הממיר 31/7/12

 10. המשרד, עונה 8 פרק 23

איזה פרק קדחתני ונפלא, שאמנם הזכיר עלילות מההיסטוריה של "המשרד" עצמה – בראשן חברת הנייר של מייקל סקוט, כמובן – אבל לקח אותן לכיוון חדש והיה מצחיק לא פחות. המרוצים, הקרבות והמלחמות הצליחו ליצור יופי של קקופוניה ורגעים קומיים גדולים. הצימוד של ג'ים ודווייט תמיד מוכיח את עצמו, וההוספה של פרנק סובוטקה – השלישי מ"הסמויה" שמגיע אל "המשרד" – הייתה הפתעה נעימה.

אחרי הפרקים הנהדרים בפלורידה, ששברו לחלוטין את השגרה והיו שיא בעונה הזו, הגיעה עלילה די מפגרת שבמסגרתה נלי הגיעה להשתלט על משרתו של אנדי, ומה שהיה הכי מטומטם הוא שהיא עשתה זאת בהצלחה. זה סיפור שעל הנייר עשוי להישמע משעשע אבל קשה מאוד ליצור אותו בפועל, ואכן "המשרד" כשלה בו נמרצות. היו בין לבין רגעים מצחיקים, אפילו מאוד (פרק המאבק של אנדי לחזור למשרתו לפני שבועיים היה מוצלח במיוחד לדעתי), אבל הכול חסה בצלו של המהלך הלא-אמין הזה. עכשיו, אחרי שנלי נשארה, אנדי עזב והאבק שקע, נראה לי שקו העלילה הזה מתחיל טיפה להיגאל.

נלי היא דמות שעשויה להיות נחמדה במנות מדודות, להגיח ואז להיעלם, אבל משום מה היא עדיין כאן. מה שכן, אי אפשר לומר שהניסיונות להאניש אותה לא עולים יפה. האישה היא שבר כלי בהכחשה, והתלות שלה בתחושה שמצאה לה חברה, כמו גם האנושיות האופיינית שהפגינה פאם, היו נוגעים ללב. ואם תהיתי מדוע רוברט קליפורניה מאפשר לדברים האלה לקרות, עכשיו מסתמן שהוא עצמו עובר איזו התמוטטות עצבים איטית שגורמת לעסק שבראשותו לקרוס בהילוך איטי.

בנוסף, לא אהבתי את אנדי בפאתטיותו בפרקים האחרונים, כך שהתושיה שלו בפרק הזה הייתה עונג של ממש. גם ההגעה אל דן קסטלנטה (דן קסטלנטה!), גם העובדה שהצליח לשכנע אותו בדרכיו המשונות, אבל בעיקר הניסיון שלו למכור את הלקוח בחזרה לרוברט והתוכניות המעולה שלו למקרה שזה ייכשל, כפי שאכן קרה. חבל שדיוויד וואלאס הגיח בפרק שעבר ולא קודם לכן, אחרת היה פחות ברור שאנדי מגיע אליו בסוף הפרק, אבל זה עדיין לא גרע מהרעיון המבריק של החזרתו. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה).  

10. לואי, עונה 2 פרק 7

עוד פרק גאוני של הסדרה הזאת שנמצאת כרגע בשיאה. בניגוד לפרקים האחרים בהם אין קשר לוגי בין העלילות השונות, הפעם ניתן לזהות קשר כזה - שניהם עוסקים בצורה אותנטית וישירה בנושאים כאובים שלואי סי.קיי. חווה בחייו האמיתיים והוא מנצל את הסדרה כדי להתמודד אתם במבט לאחור.

החלק הראשון הוקדש, למעשה, לחווייה של לואי סי.קיי. בסדרה הקומית הקודמת שלו: "Lucky Louie". זה היה סיטקום הרבה יותר סטנדרטי מהסדרה הזו, ולמעשה, ממה שראינו בפרק הזה ניתן ללמוד שלואי (האמיתי) היה מתוסכל מאד מהעובדה שבסיטקומים כאלה ההפקה לוחצת לכיוון השגרתי והקיטשי ומתעלמת מהעליבות וחוסר האותנטיות של הטקטסים במתכונת המקובלת. אהבתי את העובדה שהחלק הזה של הפרק היווה, למעשה, פלאשבק (במסגרת סדר הזמנים של הסדרה הזו) אבל לואי ממש לא יצא מגדרו כדי לומר לנו את זה. הכל היה בדברים הקטנים - החל מהתספורת המעט שונה שלו וכלה בגילוי בסיום הפרק שיש לו רק בת אחת קטנה, שלימד את הצופים שמדובר בפלאשבק ולמשהו שמתייחס לעברו של לואי ולא להווה. 

החלק השני היה אפילו אותנטי וישיר עוד יותר. הוא מתייחס לסיפור אמיתי שבו האשימו מקורביו של לואי את הקומיקאי דיין קוק כי האחרון גנב מלואי בדיחות בלי בושה. אהבתי לראות שלואי מוכן להקריב את כבודו העצמי למען האושר של בתו (ליידי גאגא? בגיל 10??'), אבל החלק המרתק באמת היה העימות בין לואי לדיין קוק. מה שמדהים בדיאלוג הזה הוא עד כמה הוא אותנטי ומשקף, ככל הנראה, את מה שקרה במציאות בין שני האנשים הללו. כל אחד מהם אמר את אשר לבו, בלי להתבייש ובלי להתייפייף, ואפשר היה להבין בנקל ולהזדהות עם הטיעונים של שניהם. בכלל, עצם העובדה שדיין קוק הסכים להופיע בתכנית ולהתייחס לאירוע המביך הזה באופן כל כך אמין וישיר בהחלט זוקפת לו נקודות (ואני אף פעם לא התלהבתי ממנו כקומיקאי). 

אהבתי במיוחד את סצינת הסיום - לואי כבר הקריב מעצמו והתעמת עם דיין קוק למען השגת הכרטיס למופע ודווקא אחרי שכבר הגיע למצב שבו יוכל להשיג את מטרתו החליט להקשיב לעצה הדבילית של קוק להשקיע בעטיפה ולא במהות, ושוב יצא דביל מוחלט כשהבת שלו עשתה לו פרצוף, ובצדק... פשוט סדרה נפלאה, והאיש הזה הוא באמת קומיקאי יחיד במינו (איתן גשם).

9. היפה והחנון, פרק המייקאובר
כמה נקודות על פרק המייקאובר של "היפה והחנון": 1) שירלי פשוט שונמכה. השיער הזה נראה כמו פאה והקנה לה מראה של דודה בת 53. חבל, היה צריך רק לקצר קצת את מה שהיה לפני כן ולהקפיד להישאר עם פזור. 2) אדי וראובן נראים כמו ילדים קטנים אחרי המהפך שלהם. 3) השדרוגים המשמעותיים ביותר היו אצל אולג ובמיוחד שחר. 4) ואפרופו אולג, אחרי יותר מדי זמן שבו ראינו אותו כדמות חדגונית שלא זזה מילימטר, סוף סוף זכינו לראות את האדם האמיתי. מצד אחד זה היה נראה כמו מעט מדי מאוחר מדי, אבל מצד שני ההשהיה הגדולה הזו הפכה אתה רגעים הכנים הללו לקתרטיים ממש. היה נוגע ללב לראות כך את אולג, כמו גם החיבור בינו לבין הודיה, שממש לקחה קשה את סיפור חייו. אגב, נראה שממש החסירו מאתנו פרטים מהדברים שאמר, וחבל, עד שסוף סוף עוסקים בהם (yaddo  מבלוג קפה + טלוויזיה).  

9. ניחוח אישה, פרקים 1,2

 אני מודה שכששמעתי שנקודת הפתיחה של הסדרה היא בחורה שמתבשרת שהיא חולת סרטן, ונותרו לה רק כשישה חודשים לחיות, לא ממש התלהבתי, למרות שאני אוהבת את השחקנית הראשית (קים סון אה, סמסון המתוקה) ואפילו למרות ההמלצה החמה של זלפה, אבל אני מודה ששני הפרקים הראשונים סחפו אותי לחלוטין. הגיבורה הראשית לי יון ג'ה מתחילה את הסדרה כדמות שמוחלת על כבודה ומפגינה כבוד-  שלא תמיד מגיע- כלפי הלקוחות שתמיד "צודקים", הבוסים שהיא צריכה לרצות - אם היא רוצה לשמור על מקום עבודתה, המבוגרים ממנה- כי כך מקובל בקוריאה,  והעשירים ובעלי הסמכות כפי שנדרש ממנה לא פעם. יתרה מזאת, הרגישות הטבועה בה כלפי אנשים באשר הם, גורמת לכך שכבודה נחשב מחול גם על ידי אנשים במעמדה ואפילו על ידי זרים גמורים.  למרות שזה לא תמיד קל לצפות בדמויות שמחבבים מושפלות על לא עוול בכפן, אהבתי את נקודת הפתיחה של דמותה בגלל האופן שבו הפרק הציג לנו דרכה, באופן טבעי וחלק, דיון בנושאי הפגנת כבוד ורגישות לזולת לא רק במערכות היחסים אותן הזכרנו אלא אפילו בין בני תרבויות ודתות שונות, כמו שבא לידי ביטוי בעלילות לי יון ג'ה, אנדי וילסון- האורח המוסלמי הנכבד של חברת הנסיעות בה היא עובדת, ובשר החלאל. אני חושדת אגב שהבחירה בשמו של האורח המוסלמי להיות "וילסון" דווקא, היא סוג של רפרור לסרט "להתחיל מחדש" שסיקוונס החלום שבפתיחת הסדרה היה רפרור נוסף אליו, ואולי גם הדימום בידה של יון ג'ה בקטע ההתגנבות למסעדה.

סיבה נוספת לכך שאהבתי את נקודת הפתיחה של הסדרה, היא כמובן השלב שבו מגיעה ההתפתחות המיוחלת והגיבורה מקבלת עמוד שדרה ומתחילה לעמוד על שלה. היה משהו מאוד מרשים בפער בין הדרמה שמתחוללת בחוץ במקום עבודתה בגלל העובדה שהאורח הנכבד איבד את טבעתו, ובין הדרמה שהצופים יודעים שמתחוללת בגיבורה פנימה, שרק עכשיו מתחילה לקלוט שזמנה קצוב ואין לה אף אחד לחלוק זאת איתו. אהבתי גם את השילוב של צחוק ודמע שהיה בפרק שבא לשיאו בעיניי בסצנה שבה לי יון ג'ה צועקת על קברו של אביה שמת מסרטן בעצמו למה מכל הדברים שבעולם הוא הוריש לה רק את המחלה.

הפוטנציאל הרומנטי של מי שהחליטה להתחיל לחיות עכשיו עם הגילוי על מחלתה ולא לחכות יותר לאותו יום שבו היא תחסוך מספיק, ובין מי שהחיים נתנו לו הכול אך הוא לא ממש מוצא בהם עניין, נראה מבטיח, ואף סיפק לנו כמה רגעים משעשעים במיוחד לקראת סוף הפרק השני. (אורלי)

8. בניחוש חוקר עונה 6 פרק 11

במסגרת המחוות האינסופיות של הסדרה הפרק הזה היווה מחווה לסרטי אימה. הפעם לא השתוללו עם הרפרנסים ("מכסחי השדים","תינוקה של רוזמרי", וכמובן "הניצוץ" - יתכן שפספסתי עוד משהו) אבל אולי דווקא בגלל זה הצליח להם יותר. ואולי כי הפעם הגיבור הראשי היה דווקא לאסיטר, שנאלץ בעל-כורחו לשכור את צמד הבלשים שלנו כדי להבין את המסתורין בדירתו. ואכן כיף לראות את לאסיטר בסביבתו ה"טבעית" - מסתובב בקלילות מסביב לגופת הנרצח ומזהה מיד את הפוטנציאל הנדל"ני של הדירה שלו, שולף אקדח על כל צילצול בדלת, מודיע שהוא הולך לעשות סדר בבניין, ואז הולך ומתחרפן לאט לאט עד הרגע שהוא, כמעשה ג'ק ניקולסון, רודף עם גרזן אחרי גאסטר המפוחד. באמצע קיבלנו עוד כוכב עבר (לו גוסט מ"קצין וג'נטלמן"), שכנה מטורללת (שרה רו הנפלאה - יש לה כל-כך הרבה פרצופים, אם תסתכלו ב-IMDB לא תאמינו כמה פעמים ראיתם אותה בלי לדעת בכלל), קצת צחוקים על חשבון תינוקה של רוזמרי (איך מצאו שחקנית כל-כך דומה למיה פארו?), שתי תאומות מוזרות, וילד מעצבן על אופניים. הפרק זרם די בקלילות והיה כיפי מאד, משהו שקצת היה חלש לאחרונה בסדרה. מקווה שהם ימשיכו להתעשת ולהביא עוד פרקים שלא מתרכזים בשון וגאס (אסף רזון).

6. קומיוניטי, עונה 3 פרק 1
אח, "קומיוניטי" "קומיוניטי" "קומיוניטי". מה נעשה ממך? אולי די? אולי נחזור לחדווה, לכיף, לחוסר היומרנות? זה לא שאין כיסוי ליומרה, אבל די, זה מייגע כשזה כל כך אינטנסיבי, ובמיוחד כשבקושי נרשמו צחוקים. זה היה פרק פתיחה עמוס בשנינויות, רפרנסים לסדרה עצמה ולדברים אחרים, אני חושב ששום אזכור לא חלף מעלי. למעשה, דווקא הפרק הטוב ביותר בסדרה לטעמי, "פרדיגמות של זיכרון אנושי", קיבל כמה רפרורים. החל מהמיוזיקל הדמיוני שפתח את הפרק, עבור בצ'אנג בפתחי האוורור, וכלה ב"שש עונות וסרט" שטרוי מבטיח לעאבד. אלא מאי? לא רק שהצבת הפרק הזה לצדו של "זיכרון" מאירה את החדש באור לא מחמיא, אלא מבחינתי היא גם מכרסמת בגדולת הישן.

אבל אני לא צריך להשוות דווקא לפרק הזה. מספיק להידרש לפתיחת העונה הקודמת, שהצליחה לסגור את קצוות העונה הראשונה באופן שהיה לא רק חכם – כשם שהיה הפרק הזה, אגב, אני לא טוען אחרת – אלא גם ממש מצחיק. מצחיק. זוכרים את זה? עניין חשוב בקומדיה. ובניגוד לפתיחת העונה השנייה, כאן גם הייתה התפזרות יתרה שנועדה להכין את היסודות למה שעתיד להתרחש בהמשך העונה. במילים אחרות, ניתן היה לדחות את עלילת הדיקן לפרק הבא, מה גם שהיא הוסיפה קדרות לפרק שמלכתחילה לא היה מאוד זוהר.

תחילתו המיוזיקלית של הפרק הייתה הצהרת כוונות אופטימית, ממש בירכתי עליה. חשבתי לעצמי שזה בדיוק מה שהסדרה הזו צריכה כרגע, ולו כדי לאזן את עצמה. נהיה יותר שמחים, סוף סוף נהיה בסדר, נדמה לחלום מיינסטרים, נעשה יותר כיף ונהיה פחות מוזרים. אבל עם התקדמות הפרק היה ברור שלא מניה ולא מקצתיה. אז אוקיי, סגירת הקצוות עם פירס הייתה יאה והשימוש בג'ף שהופך לפירס הוא רעיון נחמד, אבל לא רק שהביצוע היה מייגע כאמור, אלא גם שחוק ומוגזם. אני חושב שלמדנו מספיק על הפגמים של ג'ף גם מבלי שהפרופסור החדש יצביע עליהם אף הוא, וההתחרפנות של ג'ף בסוף הפרק, גז קופים או לא, הייתה אובר דה טופ.

הנחמה העיקרית שלי היא שגם תחילת העונה הקודמת לא ממש הצביעה על מה שעתיד לבוא, אם כי אני לא בונה על זה. נראה שדן הרמון התקבע על משהו מסוים וקשה לו לזוז ממנו. ניתן רק לקוות שהמשך העונה יהיה גם מצחיק, ולא במובנים נוח-באומבכים-ווס-אנדרסונים-אני-צוחק-אבל-חרא-לי. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה). 

6. כוכב נולד, עונה 10, תכנית 20

לאחר שלושה שבועות, חזרתי לצפות בכוכב נולד ולראות מה התקדם עם הנבחרת. ובכן- המצב לא משהו. עניין השידור נותר כשהיה- יותר מדי משפחות, יותר מדי פטרוניות אבהית של צביקה הדר, פחות מדי מוזיקה. עבודה של השופטים עם המתמודדים לא נראתה בכלל- בקושי ראינו את תהליך בחירת השירים. במקום זה נאלצנו להקשיב לסיפורים אישיים שנופחו בכוח ולעוד תצוגת משפחות מוגזמת לחלוטין.

הקונספט הפעם כלל "הופעה אינטימית" ובכך המשיך את קו השירים הנוגים מדי ומנע ממתמודדים רוקיסטים יותר להתבטא כמו שצריך. למרות זאת היו כמה ביצועים מרשימים- לינוי אקלה מדויקת עם "תחרות כלבים", אור טרגן בביצוע שקט ומוצלח ל "לבן בחלום שחור" וכמובן איטן גרינברג ששוב קיבל מחמאות מעל ומעבר. בתום תהליך ההדחה המסובך (שופטים, ועדה, סולו הדחה, נקודות שידור בבית, עוד פעם ועדה) עבר לנבחרת סהר טוויטו והודחו חן פריימוביץ ובועז קראוזר. טוויטו היה קצת מבלבל- הפעם הוא הרס את "שיר לשירה" ולמרות שבפעמים קודמות הפגין אנרגיה והתלהבות, לא הייתי חושבת שיעבור. פריימוביץ', לעומת זאת, שובחה שוב ושוב על ידי השופטים וסומנה כמבטיחה לגמר, אלא שמחוץ לשופטים הדעות היו כנראה אחרות. לטעמי, למרות המהירות בהצמדת התואר דיווה לכל בחורה עם קול גדול, היא הייתה ילדה רגישה ולא בטוחה מספיק עם הגשה בעייתית למדי. אז לשמחתי היא לא עברה, אבל בועז קראוזר, שהקסים אותי מהאודישן הראשון, הודח גם כן. קראוזר הציג לחן מקורי ומרשים ל"ערב עירוני", ורק על האומץ להלחנת שיר שהלחין כבר יוני רכטר היה ראוי שימשיך. אבל גידי גוב ציין שזה לא מספיק לתחרות זמר, והוכיח שוב שכוכב נולד אולי תוציא מבצע מעולה, אבל יוצרים מקוריים לא יעמדו בתחרות. (מירב)

6. המעגל הסודי, עונה 1 פרק 1
על הנייר "המעגל הסודי" סיפקה עניין עבורי. עיבוד נוסף של קווין וויליאמסון לסדרת ספרים של ל. ג'. סמית', הפעם מכשפות במקום ערפדים.אבל מה, אחרי הצפייה בפרק אני לא לגמרי מבין את הצורך בעוד אחד כזה. האווירה מזכירה למדי את "יומני הערפד", גם כאן יש נערה צעירה שהוריה מתו ושמתחברת עם נערים אחרים יפים מהממוצע שמסתירים סודות וכו'. בהחלט ייתכן שההמשך יפוצץ את מוחי בקביעות ושיהיה איזה חיבור טוב עם הדמויות – בכל זאת מפיקות את הסדרה שרה פיין ואליזבת' קראפט ("אנג'ל", "המגן") – אבל נכון לעכשיו אני בעיקר תוהה אם העיסוק בסדרה החדשה לא יפגום בעונה החדשה של "יומני הערפד". זה לא שהיה פרק גרוע, אם כי הייתי מוותר על לחשי הקסם הרפטטיביים שבעיקר עושים קונוטציה ל"לחש נחש נחשונים", אלא מעט שבלוני. כמו כן, כדאי שהכותבים יזכרו שהם כותבים על תיכוניסטים. כשנער אומר שהוא ביחד עם חברתו כבר שלוש שנים, זה לא מאוד רציני כשבחישוב מהיר עולה שהם זוג מאז גיל 13. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה).

5. חדר החדשות עונה 1 פרק 5

אני חייב להודות שכבר זמן רב לא התאכזבתי והייתי מתוסכל כל כך מסדרת טלוויזיה. למעשה, יש כאן את כל הרכיבים הנדרשים לסדרה מוצלחת במיוחד: כותב מוכשר שכבר הוכיח את עצמו בעבר (סורקין), פלטפורמה שמאפשרת חופש יצירתי כמעט מלא (רשת HBO), נושא מעניין וחשוב (האם ניתן להציל את העיתונות החפשית מההידרדרות המוחלטת שלה?) וקאסט מרשים (בראשות ג'ף דניאלס המצוין). אבל זו פשוט סדרה לא טובה, לפחות עד עכשיו. יש בה כל כך הרבה חוליים, אציין את הבולטים בקצרה – כתיבה מרושלת ומקוממת של כל מה שנוגע לחיים האישיים של הדמויות, האדרה מוגזמת וחסרת פרופורציה של הדמות של וויל, חוסר אחידות משווע בכתיבה של רוב דמויות המשנה, צדקנות וטרחנות, חוסר איזון משווע בין שני צדי המתרס הפוליטיים (בסדרה שמתיימרת להציג עיתונאים אובייקטיביים והגיבור שלה כביכול שייך "לצד השני", זה מקומם במיוחד), התייחסות פטרנליסטית ומתנשאת לדמויות הנשיות ושוביניזם באופן כללי ועוד.

דווקא הפרק הזה, שבעיניי היה הטוב ביותר - אוקיי, הכי פחות מאכזב - בסדרה עד כה הוא הדוגמא הטובה ביותר לכך. במקום דגש על מערכות היחסים שכתובות, כאמור, בצורה גרועה במיוחד, הפרק התמקד בסוגיות עיתונאיות ראויות לדיון – שליחת כתב לתוך מהומת האלוהים במצרים באופן שגרם לפציעתו, יצירת הקשרים עם הבלוגר שסיפק את המידע והאחריות שחש הצוות לגורלו, הניסיון לאזן בין הסיפור במצרים לזה שבוויסקונסין שמתרחש במקביל, "מלחמת המוחות" בין ליאונה, בעלת התחנה, לבין וויל (עד עכשיו זה החלק היותר מעניין בסדרה). אבל ככל שהדקות הלכו ונקפו שוב צצו מעל פני השטח כל אותם חוליים חוזרים ונשנים – הניסיון ליצור הומור פיסי סלפסטיקי שנראה כל כך תלוש וחסר היגיון, השימוש הקבוע במוטיב הקיטשי שמופיע במערכה הראשונה וברור מראש שתהיה לו "משמעות רגשית" במערכה האחרונה – הפעם הסרט "רובי" והמשמעות שלו מבחינת וויל (ברגע שהתחילו לדבר על זה היה ברור שבסוף הפרק יעשו לו מחווה כזו וכולם יהיו מרוצים...), ה"מתח המיני הלא ממומש" השקוף והלא מלהיב בין ג'ים ומגי ובין וויל למקנזי (זה נראה כאילו סורקין לקח כל קלישאה שכתובה בספר ו"הלביש" אותה על הסדרה שלו), וכמובן – שוב וויל יוצא גיבור. שוב הוא "מציל את האישה" (הפעם מקנזי) ו"את היום" (עם התשלום לארגון הטרור מכיסו). 

האלמנטים האלה הרסו עבורי את הפרק. אמנם ייתכן שדווקא הקטע הקיטשי בסיפור של וויל עשוי להיות פתח לעלילה מעניינת באמת (מה יקרה אם יתברר שהכסף שוויל שילם ל"ארגון הצדקה" מקושר לארגון טרור?), אבל הדרך שבה הסיפור הזה נבנה הייתה כל כך טרחנית ומלאת צדקנות. אני מקווה שהסדרה תמשיך להתמקד בתהליך יצירת החדשות ובדרמה הכרוכה בשידור החדשות עצמן, כמו גם במאבק במעניין בין ליאונה לבין וויל ותתעסק כמה שפחות במערכות היחסים בין הדמויות שעד כה מוציאות לי כל חשק לצפות בסדרה (איתן גשם). 

בשולי הממיר

 ולסיום: דן הרמון, היוצר של "קומיוניטי" שנבעט מהסדרה שיצר בבושת פנים עובד בימים אלה על שתי סדרות קומיות לשתי רשתות שידור ארציות שונות (!):  סדרה אחת אמורה להיות משודרת ברשת "פוקס". הסדרה השניה - צפויה להיות משודרת ברשת CBS. פרטים רבים על הסדרות החדשות עדיין לא פורסמו, אבל פרט פיקנטי אחד כן אושר – בשני המקרים מדובר יהיה, ככל הנראה, ב"סיטקום" קלאסי של 4 מצלמות (וכנראה קהל באולפן) ולא בסדרת "מצלמה אחת", כמו "קומיוניטי" ודומותיה ("רוק 30", "מחלקת גנים ונוף" וכו'). דן הרמון המשוגע עובד מול המנהלים של רשתות שמרניות כמו "פוקס" ו- CBS בסיטקום קלאסי?? או שימות המשיח הגיעו או שזה הולך להיות שידוך קצר ימים... 

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il