא מפיל עליו תיק כזה? ומה הוא כבר יכול לעשות למענו כשיש לו שתי ילדות בבית ואדי עוד מעליב אותו? והתוצאה: לואי מבהיר לאדי שהוא חייב לחזור לחיים שלו (כשהוא רומז לאדי שגם הוא היה בקאנטים פעם אבל מצא את הכוח להתאושש) ומאחל לו לחיות חיים טובים. אנחנו (ולואי) לא יודעים האם אדי יממש את ה"איום" שלו או שבכל זאת יחליט לתת עוד סיכוי לחיים האלה, ו... בכך נגמר הפרק.

שוב מראה לנו סי.קיי. תסריטאות אותנטית, נוקבת ואמיצה שמסתכלת על החיים במבט מפוכח ומסרבת להתפשר. גם המשחק של סי.קיי. היה משובח ביותר בפרק הזה, יש לומר. העונה הזו מתגלה כפנינה טלוויזיונית אמיתית. (איתן גשם)

8.5 שובר שורות עונה 5 פרק 2
אם תהיתי איך תתנהל הסדרה אחרי מותו הבומבסטי, תרתי משמע, של גאס, כעבור שני פרקים אני אוהב את התשובה. הנשורת הזו מביאה את האנק וחבורתו היישר על עורפו של מייק, ובשלב הבא גם לזה של וולט, מן הסתם. "ממש מולי", אמר מרקרט, "ממש מתחת לאף שלי" – ניסוח מדויק של יחסי האנק-וולט. חוזקו של הפרק נובע מכך שמייק כיכב בו. אני אוהב את תושייתו הסופר-הירואית, מהתל בזה שמנסה לפגוע בו, נמצא בערך חמישה צעדים לפניו, שומר על פאסון נינוח וענייני מול ה-DEA, ולבסוף בא אל לידיה כדי לסגור חשבון. בעיניי הסצנה הזו הייתה בקלות הטובה ביותר בפרק. התחינה שלה כלפיו שלא יירה בראשה ולאחר מכן שלא יעלים אותה, שלא יגרום לבתה לחשוב שפשוט נטשה אותה. עדיף שתמצא אותה מתבוססת בדמה מאשר שלא תמצא אותה בכלל. אי אפשר היה שלא לדמיין את שארית חייה של הילדה בהינתן כל אחת מהאפשרויות הללו, גדלה עם מראה אמה המתה, או עם הקינון התמידי שנעלמה לה סתם כך. להמשך (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

5 חדר החדשות עונה 1 פרק 7
זה היה יכול להיות בקלות פרק טלוויזיוני משובח מבית היוצר הסורקינאי שכבר הוכיח את עצמו בעבר שוב ושוב. ובאמת, כל המצרכים הנדרשים להכנת הפרק האיכותי היו שם: נושא מעניין מעולם המציאות (חיסול בין לאדן) שמשתלב עם קשיים אובייקטיביים של הדמויות בחדר החדשות לגלות מהו הסוד שמאחורי החדשות המסעירות ולשדר אותן "בזמן אמת".

ומה התוצאה? הפרק הזה חשף בגדול את חולשותיה הרבות של הסדרה. עלילות המשנה היו מרושלות ומגוחכות. ב-מ-ק-ר-ה בוחר וויל - איש החדשות הרציני - לקחת מריחואנה (!) ולהתנהג כמו ילד בן 4 דווקא ביומו הגדול ביותר כמגיש, ולגמרי במקרה בכל פעם שהוא עלה לשידור במהלך הפרק הוא התנהג בטבעיות ובלי שום שריד להשפעת הסם בעוד שבסיטואציות אחרות השפעת הסם ניכרה ועוד איך (וסיפקה, כמובן, פן קומי).

וזה עוד היה מוצלח לעומת המשולש הרומנטי של ג'ים-מגי-דון שמדי שבוע מעלליהם הופכים למגוחכים וקלישאתיים יותר – ליסה מנחיתה על ג'ים הצהרת אהבה (כי זה מה שעושות נשים לפי סורקין – ממהרות להצהיר על אהבה אחרי חמש דקות בקשר) והוא נלחץ, והלחץ שלו שני רק לזה של מגי - שסורקין לא טורח להראות איזושהי אמביבלנטיות בתגובה שלה או אמפטיה לחברה שלה – ובעזרתה ג'ים מתכנן פרידה מליסה, אבל כמובן – הקלישאה הגדולה מכולן – משום מקום דווקא ליסה היא זו שמחליטה להיפרד ממנו, כי היא "הבינה" שהוא נלחץ ממנה ולא רוצה להלחיץ אותו. נו, אשה בסדרה של סורקין, למה ציפיתם? שתהיה עקבית? שתתנהג באופן רציונאלי? ואז פתאום ג'ים מחליט שהוא כן רוצה לתת לה צ'אנס כי הוא בעצם מחבב אותה. אבל איפה ראינו איזשהו שריד לזה, מלבד העובדה שהוא חושב שהיא נורא סקסית? נו, אבל למה צריך בכלל משהו מעבר לסקס אפיל אצל אשה? בקיצור, בלגן אחד גדול ומביך.

גם הסיפור של דון, סלואן והטיסה היה די מביך. כל הקטע עם הדיילת היה מאולץ ולא מצחיק, ולאורך כל הדרך היה ברור שכל הפארסה עם המטוס אינה מרגישה טבעית אלא כחלק מהניסיון של סורקין להרחיק את הכתבים מזירת האירוע על מנת להגיע לתוצאה הסופית – דון ואנשיו יכולים להיות "גאים" על כך שבישרו את הידיעה המרעישה לצוות הטייסים ולצאת מאד פטריוטים.

חוץ מזה, היה את הסיפור של קיילי שהמחיש באופן הטוב ביותר את ההחמצה של הפרק. הרעיון שיש באזור מישהי שחיסול בין לאדן גורם לה לזיכרון כואב והיא לא מסוגלת להיות חלק אמיתי מהחגיגה הזו הוא דווקא טוב מאד. אבל הביצוע, אוי הביצוע. נטלי מוראלס (הזכורה לטוב מ"המתווך" שם דקלמה טקסטים במהירות כה רבה עד שנדמה היה שהיא עושה אודישן לסדרה של סורקין) פשוט בוזבזה שם באופן מחפיר. הסיפור שלה סופר בזריזות וברישול ובאופן שלא אפשר להזדהות עם הדמות ולהבין את המניעים שלה ואת הסיפור שעומד מאחוריהם. כאילו סורקין כתב את העלילה הזו כלאחר יד על מנת לכסות גם את החלק הזה בתוך הסיפור הגדול של חיסול בין לאדן.

החלק המעניין יותר בפרק היה דווקא זה של צ'ארלי והאינטראקציה שלו עם אותו מקור סודי. עושה רושם שמדובר במקור מהימן מאד, והרמז שלו לגבי הציטוטים לשיחות בתוך הרשת בסגנון הפרשה הגדולה של עיתון "ניוז אוף דה וורלד" בבריטניה (העיתון צוטט למכשירי טלפון של סלבריטאים באופן לא חוקי והשיג כך מידע עסיסי עליהם) יכול לפתוח פתח לעלילות מעניינות בהמשך, אם כי זה יכול להתגלות גם כמהלך תסריטאי מסוכן ובעייתי.

החלק החזק באמת של הפרק היה הקצב שלו שהיה באמת מצוין. והיו גם דיאלוגים טובים, כפי שסורקין אוהב ויודע לכתוב, אבל גם הפעם הפרק נראה כמו תעמולה חד צדדית ומטיפנית לטובת הצד הדמוקרטי, והבחירה של סורקין לסיים את הפרק עם הנאום של הנשיא אובמה על רקע כותרות הסיום נראתה פוליטית ומכוונת ולא כמו בחירה תסריטאית אותנטית. (איתן גשם)

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il