הממיר 20/3/2012

10. אימפריית הפשע, עונה 2 פרק 9

פרק תכליתי, פחות אבסטרקטיות ויותר אירועים, כשברקע 'קרב המאה', מושג שרוב הדמויות יכולות להחיל על עצמן. אחד מהדברים המבעיתים ביותר היה לכאורה כזה שאינו קשור לתמונה הגדולה. אמילי, בתה של מרגרט, לוקה בפוליו. הסיפור הזה היה מרתק, הצורה שבה העניין נבנה עוד ממחלתה בפרק הקודם ועד לרגע המבעית שבו היא שכובה במיטתה ואינה יכולה להזיז את פלג גופה התחתון. כל כך פרוזאי, כל כך איום. טעימה מוחשית ממגפה שהייתה מאוד רווחת במחצית הראשונה של המאה ה-20, נגיף שפגע דווקא בילדים, והדרך שבה התמודדו עמה. סצנת הניקור המותני הייתה ממש קשה לצפייה, ריחמתי על הבת ועל אמה, שכחניכה נאמנה של הקתוליות בטוחה כי חטאיה – החיים עם נאקי? הבגידה בו? – הם שהובילו לעונש על בתה. זו עשויה להיות נקודת מפנה בחייה של מרגרט, אולי אפילו עד כדי פרידה מנאקי, ועל כן הסיפור הזה אינו קשור רק לכאורה.

מצערת גם העובדה שהיא נאלצה להתמודד עם זה לבד, בזמן שנאקי נמצא בבלפסט. גיחתו לשם סיפקה לנו אף היא מנת היסטוריה מעניינת, הפעם מהצד השני של האטלנטי, שם אין שום בעיה למכור אלכוהול, אבל גם הם נפגעו קשות מחוק היובש האמריקני. לא יכולתי שלא לחשוב על גיחתם של "ילדי האנרכיה" אל בלפסט בעונה השלישית שלהם, כשמולנו ניצבים אולי כמה מאבותיהם במחתרת האירית. נגיד מה שנגיד על ג'ון מקגאריגל, ארך הרגליים שעמד בראשם היה בסך הכול אדם הגון. הוא איבד את בנו בקרב ורצה לתת סיכוי למו"מ, אבל זה עלה לו בחייו בסצנה מינורית אך מרהיבה ומקפיאת דם. גפיו הארוכות היטלטלו כמו בובה כשהוא נפל.

דומה שההשפעה של הרצח הזה על נאקי לא הייתה רק זו שהטיח באואן, "אני לא אוהב סודות", אלא שאיפשהו בבסיסו הוא התחלחל לנוכח המחשבה שאואן בגד במקגאריגל בדיוק כשם שדרמודי בגד בו, כולל ניסיון התנקשות. תוצאה שונה אבל אלמנטים זהים. ולא שנאקי מודע לפרטים, אבל כשם שאואן לא יכל לעשות דבר כדי לעצור את זה, כדבריו, כך גם ג'ימי נשאב אל ניסיון ההתנקשות הזה בעל כורחו. ואם אואן שלח את ידו אל מקאריגל, מי ערב לו שלא יעשה כן גם לו?

ג'ימי, המלך החדש, נראה כמו ילד שכבש את כס אביו. לא ברור אם זוהי כוונת המשורר או אשמת העובדה שהבייבי פייס של מייקל פיט לא מאוד משרת את דמותו. החזיתות מול דרמודי מסרבות לדעוך – בזמן שנאקי מתכך בבלפאסט, ג'ימי רק דואג לליבוי מררתו של מני הורביץ, שכעת בוודאי הפך לאויב של ממש. גם במקרה של הורביץ וגם במקרה של נאקי ניסיונות ההתנקשות כושלים ומציבים את ג'ימי בעמדה לא מאוד נעימה. יש שם איפשהו לקח עבורו – עשה את העבודה המלוכלכת בעצמך. הסיפור הזה היה נפתר אילו רק היה משלם את 5000 הדולרים שהוא חייב להורביץ, אבל הוא מוכן להשקיע 60 אלף דולר במשקה של ג'ורג' רימוס ולא לסגור את הפינה הזו. דיפלומטיה היא אל"ף-בי"ת כשאתה בשלטון, אבל לג'ימי אין שמץ מזה, וזו הסיבה שמלכותו היא במובהק כל כך זמנית, אלא אם כן ילמד סוף סוף את המלאכה.

בנוסף קיבלנו מנה קטנה נוספת של ריצ'ארד הארו – האופן המתעב שבו הוא תופש את עצמו לא מפסיק ללפות את לבי. הוא בטוח שג'ימי לעג לו כשאמר שגם הוא ימצא מישהי, ויושב שם בתיאטרון, מכונס בעצמו, בזמן ששתי בחורינות עוגבות על חברו. האחת שנעתרה לריצ'ארד לבסוף היא ודאי מישהי שתקהה את כאביו, לפחות לזמן מה, אבל מעניין יהיה אם היא או מישהי אחרת יתקרבו אליו ביתר שאת, כשם שעשתה אנג'לה. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה).

10. עקרות בית נואשות עונה 8 פרק 16

הפרק הזה היה פשוט מעולה. כבר בתחילתו מבטיחה לנו מרי אליס שמישהו מהשכנים ימות היום. אז נכון שהתקווה (רגע, ממתי אנחנו מקוים למותו של מישהו?) היא שזו תהיה קרן מקלאסקי. היא זקנה וחולה, והיא משתוקקת למות ולנצח את הסרטן בכך שתחליט על יום מותה לפניו, אבל הפרק מספק לנו שלל מועמדים נוספים ולא מעט רגעים שמקפיצים את פעימות הלב שלנו. אולי זו חואניטה שמטפסת להציל חתלתול? אולי קרלוס שמנסה לעזור לה? אולי ברי שאוכלת עוגה מורעלת?  אולי המוות ייגרם מתאונה שתעשה הנהגת הזהירה גב' מקלאסקי? והיי - אולי זו ג'יין. כן, שזו תהיה ג'יין. למי אכפת ממנה בכלל? שתיחנק ממעשי ידיה.

ורק מחשבה אחת, שמחלחלת עוד מהפרק הקודם ומתעצמת כשמייק מנפנף לחואניטה על רקע דבריה של מרי אליס, עוברת לי בראש: "שזה לא יהיה מיק". מייק, שהוא הגבר הכי שווה בסדרה, הוא הדמות האהובה עלי ביותר שם. נכון שבעונות האחרונות קווי העלילה שלו היו זניחים, והוא כבר לא יפה כמו שהיה בעונה הראשונה.  אבל הוא עדיין יפה תואר, אמיץ, ויש בו שקט מהסוג שגורם לי ולנשים בסביבתו לסמוך עליו..   כמו שאומרת רנה, " לא האמנתי שיש  עוד גברים כמוהו...הגיבור על הסוס הלבן".

בסוף הפרק הדמעות של סוזאן התערבבו בשלי. איזה מוות  סדרו לו.  רגע לפני, כשהם יושבים על המדרגות לשיחה מהסוג שכבר הרבה זמן לא ראינו ביניהם, הוא מספר לה שהחשש העיקרי שלו , בגלל שהוא לא כזה בחור שמביע רגשות, שהיא לא תדע כמה הוא אוהב אותה (כאילו אפשר היה לפספס את העובדה שהוא אוהב אותה), טפיחה על הראש מצידה ומכונית אחת וירייה אחת שפוגעת לו ישר בחזה. והנה, אישה אחת נשארה אלמנה.כמו האביר שהוא, הוא מגן עליה בשנייה האחרונה- כשהוא הודף אותה מפתח הדלת. אבל זה לא מספיק.הפלאשים מקטעי העבר ("איך משהו יכול להיות לא מבושל וגם שרוף?" מהפגישה הראשונה שלהם) הזכירו לי ביתר שאת כמה משמעותית הייתה דמותו בעבר, וכמה צירי עלילה סבבו סביבה. הוא ממש יחסר לי. ועכשיו נוסף לעצב על היעדרו גם הידיעה שהוא משאיר את רנה נתונה לחסדיו של החלאה ההיא. האם בן יצליח להגן עליה?  אישית אני מקווה שיש לה עוד קצת קשרים בשכונה מפעם. אף סוף אכזרי הוא לא אכזרי מידי למי שהורג את מייק (על המשטרה כידוע, קשה לסמוך). 

המוות של מייק קצת מאפיל על העובדה שדמות נוספת מתפתחת באופן ראוי לציון הפרק.: קרלוס. האיש תמיד רצה לעשות משהו גדול יותר עם חייו. להתנדב עם הכנסייה באפריקה, לעבוד במרכז הקהילתי , איכשהו כאיש עסקים הוא מוצא את עצמו בעיקר מוכשר לעשות כסף - וכסף גדול תמיד עושים על חשבונם של אחרים שבוכים.זה יפה בעיני, העובדה שהוא מתחבר לעצמו בפרק הזה ולרצונות שלו. אישה כמו גבי כמובן לא תיתן לו להגיע לזה אף פעם, אבל עדיין, זה יפה שהוא מנסה. פרק מטלטל ומצוין. (זלפה).

9.5 מצב האומה

בשקט בשקט הולכת "מצב האומה" וממצבת את עצמה לא רק כתכנית טלוויזיה טובה, אלא כתכנית חשובה ביותר שמהווה, למעשה, את חוד החנית של הסאטירה בארץ כרגע. על רקע חולשת הסאטירה של "ארץ נהדרת" בתקופה האחרונה, החיצים החדים שמפנים שליין וחבריו לכל עבר הופכים את התכנית שלהם לפנינה אמיתית. השילוב בין הציניות המרושעת והמיזנטרופית של שליין, הסרקזם המושחז והקטלני של עינב גלילי, העקיצות של אורנה בנאי, וכמובן – הטירוף חסר הגבולות של גורי אלפי האחד והיחיד הופך את חוויית הצפייה בתכנית למענגת במיוחד העונה, ומזכיר את הימים הגדולים של "משחק מכור" במיטבה.  

התכנית ששודרה ביום רביעי שעבר היה מוצלחת במיוחד, לטעמי. פאנץ' רדף פאנץ', האלתורים על הסט נראו אותנטיים והיו משעשעים (בעיקר גורי, כרגיל. הקטע שבו הוא ניסה "להסביר" שהבדיחה שלו על הצפרדע שאוכלת טילים היא הגיונית לגמרי היה קורע במיוחד), וכמה מהבדיחות היו נועזות במיוחד או בלתי צפויות לחלוטין. למשל: שליחת התינוק של רמדיה כסמל של המדינה לאולימפיאדת הנכים, זאבים באשדוד, שמעון פרס והפייסבוק, למה כדאי להחליף את ציפי ליבני בדוב דווקא ועוד רבות וטובות.

גם הפיצול של התכנית לשניים, כך שהיא משודרת גם ביום רביעי וגם ביום שבת עשה לה טוב, והתכנים נראים מהודקים יותר כך (אם כי נראה שהתכניות המשודרות בימי רביעי בד"כ מוצלחות יותר מאלה שמשודרות בימי שבת).  בהחלט מגיע שאפו גדול לכל המעורבים (איתן גשם). 

9. המפץ הגדול עונה 5 פרק 12
 שיימי נקלעים לריב בדייט החודשי שלהם - היא מספרת לו שמאמר שלה הגיע לשער מגזין, והוא מנפנף בביטול את ההישג שלה, כי זה "סתם ביולוגיה". אם אומרים שגברים לא מבינים נשים, אז שלדון, שלא מבין באופן כללי בני-אדם, באופן מובן מתקשה קצת יותר מהרוב, ונעזר בפני ובליאונרד כדי להבין שהוא היה חבר גרוע. הפתרון שלו (לקנות לה תכשיט) נשמע לי כמו רעיון גרוע בהתחלה, אבל התגובה האקסטזית של איימי לנזר הייתה לגמרי בדמות, והמשחק של מים ביאליק קלע בול וקרע אותי מצחוק.

הסיפור השני היה מעניין למדי. מסתבר שברנדט והווארד לא דיברו אף פעם על העתיד. קצת מוזר, אבל רק עכשיו הוא מגלה שהיא ממש לא רוצה ילדים (והם גם לא ממש רוצים אותה, כמו שמתברר במופע הקסמים שהווארד מארגן לאחיינית שלו). הקשר ניצל רק בזכות פשרה - היא מוכנה ללדת אותם, אם הוא יישאר איתם בבית. אגב, אני חושב שיש להם פה "פאשלת המשכיות" די רצינית, כי אני זוכר שהיא דווקא הייתה טובה עם ילדים, ואפילו השתיקה את שלדון מתישהו בעזרת הכישורים שלה בתחום.

בכל מקרה, אהבתי ששתי העלילות עסקו בבעיות של מערכות היחסים ה"פחות חשובות" (כלומר, לא פני וליאונרד), ואלה אפילו היו בעיות נורמאליות, ולא המוזרות הרגילה של הדמויות בסדרה. אפשר היה להדביק את אותן עלילות לדמויות של "חברים", וזה היה נראה הגיוני. אני לא אומר שהייתי רוצה שזה תמיד יהיה ככה, אבל זה מרענן. (דורון ז)

9. עבודה ערבית עונה 2 פרק  6

אבל גיבורת הפרק הייתה אותה מוכרת בחנות העוגות שפתחה כל משפט שלה במילה 'אבל'. אבל אמג'ד לא ידע זאת ולכן הוא נעלב כי חשב שכשהיא אומרת לו על העוגיות שהוא רוצה לקנות "אבל זה 150 שקלים"  שהיא מניחה שהוא עני רק בגלל שהוא ערבי. אבל צוות הצילום של הBBC שבא להתארח אצלו ולעשות עליו כתבה שתציג את הגזענות הישראלית לא ממש התרגש ממה שאמג'ד מפרש כגזענות מילולית, כיוון שהוא מחפש משהו שיצטלם טוב במהדורה שלהם כמו אפליות במחסומים ולא איזו מילה מיותרת שאף אחד לא יבין. אבל כשצוות הצילום מגיע עם אמג'ד למחסום מסתבר שכל החיילים מזהים את אמג'ד מהופעתו ב"אח הגדול" והם מקבלים אותו בכבוד מלכים, כך שצוות הצילום לא מקבל את מבוקשו גם במחסום. 

אבל בקומדיה של טעויות כמו בקומדיה של טעויות בפעם הבאה שאמג'ד מגיע לקנות עוגיות המוכרת שלא מבינה מה הוא רוצה ממנה ולמה הוא נעלב כל הזמן מזמינה לו משטרה כפי שייעצה לה קודם אשתו במהלך טיפול, וצוות הצילום של הBBC שרק חשב לקנות כמה עוגיות מגיע בדיוק בזמן כדי לראות אותו מוצא בכוח מהחנות, ולצלם ולשדר את התמונות של ישראל הגזענית ואיך היא מתנהגת לאזרחיה הערבים שסך הכול רצו לקנות עוגיות. אבל אני מספרת לכם את כל זה לא רק כדי שתבינו למה חשבתי שהפרק הזה היה מאוד מצחיק. אני מספרת לכם את זה, כי חשבתי שהפרק המתוסרט הזה שהביא דוגמא לאופן שבו הטלוויזיה מעוותת את המציאות כשלכתביה יש אג'נדה משלהם היה הדבר הכי אמיץ ואמיתי בלוח השידורים של 'קשת' בשבוע שעבר. וכן, במשפט האחרון אין אבל (אורלי)

9.  צייד עירוני פרקים 3.4

מגמת ההנאה שלי מהפרק השני נשמרה גם בפרקי השבוע, יש משהו בהוצאת תכניות נקמה לפועל שהוא מאוד מהנה לצפייה, במיוחד כשמושא הנקמה הוא מישהו שמגיע לו ללא ספק, והפוליטיקאי הראשון שבא על עונשו בפרקים אלה הוא בהחלט מישהו שמגיע לו. אני חושבת שהסצנה שהכי בלטה בעיניי, הייתה זו בה אנו רואים את הפוליטיקאי -אחרי שהוצא נגדו צו מאסר על ידי משרד התובע, והוא הצליח להגן על עצמו מפניו בשל החסינות שהחוק מעניק לחברי הפרלמנט- פונה אל הנכד שלו ומסביר לו שעכשיו עומדים להתפרסם עליו כל מיני פרסומים לא יפים, אז שלא יאמין ושיהיה חזק, ואני חשבתי בליבי איך הם הצליחו יפה לגרום לי לחוש אמפתיה רגעית כלפי אותו פוליטיקאי שחוץ מהחטא הקדמון של רצח החיילים ממשיך גם בהווה בדרכי עוולה, לוקח מכספי המיסים לכיסו ולא מרחם על ילדי הגן. והנה רגע אחרי שהוא סיים לדבר עם נכדו מגיעים להיפגש עמו שני הילדים השכנים של קים נא נא, שבעצם הוא העלים גם את המענקים שהגיעו להם, ומסתבר שהם לומדים בבית הספר עם הנכד שלו. למראה היחס המתנשא וחסר החמלה של אותו הנכד לילדים שמצבם רע משלו התחלפה תחושת החמלה שחשתי כלפיו רגע קודם לכן בתחושת אח, גם לו מגיע, וגם אם לא מגיע לו כי הוא בסך הכול ילד וזה החינוך שהוא קיבל בבית, זה הספיק בהחלט כדי למנוע ממני לחוש חמלה מיותרת לגבי המשפחה המורחבת.

אהבתי את העובדה שלמרות שזה החינוך שהוא קיבל בבית יון סונג, הצייד העירוני, בוחר בנקמה שיש בה שיתוף פעולה עם החוק ומחליט שלא ללכת בדרכי הנקמה של ג'ין פיו, שאם זה היה תלוי בו היה הורג את כולם. הטענה של יון סונג כאילו הוא עושה זאת רק כדי שהוא יוכל אחר כך לחזור לחיים שלווים בלי שיהיה לו דם על הידיים, היא טענה שאני יכולה לראות את ההיגיון שבה, אבל אני לא לחלוטין מאמינה לה כיוון שאם הוא רק היה רוצה לשמור על ידיו נקיות הוא היה יכול פשוט לחשוף את השחיתויות של אותו פוליטיקאי, ולתת לפוליטיקאים האחרים שירצו להרוג אותו להתכבד, אבל הוא גם משקיע בלמנוע מהם לרצוח אותו, כך שנראה לי שהסיבה העיקרית לכך היא שהוא באמת מאמין שנידוי חברתי חמור ממוות. 

בינתיים הסדרה די מלאה צירופי מקרים נוחים מדי (הוא הולך לבקר את האימא שלו שאותה מעולם לא פגש בדיוק כשנשיא קוריאה מגיע לשם, בדיוק כשג'ין פיו מגיע לשם מחו"ל. ואם חשבתם שזה לא מספיק אז בדיוק קים נא נא מגיעה לשם כשהשאר עוזבים) אבל נכון לעכשיו זה לא מפריע להנאתי ודי שומר על אווירת הקומיקסיות של הסדרה. (אורלי)

8. לואי, עונה 1 פרק 1

אם הייתי בוחרת באיזה תכניות לצפות על פי הפרומו שלהם, כנראה שלא הייתי צופה בסדרה לואי, אבל מכיוון שהיו לה מספיק המלצות ממקורות אחרים (כולל באתר הנכבד הזה) החלטתי לתת לה צ'אנס ולא הצטערתי. אהבתי את חוש ההומור של לואי במיוחד את זה שהתבטא במערכונים, והיה לי מצחיק שהעניין שאותו אנחנו הכי לא מורגלים בצפייה בטלוויזיה הוא לא הפורמט של התכנית שלו כיוון ששילוב של קטעי סטנד-אפ ומערכונים מהחיים כבר ראינו בנפרד או ביחד, אלא דווקא התוכן, אני ממש מתקשה להיזכר מתי בפעם האחרונה נכנסנו לעולם בית הספר (שנראה כמו עולם בית ספר) מהזווית של ההורים המתלווים, או יותר נכון אבות מלווים. מה שהיה מוזר לי בקטעי הסטנד-אפ היו קולות הצחוק שנשמעו מהקהל עת הוא סיפר כל מיני סיפורים שכן הייתה בסופם פואנטה מצחיקה אבל בדרך אל הפואנטה, לי הם גרמו יותר לרצות לבכות מאשר לצחוק (במיוחד הקטע על הכלב שהיה לו בצעירותו) ואני תהיתי אם בת הצחוק שעולה על פניו מדי פעם בזמן הסיפור נובעת מכך שהצחוק בקהל מצחיק אותו, או שגם הוא חושב שכל הסיפור בכללותו מצחיק. מכיוון שהייתה לי תחושה שהסיבה הראשונה היא הנכונה ולא השנייה, התחשק לי מדי פשוט להשתיק את הקהל. מעניין אם זה יאפיין את הסדרה גם הלאה (אורלי)

8. גדולה מהחיים, עונה 2 פרק 3 (השלמה מהשבוע שעבר)

הפתעות הן לא ממש הצד החזק של הסדרה הזו - אפשר להגיד שהביגמיה הייתה צפויה וכך גם האישה השלישית, שהעובדה שאבי התינוק חזר בגלל הכסף הייתה ברורה מאליה, וגם החזרה של ג'יין וטוני לא הדהימה אף אחד. אבל הפרק הזה העלה שאלה אחת טובה מאוד, והיא מה זאת אומרת (בעיקר בימינו) "לעשות את הדבר הנכון"? קים שואלת את גרייסון אם הוא התכוון לדבר הנכון לה או לדבר הנכון לתינוק, כשבתוך זה מובלעת הנחה שלפני כמה עשורים בוודאי הייתה נחשבת לחתרנית - ההנחה שמה שנכון לתינוק לא בהכרח נכון לאם. באותה מידה, כמו שכבר ראינו יותר מפעם אחת, מה שנכון לדב הוא לא מה שנכון לג'יין. אני אישית מקווה שלמרות שיש בזה משהו שנוגד את הרעיון שעומד מאחורי הסדרה, הכותבים יתנו לדב לדעוך. דב היא לא דמות מעניינת במיוחד, החיים שלה לפני שהיא הפכה לג'יין נוטים להיות בעובי קרטון. ג'יין, עם האופי המשולב של ג'יין הישנה ושל דב, מספיקה בהחלט. כל פערי הזיכרון של ג'יין לגבי חייה של ג'יין הישנה וניהול התיקים בעזרת שיטות של דב יכולים וצריכים להישאר, כמובן - הם מה שהופכים אותה ליותר מעניינת.

סטייסי, בינתיים, נכנסת מבחינתי בדיוק לאותה משבצת של דב. ג'יין כבר לא צריכה אותה בתור מדריכה לחיים הבוגרים, או בתור אשת קשר לחייה הקודמים. אני חושבת שגם הכותבים הביעו את זה בכך שכל העלילה שלה הפרק נבעה מהיותה משועממת ומכך שג'יין ופרד כבר לא צריכים אותה. אם לא יהפכו אותה בקרוב לדמות עם נפח משל עצמה אני חושבת שעדיף לתפור לה איזו סיבה להיעלם מהסדרה  (מורן).

8. מבוקש, עונה 1 פרק 1
הסדרה הזו הייתה דיכוטומיה מהרגע הראשון: מצד אחד סדרה שכותב ג'ונתן נולאן בשיתוף עם ג'יי ג'יי אברמס, מצד שני היא משודרת ב-CBS חובבת הפרוצדורליות ושונאת ההמשכיות. למרבה היאות, פרק הבכורה של "מבוקש" שיקף בדיוק את זה.

הדקות הראשונות היו מרתקות בעיניי. לא משהו שלא ראינו קודם, אבל כבר מזמן לא בטלוויזיה. מאז ג'ק באוור, יש יאמרו, אם כי הווייב שקיבלתי היה של JB אחר, ג'ייסון בורן. ג'יימס קאביזל, הלא הוא ישו לא פחות ולא יותר ("הפסיון של ישו") כדמות מסתורית עם זקן עבות ומשהו עצוב בעיניים, מזמבר את הצורה ברכבת התחתית לכמה נערים עשירים שחושבים שהם קשוחים. ואז פונה אליו מיליארדר מסתורי-עוד-יותר וצולע – מייקל אמרסון, הלא הוא בן ליינוס [1] בכבודו ובעצמו (שנקרא כאן מר פינץ') – ומציע לו להצטרף אליו בניסיון למנוע פשעים לפני שהם מתרחשים.

[1] סצנה שבה ריס מתנפל באלימות על פינץ' הזכירה לי רגעים נעימים. אין ספק שמייקל אמרסון אידיאלי לשם חטיפת מכות.

כאן בעצם מתחיל שלב הנוסחה, כזה שסביר להניח שנראה מדי פרק כמו ש-CBS אוהבת. במקרה הזה מוקד העניין נע סביב נטלי זיאה אהובתי מ"צדק פרטי" כמישהי שחייה כנראה נתונים בסכנה, ועל ישו (כלומר ג'ון ריס, כפי שהוא נקרא כאן [2]) לעצור זאת. השלב הזה, שהתפרש למעשה על כל הפרק, נראה דווקא כמו מיליון דברים אחרים שראינו בטלוויזיה. אני מאמין שכך יראו גם הפרקים הבאים, כל פעם מקרה אחר ומישהו שחייו בסכנה. כמו השבלונה של "מטרה אנושית" אבל עם אקשן פחות בומבסטי ויותר ריאליסטי (בלי להתייחס לפן הטכנולוגי שהסדרה מסתמכת עליו, שנשמע מופרך למדי אבל מי יודע).

[2] לא יכלו לתת לו שם משפחה שמתחיל ב-B?

מצד אחד אני שונא את התבניות האלה, אבל מצד שני נהניתי ממגע ידו של ג'ונתן נולאן (לא ככה, סוטים). הכתיבה האפלולית מצאה חן בעיניי והמחוספסות הניו יורקית הזכירה לי קצת סרטי קומיקס כאלה ואחרים; כמו, נניח, באטמן, סתם אני זורק. אם הפרקים הבאים יראו איזון בין המקרים לבין הדמויות, זו יכולה להיות סדרה מצוינת. אופציה נוספת שאשמח לה היא אם ייצרו קשתות עלילתיות שיארכו מספר פרקים ולא רק אחד, א-לה "סוכן סמוי", ש"מבוקש" מזכירה מעט את הנימה הבוגרת שלה. בקיצור, יש עם מה לעבוד, אבל הסדרה משודרת ברשת CBS ואני פשוט לא סומך על הרשת הזו.(yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

6. גדולה מהחיים עונה 2 פרק 4

צעד קדימה ושני צעדים אחורה. הכותבים סידרו לעצמם הזדמנות פז להיפרד מדב - גרייסון מוכר את הבית שבו הם חיו וטוני מציע לה לעבור איתו לעיר אחרת. אבל במקום לנצל אותה, הם החליטו לחזור למה שהיה קודם - גרייסון מחליט לא למכור ומתקרב לג'יין. גם סטייסי גויסה שוב לעלילת "מצלילים את דב". מה שנראה בהתחלה כמו פרק שבו דברים משתנים התגלה כפרק שמשאיר אותנו בדיוק באותו המקום בו היינו לפני בערך עונה (חוץ מקים ופרקר במקום קים וגרייסון). חבל.  (מורן).

6. ארץ נהדרת

"לאייל קיציס נולד בן וטל פרידמן יחליף אותו בהגשת המהדורה" הכריזו הכותרות, והבטיחו שהמערכונים שונו בהתאם. אחרי 9 עונות שקיציס ישב במקומו כסלע היסוד של התוכנית, נפתח פתח לשינוי. אני לא נמנית על מעריציו של פרדימן, אבל אין ספק שפרצופו המחייך משנה את האווירה מראש. פרידמן חסר את המהוקצעות של קיציס וכשרונו לא לצחוק משום דבר, ולכן כשהבדיחה לא הצחיקה, במקום להדביק צחוקים מהקהל פרידמן פשוט הודה שזה לא מצחיק, גיחך ועבר לשלב הבא. ולמרות שזה חידוש מרענן, הצורך להתמקד בעוד דמות צבעונית ומשחקת רק סיבך את האווירה והוסף לתחושת הקרנבל שמילאה את התוכנית.

אהוד ברק כמהמר לוטו על גורל של תושבי הדרום היה נחמד, אילו הוצג שבוע קודם. השבוע ברק נקשר במכירת הדירה השערורייתית, אבל לזה לא היה זכר. טקס האהדה לתושבי סוריה "זה מוציא אותנו טוב, יחסית" היה אמנם רגע של סאטירה נדירה במושגים של כותבי ארץ נהדרת (לפחות אם אתם מסכימים שהזעזוע מגורלם של תושבי חומס נובע מתוך אינטרסנטיות גרידא), אבל נפל שוב למלכודות הבאנליות של כל העונה: דן כנר בוק (פיניש בחיקוי לא מוצלח במפתיע) אנסטסיה מיכאלי גזענית וביבי צוחק על כולם. הופעתם של אלי טביב (יובל סמו) ומרים פיירברג (רועי בר נתן) איבדה את אפקט ההפתעה מהפעם הראשונה והיתה בעיקר מיחזור של בדיחות סטיגמה. מזל שיקול ראידמן לא הופיעה כדי לומר שחומס זה קוף.

מערכון הטאבלט היה רעיון טוב מאוד. הנטיה של חברות לספק טאבלטים על ימין ועל שמאל בזמן שהן כופות על הצרכנים תנאים בלתי אפשריים באמת ראויה לגינוי, והבקשר זה נסלח אפילו הסטריאוטיפ העדתי האוטומטי. ארץ נהדרת כיוונו כאן בבירור לקאץ' פרייז מתבקש ("מה דלק? קחי טאבלט!") ואני לא אתפלא אם הוא יתפוס. אבל שוב- כמו בזק (או הוט, או כל חברה אחרת) גם ארץ נהדרת מסממת אותנו בטאבלטים-טאלנטים ולא מספקת תוכן. וכמו שהמערכון לא בחר להתייחס לאובססיה הטכנולוגית הישראלית, גם אנחנו מעדיפים לזרום עם שעת הפריים טיים וצופים במה שיש. איך צייץ מישהו? "מה לא מצחיק? קחו טאבלט".

פאנל בחירת הסמל האולימפי היה ללא ספק מהמערכונים ההזויים של העונה ואולי גם של העונות קודמות. הגיחוך המובנה בבחירות של הקמיע לאולמפיאדה הבטיח יצירתיות, והמערכון התנהל לא רע: מסטיק-עלמה-זק, פיניש בדוגמת איל העראק ושני כהן כפרה של עילית (נצפתה טיפת סאטירה לכיוון עילית). אבל פאנל בעונה הזאת הוא לא פאנל אם ירון ברלד לא זורע הרס באולפן. והוא אכן הופיע, עטוי בחיתול-במבה ענק (זה נראה מגעיל כמו שזה נשמע) וחמוש באינסוף בקבוקי טלק אותם פיזר לכל עבר בניסיון להדגים ספורט אולימפי. אנדרלמוסיה זאת לא מילה למה שהלך באולפן- כולם כולל כולם צחקו, השתעלו ונחנקו בתלבושות, ובבית ההבעה התעצבה לכדי סימן שאלה אחד גדול. שאלת ירון ברלד נותחה נחרשה ונהפכה (למשל כאן) ומבחינתי המערכון הזה הכריע. ברלד הוא כישרון קומי לא צפוי, לא בנאלי ולא מתאים למסגרת של ארץ נהדרת. בלחץ בין שעת הפריים טיים לתשעת הטאלנטים האחרים, התוכנית יוצאת קירחת מכאן ומכאן.

חברי "תגלית" חזרו אחרי היעדרות של כמה שבועות למערכון מאכזב למדי על תרבות הנהיגה הישראלית, וזו ההזדמנות להעיר על שיחסית למערכון שמכוון לצופים הצעירים, כמות הביטויים הגסים והרמיזות מיניות בהחלט מוגזמת.

מאיה מניירה, הלא היא הזוכה הצפויה באיל גולן קורא לך/דהוויס/כוכב נולד, הייתה פרודיה מוצלחת למדי על טיפוס זמרות הריאליטי ועל ההתייחסות המוגזמת למעטפת. המנגינה לא היתה קליטה, והדמות דמתה מדי לחיקוי לאפרת גוש, אבל זאת הייתה התייחסות ראויה ונחוצה לתוכניות ריאליטי, וכאן חשיבות הכוונה עולה על איכות הביצוע.

בסוף התוכנית, התקבצו כל החברה, לבושים בסווטשרטים ובתסרוקת טבעית ושרו מזל טוב לקיציס וליורש החדש. אני העברתי את המבט מחקיין גאון אחד לקומיקאי מוכשר אחר, ותהיתי איך יכול להיות שככה נראית הארץ הנהדרת (מירב).

5. בוס, עונה 1, פרק 8

בדומה לפרק הקודם גם הפעם סיפקה הסדרה פרק עמוס באירועים שאמורים להיות מסעירים וטוויסט אחד שמושך את השטיח מתחת לרגלי הצופים ואמור להותירם פעור פה. ולמרות זאת, גם הפעם העסק פשוט לא עבד, מבחינתי.

נתחיל עם הטוויסט הגדול – הגילוי על כך שסטון הוא זה שהדליף לעיתונות בדבר מעלליו של קיין בעבר באמת היה מפתיע. סטון הצטייר כאדם הנאמן ביותר לקיין ודווקא על רקע הבגידה של קיטי הוא נראה כמי שיילך עם הבוס באש ובמים, ולכן הגילוי הזה באמת היה לא צפוי.אבל טוויסט מוצלח חייב גם להיות הגיוני ולא רק מפתיע, וכאן הסדרה נכשלה, לטעמי. הבעיה שלי היא בעיקר עם המניעים של סטון – הוא מנמק את המהלך שלו בכך שהוא הבין שקיין חולה וכושר השיפוט שלו נפגע, וכעת המהלכים המושחתים שלו כבר לא משרתים את טובת העיר אלא סתם נועדו למען יצר ההישרדות שלו. נחמד מאד, אבל אם כבר גילית שהוא חולה ושכושר השיפוט שלו מסכן את העיר היקרה לך, מר סטון, למה פשוט לא לא תדליף את העובדה שהוא חולה, ובכך גם תביא לתוצאה צודקת יותר שבה התושבים יזכו לדעת שלא בטוח שהאיש שעומד בראשות העיר כשיר לקבל החלטות וגם תביא לאותה תוצאה באופן אפקטיבי יותר?

מעבר לכך, סטון עצמו יכול היה לשתף פעולה עם ה"מרד" שקם על קיין, בפרט כשגם מרדית, קיטי וזייצ'ק היו עמוק בעסק, והמעורבות שלו הייתה גומרת את קיין לחלוטין, אבל הוא בחר לשתף פעולה עם הבוס ועשה הכל כדי לסכל את המהלך. מה ההיגיון בכך לאור המניעים שהוא הציג כעת? פשוט לא ברור. במיוחד לאור העובדה שסטון הוצג לאורך העונה כאדם אינטליגנטי בצורה יוצאת דופן.

גם את עניין ה"עונש" של סטון מאד לא אהבתי. ה"נאום" של סטון על מהות העונש הנכון במקרה הזה היה טרחני ושיקף את החיבה של כותבי הסדרה לנאומים מליציים ועלק-פילוסופיים שכאלה, והגילוי על כך שסטון נורה ובוודאי ימות היה יותר מרגיז ממפתיע –האם נשמע הגיוני שבעולם האמיתי ראש עיר מנוסה ומיומן כל כך ידאג לחיסול כזה של היועץ הפוליטי שלו מזה 30 שנה? הוא באמת יכול לחשוב שדבר כזה יכול להיעלם מתחת לפני השטח? זה מהלך כל כך מסוכן וחסר אחריות מצד פוליטיקאי בכיר שכזה, שהוא פשוט לא מתקבל על הדעת.

עוד עניין שצרם לי עוד מהפרק הקודם – אמנם חיבתו של זייצ'ק לנשים בהחלט בוססה במהלך העונה, אבל הרעיון שהוא ישכב עם אשתו של איש המפתח לעתידו הפוליטי הוא כל כך מופרך וחסר היגיון שפשוט התקשיתי לקבל את ההתפתחות הזו. למעשה, זה נראה כמו מהלך תסריטאי נואש להכניס עוד קצת "דרמה אנושית" לתוך העלילה הזו.

בצד החיובי - היה מעניין לראות את מרדית' בפרק הזה כשהיא מבינה שהיא חייבת לחזור לחיקו של טום ולא בוחלת בשום אמצעי כדי להוכיח את נאמנותה אליו, ובאופן אירוני המהלך האולטימטיבי, מבחינתה, היה כרוך בחוסר נאמנות כלפיו בפן המיני... אהבתי את הסצינה שבה היא חוזרת הביתה מושפלת ובוכה. קוני נילסון שוב הפליאה בגילומה. גם הסצינה שבה קיין מבין שאמה ניסתה להתאבד בעקבות המהלך המקיאבליסטי שלו הייתה חזקה למדי, אבל מעבר לכך לא מצאתי הרבה דברים שריגשו אותי בפרק הזה. 

אני חושב שאוותר על המשך הצפיה בסדרה החל מהעונה הבאה... (איתן גשם).

1. הומלנד, עונה 1 פרק 9

אחרי שהסתייגתי מהטוויסט של הפרק הקודם וקיוויתי שלא יגדיר את הסדרה ממנו והלאה, הגיע אחריו הפרק הראשון בסדרה שאני יכול להגיד עליו בפה מלא שהוא פשוט לא טוב. הכול היה צפוי וגלוי. היה ברור שאשתו של האימאם תדבר, היה ברור שדן הצייד המסכן ביער יומת על ידי טום ווקר, היה ברור שאייסא (זה אמור להיות עיסא? כי קצת טיפשי שאביו קורא לו במבטא אמריקני) ימות. פתאום היה ניכר שזה עיבוד ל"חטופים", הסדרה הישראלית עתירת הקלישאות שכבר בפרק הראשון שלה ידעתי מה יקרה בהמשך.

כל הסיפור עם עיסא לא היה מעניין ולא נעשה טוב. מזל שהילד גדול העיניים הזה היה כל כך מתוק, כי דמותו – שרטוט מקרטע של אמצעי לשם המטרה, כלומר כלי עלילתי בלבד – הייתה רחוקה מלשכנע. הוא אמור להקנות חיבור מספיק חזק כדי שנבין את מניעיו של ברודי גם אם לא נסכים איתם. בפועל זה לא היה מספיק ולא היה מספק, לא בוצע טוב והיה נגוע בקיטש. הרגעים שלהם ביחד נראו חפוזים ודהויים, וממש יכולתי לראות את הכותבים יושבים בחדר שלהם וחושבים על סצנות משותפות שיוכלו לכתוב להם. וברגע שהמאקרו לא טוב, אני מתקשה גם להסכין עם המיקרו ונעשה קטנוני. כך הסצנה שבה ברודי מכדרר בכדורגל במומחיות לא-אמריקנית בעליל, הזכירה לי שבעצם מדובר בשחקן אנגלי, כלומר חשפה עוד את התפרים ותרמה לבעייתיות של הסיפור. אולי אם היו מטפטפים לנו את הנושא הזה לאורך יותר מפרק אחד, הפלאשבק המייגע הזה לא היה נראה כאילו נעשה כלאחר יד כדי ליצור נימוק שקשה להתווכח איתו – ילד קט מת, אחרי הכול – למה שמנחה את ברודי.

אז לא, אפשר להתווכח איתו וזה עדיין נראה לא טוב. "והם קוראים לנו טרוריסטים?", שואל אותו אבו נזיר. כן, הם קוראים לכם טרוריסטים בגלל שאתם טרוריסטים. התצוגה המגמתית הזו היוותה ריכוז חסר תקדים של חד צדדיות בסדרה, ביקורת בוטה ודוחה על צד אחד בלבד, שהגיעה לשיא בעדינות של פיל עם המשפט שאמרה ג'סיקה לברודי בעקבות השוד, "אמריקה היא ארץ אלימה". בלעחס.

הסיבה שאני אוהב דרמות כבלים היא בכלל שהן נוטות לשחק על גווני האפור ולא לאפשר לשחור או ללבן להשתלט על היצירה. כאן ניכר שהאג'נדה הפוליטית של היוצרים התגברה על רצונם לגולל סיפור, וזה טיפשי במיוחד לנוכח העובדה שיש הסכמה רחבה למדי על כך שהנוכחות האמריקנית בעירק – שם הוחזק ברודי – אינה נחוצה. הריגת שמונים ומשהו ילדים פיקטיביים לשם המעשייה היא דמגוגיה סופר-מופרזת. העובדה שהיא לא הצליחה לעבות את הנימוק של מעשי ברודי היא כישלון. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה).

בשולי הממיר

ב"האנטומיה של גריי" הפליאו בליהוק והביאו את ניה ורדאלוס ("החתונה היוונית שלי") עם פרי גילפין (רוז ב"פרייז'ר") כזוג אחיות עם המון המון משקעים משפחתיים (והשתלת כבד שכמעט ולא מתבצעת בגללם).  (אסף רזון)

מה יהיה לנו השבוע?

20-27 במרץ

ביום שלישי: Touch (|rlm|yes אקשן), משועמם מסתיימת (yes Oh)

ביום רביעי: איך להצליח באמריקה 2 (yes Oh), תא גורדין מסתיימת (yes דרמה)

ביום חמישי: סאות'פארק 15 מסתיימת (HOT קומדי סנטרל)

ביום שלישי הבא: מצויד 3 מסתיימת (yes Oh)

יומיות:

הכול לטובה החל מיום שלישי (HOT קומדי סנטרל)

מסביב לממיר

ג'ונתן נולאן, התסריטאי של "יוקרה" ו"האביר האפל" ואחיו של הבמאי כריסטופר נולן, עובר אל המסך הקטן עם הסדרה "מבוקש". בראיון ל-ynet הוא מספר על העבודה עם יוצר "אבודים" ועל הכמיהה שלו לגיבורי-על לאחר אסון התאומים (אסף רזון)
 

‎"הגאונות של ג'וליאנה מרגוליס, הדו-מיניות בדמות של ארצ'י פנג'אבי והצורך לכתוב עלילה רלוונטית: ראיון עם יוצרי "האישה הטובה" (רינת קורבט).

 ורשת NBC חידשה את הסדרה "גרים" לעונה שניה

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il