אוכל, שתייה, גבר, אישה

מאז שצפיתי בסאמסון המתוקה גיליתי שההתלהבות שלי מסדרות קוריאניות הולכת וגוברת בעוד שסף הסבלנות שלי לסדרות אמריקאיות הולך ופוחת וזה לא שלא ראיתי סדרות קוריאניות גרועות או סדרות אמריקאיות טובות בזמן הזה. הרי ככל שנחשפים למגוון גדול יותר של סדרות כך מגלים שתמיד אפשר למצוא סדרות טובות יותר וטובות פחות, וגם כרגיל -  סדרות שהדעות עליהן בעיקר חלוקות אפילו בין חובבי הז'אנר.  

אבל האם אפשר לקרוא לדרמות קוריאניות ז'אנר בכלל, האם יש משהו שמייחד אותו, ומה הוא הדבר שמהלך עליי קסם בסדרות האלה?

וכך כמו שאהרוני לקח עמו את גידי גוב למסע בעקבות הפסטה, אני בחרתי לקחת עמי את חברתי רמונה שאף היא חובבת דרמות קוריאניות למסע אל עולם הסדרות של דרום קוריאה שבו ננסה לעמוד על מאפייניו ולהבין את סוד קסמו בעינינו, אתם מוזמנים להצטרף!

רמונה: אז באמת מה יש בהן בסדרות הקוריאניות שככה השתלטו על חיי? וכאילו לא מספיק שאני ניזונה מדיאטה טלויזיונית מייד אין קוריאה (ויפן), הפכתי להיות מסיונרית שרצה אחרי אנשים בתחינה "תראו סאם סון!", "תראו היהלום שבכתר!"...

הדבר הראשון שעולה לי בראש זו הרומנטיקה. כשראיתי את "סאם סון המתוקה" הרגשתי את ההתרגשות הזו שכבר כל כך קשה למצוא אותה בטלויזיה בת זמננו, ההתרגשות הזו מסיפור אהבה בין שני אנשים, כמו בפעם הראשונה שקראתי את "גאווה ודעה קדומה", כמו בקומדיות ההוליוודיות של שנות השלושים, סיפור אהבה פשוט מושלם עם גיבורה שאפשר לאהוב, להזדהות עמה ולהתאהב יחד איתה. מאז "סאם סון" יצא לי לראות לא מעט דרמות רומנטיות ולהרגיש את דפיקות הלב הללו שוב ושוב, זה לא נס חד פעמי, הם פשוט יודעים לעשות את זה... זה גם גורם לי לחשוב בעצם עד כמה הקומדיה הרומנטית הטהורה הייתה חסרה בחיי. כל פעם שניסיתי לראות קומדיה רומנטית הוליוודית עכשווית התאכזבתי מחדש, כאילו הרומנטיקה נעלמה מהחיים המודרנית עד שבאו הקוריאניים והחזירו לנו אותה עם מנה גדושה של קימצ'י*... (*המאכל הקוריאני בהא הידיעה – ירקות כבושים ומוחמצים).

אורלי: אני מאוד מסכימה אתך לגבי הרומנטיקה, אבל זה נכון יותר לגבי "סאם סון" מאשר לגבי "היהלום שבכתר" שאם מישהו ינסה לשווק אותה כקומדיה רומנטית הוא יחטא גם לסדרה וגם לקומדיות הרומנטיות (למרות שגם בסדרה "היהלום שבכתר" אפשר למצוא קטעים מצחיקים או רומנטיים מדי פעם ...). אבל טוב שהזכרת את "גאוה ודעה קדומה", לא רק בגלל שחברה שמרנית ומעמדית מסוגלת לספק רקע הרבה יותר הולם לקומדיות רומנטיות, ומהסדרות הטלוויזיוניות קוריאה של ימינו מצטיירת כחברה שמרנית יחסית ובעלת מעמדות (שלא לדבר על העבר) אלא בעיקר בגלל הגיבורים דמויי מר דארסי שמפציעים רבות בסדרות הקוריאניות (וכן, אני יודעת שדארסי הוא לחלוטין תוצר של חברה מעמדית). אחד מהמוטיבים היותר נפוצים בסדרות קוריאניות הוא המוטיב של האדם שחושב שהצד השני חייב להכיר לו טובה על כך שהוא מפתח רגשות כלפיו, בגלל שהוא ממעמד גבוה יותר, כשמעמד נקבע בין היתר על ידי גיל, עושר, השכלה, עיסוק, הצלחה, פרסום ומצב אישי. כמובן שהרעיון הזה עובד טוב יותר בעיניי כשהצד שאליו מופנים רגשות חיבה מפוקפקים אלה יודע שלא לזלזל בעצמו, או במילים אחרות, כשמול תואם דארסי עומדת מן אליזבת שמסרבת לראות בהצעות שהיא מקבלת משהו שהיא אמורה להיות אסירת תודה בגללו.

רמונה: הו, כן מר דארסי. כולם היו בניו.  מלבד זאת שאני חושבת ש"סאם סון המתוקה" היא סוג של הומאז' ל"גאווה ודעה קדומה" אז אני יכולה לחשוב על לפחות עוד שתי סדרות שהגיבורים הגבריים שלהן הזכירו לי את מר דארסי ואפילו שיחזרו את מעמד הצעת הנישואים המפוקפקת שלו לאליזבת - בו הוא מבקש ממנה להתחתן איתו, מעליב אותה ואת משפחתה תוך כדי ולא מעלה על דעתו שהיא תשיב את פניו ריקם. אבל גם הגיבורות הקוריאניות שלנו מזכירות את אליזבת בכך שהן נשים חזקות ודעתניות שהולכות עד הסוף עם הערכים שלהן וראיית העולם שלהן גם אם אלו לא עולים בקנה אחד עם המקובלות החברתית. סאם סון, ג'אנגומה מ"היהלום שבכתר", יו קיונג מ"פסטה" ,מי רה מ"סיטי הול" ועוד רבות וטובות הן נשים ששורדות ונאבקות בעולם היררכי ושמרני ששופט אנשים לפי מעמד, גיל וג'נדר והן מסרבות ללכת בדרך הסלולה גם אם היא קלה יותר אם פרושו של דבר הוא לוותר על מי שהן, על המהות שלהן.

אורלי: חוץ מהעניין המעמדי שנכנס תדיר כגורם מפריד בין הזוגות והעניין המשפחתי שנראה לי שנדבר עליו עוד כשנעיין בערך המשפחה, אחד הדברים שגורמים להתרגשות אצלי כשאני צופה בזוגיות מתהווה על המסך (ואני לא אומרת שבכל הסדרות הקוריאניות זה תמיד נעשה יפה, כי לפעמים זה מתפספס גם שם) זו העובדה שההתרגשות ניכרת בסדרות הללו גם אצל הצד הגברי. הם נקשרים לחפצים שהבחורה שהם מחבבים "מאבדת", הם מאושרים כמו ילדים לפעמים סתם מללכת יד ביד עוד לפני שקרה משהו, יש בהם סוג של רכושנות ילדותית אך חמודה מאוד, של רצון ל"סמן" את זו שהם חפצים בה כשלהם. לעומת זאת, מהצד השני של הגלובוס הרכושנות אף פעם לא מצטיירת טוב, וכן, אני לחלוטין מבינה את זה...

רמונה: רכושנות, קנאה, מניפולטיביות... אלו תכונות מאוד לא סימפטיות, אבל אני חושבת שהסיבה שבסדרות הקוריאניות הגברים נראים כל כך מקסימים כשהם קנאים, רכושנים או מניפולטיבים היא בילדותיות שהזכרת. לילד אנחנו סולחים על דברים שלמבוגר לא היינו סולחים ואפילו רואים את זה כאקט חמוד וחינני. זה שוב, אגב, מתחבר אצלי לנושא השמרנות. בגלל השמרנות, בגלל שבקושי מפרגנים לנו נשיקות ציפור ועל סקס אין מה לדבר, גם לקשר בין אנשים בוגרים בשנות השלושים לחייהם יש אפיל רומנטי של זוג תיכוניסטים שמחזיקים ידיים בפעם הראשונה..

אורלי: במזרח מדברים הרבה על יין ויאנג, ואני חושבת שסדרות שמגיעות מהמערב וסדרות שמגיעות מהמזרח גם מדגימות את זה. את מדברת על נשים בנוסח אליזבת, נשים חזקות שיודעות לעמוד על שלהן בחברה שמרנית ומעמדית ואפילו אפשר לומר גברית בתקופות מסוימות, ואני חושבת שדווקא בשל העובדה שהמדובר בחברות שכאלה, יותר קל ליצור דמויות נשיות חזקות כי אז יש לנו דמות שמתמודדת עם קונפליקטים, בעוד שבחברה הלא שמרנית והלא מעמדית, כשהבנות לא "חייבות" כביכול להילחם על מעמדן ומקומן בחברה, הגיבורה לא חייבת להיות חזקה. כמו שבמובן מסוים בגלל שבחברה המזרחית יש יותר דגש על כיבוד הורים, הדמויות שמסוגלות להישאר נאמנות לעצמן מתבלטות הרבה יותר מאשר בסדרות בחברה מערבית שמעודדת את בניה להיות מורדים ואינדיבידואליסטים, ואלו האחרונים הולכים לאיבוד בדרך כי אין להם כל כך במה למרוד באמת וכל השפע מקשה עליהם לדעת מה הם באמת רוצים.

אני חושבת שאני אוהבת את הדמויות שנלחמות על שלהן בחברה השמרנית מכיוון שאז איכשהו כל צעד שלהן מצטייר כיותר משמעותי וכך גם בגיל שלושים (לפחות בסדרות) אפשר לקבל סצנות של אנשים שמתלהבים מכך שהם סוף סוף מחזיקים ידיים.

רמונה: בדיוק, ולכן זה עובד ברמה הרומנטית, כי אני מוצאת את עצמי מתרגשת הרבה יותר מהחזקת ידיים או מנשיקת ציפור הססנית מאשר מסצנת סקס לוהטת בסדרה של HBO. הסדרות האלה יוצאות מנקודת הנחה שלא כל המרבה הרי זה משובח, ושהמתח המיני עדיף על פני המין עצמו. עם זאת אני מודה שלא פעם שלחתי קללה עסיסית לעבר התסריטאי שאחרי שסוף סוף הואיל בטובו לאחד בין האוהבים לא ראה לנכון לפרגן לנו הצופים יותר מאשר נשיקה חסודה וסימלית.

אורלי: אני מאוד מזדהה עם תחושתך, אני רק רוצה להוסיף שלפעמים האשמה היא לא רק בתסריטאים, אלא גם בבמאים שמוצאים זוויות מאוד מעניינות לצילום הנשיקה...

בכיוון השעון: הולכת להיות פה נשיקה, המצלמה זזה קצת ימינה עם כיוון הבחור, המצלמה ממשיכה ימינה, אם רק לא היה שם עמוד...

רמונה: אם יש משהו שמשותף לכל הסדרות הקוריאניות שראיתי, זו תחושת הרעב הנוראית שהן מעוררות בי אחרי כל פרק ופרק, אני לא חושבת שראיתי בטלוויזיה שאינה קוריאנית כל כך הרבה סצנות של אוכל, של הכנת אוכל של אכילה בצוותא וכולי, וכל זאת במן אווירה נונשלנטית כאילו זה הדבר הכי נורמלי בעולם לראות בטלוויזיה אנשים אוכלים. בסדרות מערביות זה לא נדיר לראות זוג נפגש במסעדה ומשוחח תוך כדי שהם אינם מכניסים גרגר אחד של מזון לפיהם ואפילו לא טורחים לקרב את כוסות הקפה שהזמינו לפיהם. אנחנו רואים לפעמים התכנסויות משפחתיות ואנשים מבשלים בסדרות אמריקאיות, במיוחד כאשר מדובר בחג ההודיה וכיוצא בזה, אבל לראות אנשים אוכלים ממש זה בהחלט לא חזיון נפוץ אלא אם כן מדובר בפתיח של "האוס" ומישהו הולך להיחנק אחרי כמה לעיסות ולהפוך לנושא הבא של הפרק. עוד משהו ששמתי אליו לב, זה שיחסית הרבה סדרות עוסקות באוכל ממש, למשל, "היהלום שבכתר" שעוסקת בקשר שבין אוכל לרפואה ועיקר עלילתה מתרחשת במטבח המלכותי, או למשל סדרות שהמוקד שלהן הוא מסעדה או בית קפה ("פסטה", "קופי-פרינס", "סאם סון המתוקה" ועוד...).

אורלי: אני חושבת שהנושא של האכילה אפילו יכול לבלוט יותר בסדרות שאין להן קשר ישיר לנושא כמו למשל "בחורים רעים" ששם הגיבורים אינם מפספסים אף ארוחה ביום וגם הצופים לא מפספסים אותם אוכלים... זה מעניין גם שאחת מברכות הפרידה הנפוצות אצל הקוריאנים היא: "אל תדלג על ארוחות". חוץ מהעובדה שברור שאכילה היא פעולה חשובה שאי אפשר בלעדיה, אני חושבת שייתכן שהיא באה לידי ביטוי יותר בסדרות קוריאניות כיוון שהאסתטיקה מאוד מובנית בחברה המזרחית וזה מתבטא בין השאר גם בדרך הבישול, בהגשה ואפילו באכילה עצמה, שלא לדבר על כך שזה הרבה פחות דוחה כשזוג מאכיל זה את זה סושי במקלות אכילה מאשר שמישהו ידחוף מזלג עם שניצל ופירה לפי רעהו. 

רמונה: אני חושבת שזה פחות מגעיל אותנו, רק בגלל שזה פחות מגעיל אותם, היחס שלהם לגוף שונה מזה שאנחנו רגילים אליו במערב. במערב פעולת האכילה עצמה נתפסת כלא אסתטית, הלעיסה, הבליעה... אכילה קשורה ללכלוך, לכן אנחנו גם פחות רואים דמויות אוכלות. אוכל גם קשור להשמנה ולחוסר יכולת לדחיית סיפוקים, אנחנו רואים על המסך דמויות דקיקות וספורטיביות שכנראה מתקיימות מאוויר. לעומת זאת במזרח הגוף האנושי אינו מקור לגועל, זה אפילו בסדר לדבר על הפרשות. אם את זוכרת בזמנו כששודרה הסדרה "אלי מקביל" דיברו הרבה על זה שחלק ניכר מהעלילה מתרחש בשירותים המשותפים של משרד עורכי הדין, זה נחשב אז לאוונגרדי ואפילו לפרוורטי, ואילו היום כשאני צופה בסדרות קוריאניות אני פתאום שמה לב עד כמה שהשירותים הם פשוט עוד חדר בבית, אנשים נכנסים אליהם כשכואבת להם הבטן, כשהם רוצים לבכות או להקיא, אנשים מנקים את השירותים, הכול בצורה הטבעית והטריוויאלית ביותר.

אורלי: לגבי השירותים, אני רק יכולה להגיד לך שהשירותים ב"אלי מקביל" מעולם לא גרמו לי להאמין שפעילות מעיים כלשהי אי פעם התרחשה בהן... ולמרות כל זאת, לא פעם אנחנו צופים בגברים איסטניסים (ואלו תמיד הגברים משום מה....) שהנשים שהם פוגשים אוכלות בצורה "בהמית", מפליצות בפרהסיה ובכלל מתוארות באופן מאוד ארצי, ואני לא יודעת אם העובדה שבסופו של דבר הגבר האיסטניס והאישה הארצית מסיימים כזוג מהשמיים מנסה גם היא להעביר את המסר שבאמת אין דברים דוחים שקשורים לגוף, או שבעצם זה שהם מציגים את הדברים מלכתחילה גם בצורה דוחה קיימת סתירה כלשהי לרעיון הזה.

רמונה: אני חושבת שזה בעיקר מתקשר לנושא המעמדי, הגברים האיסטניסטיים הם כאלו מכיוון שהם גדלו בעולם שאיפשר להם או אילץ אותם לחיות בצורה כזאת. אם ניקח לדוגמא את ג'ון וו מ"גן סודי" בסצנה שבה הוא בפעם הראשונה נכנס למסעדה שמוכרת עור חזיר מטוגן, אז הסלידה העזה שהוא מביע נובעת לא רק מאישיותו אלא גם מהעובדה הפשוטה שהוא, כבן למשפחה עשירה ומיוחסת, מעולם לא כיבד בנוכחותו מוסדות מפוקפקים כגון מזללות של אוכל פועלים פשוט. אז אני כן חושבת שיש כאן אתוס שמנסים להעביר בסדרות, שניתוק מהתענוגות הבסיסיים של החיים הוא מכשלה בדרך. בסופו של דבר ג'ו וון אולי לא ילמד לאהוב עור חזיר מטוגן אבל אין ספק שבסוף הסדרה אנחנו פוגשים אדם שמסוגל להתמודד ולהנות גם עם חיים לא סטריליים ומנויילנים היטב. לקוריאנים אין בעיה עם העובדה שיש עשירים ועניים, הם רחוקים מלהיות סוציאליסטים וברור להם שבעולם יש שווים יותר ושווים פחות ולאיזה קבוצה כדאי יותר להשתייך, אבל עם זאת יש להם הרבה כבוד לצורת החיים הפשוטה, למזון בסיסי ויכולת להנות מהם.

אורלי: אני חושבת שהקטע הבא  מהסדרה "איך לפגוש שכן מושלם" מדגים יפה את מה שדיברנו עליו:

אורלי: הייתי מוסיפה גם שלדעתי יש לקוריאנים הרבה כבוד לדרך ולא רק למטרה, עבודה קשה ראויה להערכה בגלל שהיא עבודה קשה ולא רק בגלל שהיא יכולה להביא לעושר או לפרסום. יש להם אפילו סוג של איחול שאומר "תעבוד קשה", החיים הקלים אינם מטרה בפני עצמה, לפחות לא לפי האופן שבו זה מצטייר בסדרות שלהם. בכלל, שמתי לב שבהרבה סדרות כמו שאמרנו שיש מפגש בין הסטרילי לארציות יש גם מפגש בין העצלן והמפונק לעובד החרוץ.

רמונה: כן, וזה ברור בעד מי הם. הקוריאנים בהחלט הפנימו היטב את משל הנמלה והצרצר.

אורלי: ואחרי יום עבודה קשה אין כמו לסיים את הלילה בשתייה מרובה...

רמונה: בהחלט, אהבת השתיה שלהם לא נופלת מאהבת האכילה. זה מעניין שכמעט ולא תראי עישון בסדרות (למרות שהוא נפוץ מאוד במזרח הרחוק) כי לעשן זה פויה אבל להשתכר עד אובדן חושים, להקיא ולהרדם מתחת לשולחן זה ממש סבבה. וכמובן, כמו שלנו יש את מושג הנהג התורן להם יש את הסוחב התורן – האומלל שאיתרע מזלו להישאר פיכח והוא נאלץ לסחוב על גבו את חברו השיכור. כשמדובר בגבר ואישה זו כמובן עילה לסצינה רומנטית בעליל...

אורלי: אני מניחה שהשתייה היא כלי תסריטאי יעיל יותר מהעישון כדי להשיג פתיחות רגשית וקרבה בין דמויות שביום יום שומרות על מרחק ואיפוק ביניהן.

רמונה: יש מצב, נכנס סוג'ו (ליקר קוריאני) יוצא סוד. זה מספק כמובן גם הרבה רגעים קומיים נהדרים.

אורלי: מה שעוד אפשר לציין הוא שהקוריאנים יחסית משתכרים הרבה יותר מהר מהמערביים (לפי איך שזה נראה בסדרות).

רמונה: קראתי על זה פעם, שיש להם מחסור באיזה אנזים שמפרק אלכוהול או משהו כזה. בכל מקרה, זה לא עוצר בעדם מלשתות.

אורלי: אני מניחה שלכן גם יותר כיף לכתוב אותם שותים כי יש תוצאות בשטח. הם ישתכרו, הם יעשו שטויות, העלילה תתקדם. לעומת זאת בסדרה מערבית הם ישתו ויקומו למחרת עם האנגאובר ולא קרה כלום. אלא אם כן, הם יהפכו לאלכוהליסטים ואז כבר אפשר יהיה להתייחס אליהם כנושא החינוכי של החודש. מעניין, אלכוהליסטים בסדרות קוריאניות נדירים מאוד...

רמונה: אולי מפני שאצלם אלכוהוליזם זו לא בהכרח תכונה רעה? תעבוד קשה, אל תדלג על ארוחות ותשתה הרבה, שלושת הדיברות לקוריאני טוב.

אורלי: ואולי אפשר לראות בקטע הבא סיבה נוספת לשתייה המרובה בקוריאה:

תרגום הקטע מהסדרה "סיטי הול" באדיבות מורן ונעמי