הממיר 7/2/12

9. אימפריית הפשע, עונה 2 פרק 3
במהלך הפרק חשבתי בפירוש, אפילו לא זוכר באיזה הקשר, שבוודאי נראה שחרור לבעבוע הזה רק בשלב מאוחר יותר העונה, כך שההתפרצות של נאקי במסעדה הצליחה להפתיע אותי. חשבתי שהוא הולך להביך את עצמו, אבל הוא היה רהוט ומצוין, ואיומיו היו מהנים למשמע. הקומודור לא יכול להיות יצור יותר נקלה. ההיקלעות של ג'ימי לעניין הייתה מרתקת, כי הוא עצמו נקרע בין שניהם. השיחה שלו עם אנג'לה לאחר מכן אמנם הייתה חידוד של מה שכבר ידענו, אותה אמביוולנטיות בין הקומודור לנאקי, אבל בכל זאת אהבתי לראות אותו שואל בפירוש, "Which one?".

עימות נוסף שקיבלנו בסוף הפרק היה בין אואן סלייטר לבין ריצ'רד הארו, עימות שהיה מצוין אף הוא, בעיקר כי גם הוא תפס אותי בהפתעה מכמה סיבות. ראשית, הוא הפנה שתי דמויות שאני אוהב אחת כנגד השנייה, כך שלא ידעתי עם מי להזדהות. למעשה, לרגע לא הבנתי למה הם בכלל בשני צדדים מנוגדים של המתרס. שנית, עד אותו רגע חיבבתי את אואן סלייטר, אבל בסצינה הזו קלטתי שאני רוצה שיישאר. מצא חן בעיניי שהוא מספק את שירותיו לנאקי גם בלי שנסגר ביניהם דבר באותו שלב, וכן את הכבוד ההדדי שנדמה היה שנרחש בינו לבין ריצ'רד. אפרופו ריצ'רד, היה כה יפה כאשר שאל את אל קאפון מה שלום אודט, לא שוכח את הזונה שהתנהגה אליו כאל בנאדם.

הפרק קרוי על שם המחזמר שאת התסריט שלו קיבלה לוסי, מחזמר שנכתב על ידי האחים גרשווין ובכורתו הייתה באטלנטיק סיטי במרץ 1921. ואכן, ההיסטוריה מלמדת שלוסי לא שיחקה במחזה הזה. היא הייתה כל כך מסכנה ואבודה לאורך הפרק (כך עשו אותה בהיריון כשהיא עירומה), מה שהוביל לרגע מפתיע נוסף, הפעם של חסד לא אופייני, והוא הפתיע במיוחד לאור העובדה שהגיע מוואן אלטן הנוקשה. הוא אפילו חייך קצת למראה שלה רוקדת. נראה שהמקול הציל את חייה או חיי התינוק, פשוטו כמשמעו, ואני אוהב את הרעיון הזה שמוזיקה מצילה את החיים.

אבל כמובן ששם הפרק חל גם מעבר לסיפור הזה. המובן מאליו הוא קייט, המשרתת של נאקי ומרגרט, שגחמותיה היו מרגיזות משהו. אולם כשם שפגי הוראן מתה בעיני משפחתה, כך היא מתה גם בעיני פגי הוראן עצמה, כיום מרגרט שרודר. היא כבר לא האישה הפשוטה שלדמותה התחפשה בפרק שעבר, לא אחת שתשב עם המשרתות במרתף, אלא אישה מורמת ומכובדת שסועדת עם ראש העיר ורעייתו. אבל אני חושב ששם הפרק מתפרש גם מעבר לכך. Maid היא לא רק משרתת אלא גם נערה, בתולה, אולי אחת בת 13 שהקומודור בוחר מני רבות ואונס אפילו בלי לדעת את שמה. ג'ימי נאבק כל העת בינו לבינו עם מעשיו של הקומודור, העבר הזה הוא הקלף הפרוע שעשוי לטרוף את היתר, ולדעתי ג'ימי ייכנע וישוב לבסוף אל צדו של נאקי. אולי זו סתם משאלת הלב שלי, אבל ברור שגם הסימנים שם. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)


© 2011 Home Box Office, Inc. All rights reserved.

9. ספרטקוס: נקמה, פרק 1
חככתי בדעתי אם לצפות שוב בעונה הראשונה ובעונת הביניים של ספרטקוס טרם הצפייה בעונה החדשה, ולבסוף החלטתי שאין לי זמן. אני קצת מצטער על כך, כי הייתי צריך לאורך הצפייה להיזכר מי הוא מי ולקשר בין אנשים למאורעות לדמויות, חלקן אינן עמנו עוד. הבולט ביותר שאיננו עמנו עוד הוא כמובן אנדי וויטפילד, והאמת היא שממש עצוב בלעדיו. ליאם מקינטייר עושה עבודה טובה, אבל היה בוויטפילד משהו שקט ומיוסר יותר שהתאים לדמותו של ספרטקוס.

בכל זאת, פרק פתיחה מסעיר ומצוין שעמד היטב בפני עצמו וגם יצק הבטחה רבה בעונה הממשמשת. הוא סיפק מספר רגעי הלם. אל הגדול שבהם כבר נחשפתי לצערי בפרומו – לוקרישיה חיה. אמנם זה היה רגע מהמם גם במהלך הטריילר, אבל מן הסתם עדיף היה לראות את זה בפרק כמו בן תרבות. עוד אחד היה זה שבו קריקסוס רואה את לוקרישיה, נדהם בעצמו לראות אותה. נראה שלמראהו הזיכרון שלה קצת השתפר (בקרוב אצלי), מעניין מה יהיה אתה במהלך העונה.
רגע וואו נוסף היה תפיסתה של אורליה. כמה מצער היה לראות אותה שותתת דם, מובאת אל מול הקהל לקראת מותה. זה לא נגמר בכך, אורליה סיפקה רגע גדול נוסף – הטחתה בספרטקוס על ערש דוויי שלא יעז ליצור קשר עם בנה היה עניין דרמטי חזק וטעון, שלמען האמת אני לא זוכר שראינו כמותו בעבר בסדרה. כאמור, הזיכרון שלי לא במיטבו בכל הנוגע לעבר של "ספרטקוס", אבל התחושה הייתה של משהו יוצא דופן. בדברים הללו משהו פורק בהילתו של ספרטקוס. פתאום הוא כבר לא נראה כל כך מושלם ובלתי מנוצח.

ראוי לציין שנראה כי התקציב גדל. האפקטים המיוחדים כבר לא נראים מעפנים כמו בעונה הראשונה. גם האלימות עלתה מדרגה, נדמה לי. אולי אני חושב כך סתם כי עבר זמן מאז הפעם האחרונה ש"ספרטקוס" שודרה, אבל סצנה כמו שבירת הזרוע על ידי הדוקטורה-בדימוס נראתה לי בוטה מאי פעם. כמו כן, אני ממש נהנה לראות כך את העבדים, את האויבים המרים לשעבר, ספרטקוס וקריקסוס, רוחשים כבוד זה לזה. זה אמנם קרה כבר בסוף העונה הראשונה, אבל אני עדיין מבסוט.
קטנה לסיום: בקרדיטים בסוף ראיתי פתאום את שמותיהם של ג'ד ווידון ומריסה טנצ'רון כחלק מצוות הכותבים, מסתבר שהם היו שם כל הזמן. נחמד, עוד חברים ממפעלות ג'וס ווידון (והפעם ממש מהמשפחה), בנוסף כמובן ליוצר הסדרה, סטיבן ס. דינייט. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)


Spartacus: Vengeance © 2011 Starz Entertainment, LLC. All rights reserved

8.5. הומלנד, עונה 1 פרק 3
בסך הכול אהבתי את הפרק ומבחינתי הורגש בו שיפור ניכר, הן במינון של רגעי השבי המעיקים בעיראק והן בסצנות בהן אפשר היה לחוש סימפטיה כלפי ברודי. היה לי נחמד לצפות בו מצליח ליצור קשר עם בתו, ובמיוחד היה יפה בעיניי הקטע עם הגדר והמנעולים והאמירה שלו לבתו עד כמה היא הייתה מעולה בהצגת בית ספר בה השתתפה, הצגה שהיא מתפלאת שהוא זכר בכלל, כשמבחינתו זה היה הזיכרון שעזר לו להחזיק מעמד. גם מערכת היחסים בין קרי וסול המשיכה להיות מעניינת ואני אוהבת מאוד את האינטראקציה בין הדמיות, כמו גם את המשחק של מנדי פטנקין.

כשקרי צופה בברודי ואשתו מנסים לקיים יחסים ונעה בחוסר נוחות, רואים שהיא מרגישה כמציצנית החודרת לפרטיותם של אנשים ועדה לדברים שהיא לא אמורה להיות עדה להם. אני מודה שהרגשתי גם אני כמציצנית לרגע, מה שגרם לי לתהות האם היוצרים שמציגים לנו את הקטע שבו קרי צופה כמו אומרים לקהלם: עבורכם זה בסדר לצפות בכך כיוון שאתם לא צופים בדבר האמתי אלא רק במשחק, או שהם אכן מעוניינים לעורר בצופים שלהם תחושה של חוסר נוחות כמציצנים. אך בעוד שכוונת היוצרים בעניין הזה כנראה שתישאר תעלומה בעבורי, אני יכולה לפחות לומר שנהניתי מההתפתחויות של תעלומת אבו נזיר הפרק.

מותה של הסייענית אמנם היה ברור מהשנייה הראשונה של הפרק (או אפילו כבר מהרגע בפרק הקודם שבו קרי הבטיחה לה הבטחות שווא), אבל המקום שאליו לקחו את סיפור מותה, שזה לא הנסיך שהיא בגדה בו שעומד מאחורי הוצאתה להורג וקשור לטרוריסט אבו נזיר, אלא דווקא אחד מעובדיו שיש לו אג'נדה משלו - היה טוב בעיניי. גם מפני שהוא היה מפתיע בהתחשב בכל עולם החשדות שהם בנו בפרקים האחרונים, וגם מפני שהוא הרבה יותר הגיוני. (אורלי)


HOMELAND © 2011 Twentieth Century Fox Film Corporation. All rights reserved.

8. Luck, עונה 1 פרק 1
הפרק הראשון של "לאק" היה מעין מפגן של דברים שאני מאוד אוהב בטלוויזיה; תיאור מהודק, מהוקצע ולא מתחנף של עולם שזר לי, במקרה הזה מרוצי הסוסים. המאמנים, הרוכבים, המהמרים, השחיתות, המושחתים ואפילו הסוסים עצמם. המון דמויות ושמות להכיר, המון תיחומים ומסגרות שונות במסגרת העולם, אבל הפרק עשה עבודה מעולה בשרטוט ובמיפוי שלהם. כל זה היה מעניין בפני עצמו, והתפישה שלי לאורך הצפייה בחלקו הראשון של הפרק הייתה שכמו הרבה פעמים אצל HBO, הפרק הראשון הוא רק הצעד הראשון, פתח הצצה יותר מאשר פיילוט פר סה, בלי רגעי וואו או סטירה מצלצלת לפנים. עד מהרה גיליתי שטעיתי מרות, באופן שאתייחס אליו בהמשך עם אזהרת ספוילר הולמת, אבל מה שאהבתי – אם בכלל אפשר להשתמש במושג הזה – בעניין הזה הוא שגם הוא נראה כשגרה בעולם הזר הזה.

דסטין הופמן כאייס ברנשטיין לא נוכח יותר מדי בפרק הראשון, וגם לא ניק נולטי, אבל שניהם הותירו חותם גם בזמן המסך המוגבל שקיבלו. במיוחד נולטי, שדמותו כוולטר סמית', בעליו הישיש של סוס מרוצים מבטיח, הייתה חידתית ומעניינת. גם דניס פארינה בלט מאוד לטובה כגאס דימיטריו, באופן שבו זגזג בין היותו האיש נאמן של אייס שנועד להוות בובה על חוטים, קלולס בענייני המירוצים, לבין הקשיחות הסופרנוסית (למעשה, ברגע מסוים הוא הזכיר לי את פולי) שהפגין כאשר היה בה צורך, ובין הרגע שהיה הוא עצמו, מחייך כשהסוס אוכל את הגזר מידו.

הפרק הצליח לספק מבט פנורמי ועשיר על עולם מפוקפק מיסודו. הדבר הזכור ורב העוצמה ביותר בפרק היה כמובן רגלה הנשברת של הסוסה במהלך המרוץ. סצנה מרעישה וקשה לצפייה שטרחה להראות לנו את האירוע על מלוא חומרתו, בלי לקמץ בגרפיות, וזה היה טראגי וכל כך, כל כך, עצוב. הדמעות חנקו את גרוני ברגעים שאחרי כן, עת הסוסה קורסת וליאון הרוכב הטירון חומל עליה, מנחם אותה, לוחש לה שתכף זה נגמר בזמן שהיא מקבלת זריקה שמקצרת את סבלה, מחישה את מותה. לאחר מכן הטירון ההלום מבקש את עצתו של רוני הרוכב הוותיק, האלכוהוליסט, שאומר לו שעל אף כל ניסיונו מעולם לא התרגל לכך ומייעץ לו לשתות משהו שיקהה את הזיכרון.

מכאן אנחנו מבינים באבחה חלק מהותי בפגמיו של רוני השיכור, אילו אלמנטים לקחו חלק באיש שהוא היום. יותר מכך, אנחנו מבינים עד כמה נוראי הוא העולם הזה, שסוסים משמשים בו כלי משחק לשם בידור זול – או אפילו יקר, בשווי של 2.7 מיליון דולר – שעם כל האהבה שמפגינים כלפיהם המאמנים והרוכבים והווטרינרים, מדובר בניצול אומלל ורע לב של בהמות חסרות אונים. בשעה שהסוסה שבורת הרגל טופלה על המסלול, המהמרים חישבו את זכיותיהם, אדישים לכאב של המסכנה. נזק היקפי. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)


© 2011 Home Box Office, Inc. All rights reserved.

8. המפץ הגדול, עונה 5 פרק 6
אימא של שלדון באה לחופשה בלוס אנג'לס, אבל הוא רק רוצה שתבשל ותבלה אתו בהרצאות משעממות. לצערו, ליאונרד לוקח אותה למסעדה, ראג' מספר על הצרות שלו, ופני מדברת על חיי הפריצות שלה. לסדרה הזו יש כמה דמויות אורח קבועות ואימא של שלדון היא אחת הטובות ביניהן (ואני לא יודע בדיוק למה, אבל גזענות של אנשים מבוגרים תמיד מצחיקה אותי מחדש. בקומיוניטי יש אפילו דמות ראשית שזה המאפיין העיקרי שלה...). בסופו של דבר שלדון חוטף וירוס ומקבל את אימא שלו לעצמו, מה שמוביל לפעם המי-יודע-כמה של "soft kitty". וזה מצחיק בכל פעם מחדש :)

עוד כמה רגעים טובים:
- אמא של שלדון מנסה להבין מה הסיפור שלו ושל איימי, אבל מבינה די מהר שעדיף לה לא להיכנס לזה.
- הבדיחה הגזענית החביבה עלי, כשראג' משתכר: "I thought it was our Indians that had the occasional alcohol problem"
- הסדרה מצליחה תמיד לקלוע למטרה עם הבדיחות המתמשכות. הפעם היה לנו גם את "soft kitty", וגם בדיחה מתמשכת על זה ששלדון לא משוגע כי "My mom had me tested!". (דורון ז)

8. בונז, עונה 5 פרק 16
למיטב זכרוני, הפרק הראשון של הסדרה מספר סיפור שונה לחלוטין. ולמרות זאת, סיפור "איך כולם נפגשו" היה חמוד. נראה, כמובן, שהמטרה האמיתית בכל הסיפור (מלבד חגיגת הפרק ה-100) היא לתת לבות' ובונז הזדמנות להתנשק, פעמיים. בות' סוף סוף מודה שהוא רוצה לנסות, בונז דוחה אותו והוא מחליט להמשיך הלאה. יש לי הרגשה שהכותבים לא יתנו לזה להיגמר בזה, אבל אני בהחלט מעריכה את זה שהם מוכנים להתייחס לנקודה הזו עכשיו ולא רק לקראת סוף הסדרה. (מורן)

7.5. בונז, עונה 5 פרק 14
כמו חולי המרפאה בהאוס, גם המתמחים בבונז נמצאים שם בהתאם לחקירה. אז לחקירה שקשורה לדת קיבלנו שוב את המתמחה המוסלמי. וכדי שלא יהיה משעמם, אחרי שכולם כבר קיבלו את היותו מוסלמי, ואחרי שכולם כבר קיבלו את היותו משכיל ודתי בו זמנית, שוב יש תהיות לגבי מוסלמיותו בהקשר הדתי. קם חוששת שאולי למרות הכול ווזירי שונא את ארה"ב כי הוא מוסלמי ודתי. הוא לא - הוא אפילו לחם לצד האמריקאים בעירק. קצת חבל שהדילמה שמעלים שוב ושוב נוטה להיפתר באופן די פשטני ברוב הפעמים (דווקא את הטיעון שלו לגבי זיוף המבטא אהבתי יותר). (מורן)

7. בונז, עונה 5 פרק 15
פרק שנפתח בסוויטס לא יכול להיות רע. פרק שנפתח בבחור שהתגבר על סרטן ומת שניה אחרי שקיבל את ההודעה ממכה בראש (עם קשר קלוש לפרק עצמו) לא יכול להיות טוב. בסופו של דבר, הפרק היה פשוט בסדר. התעלומה לא הייתה מעניינת במיוחד, סוויטס שמתחמק מדייזי רק כדי להציע לה נישואים לא היה אמין במיוחד, והעיתונאית היפנית הייתה קריקטורה מוחלטת. חבל לי שהם מנסים להפוך גם את בונז לקריקטורה - הרי היא לא רובוט, והיו לה בני זוג בעבר. למה פתאום היא לא יכולה לכתוב את הדמויות ואת יחסי המין בספרים שלה לבד? (מורן)

 
בשולי הממיר

התארחו בפרקי "בונז": ג'ושוע מלינה ("הבית הלבן", "ספורט באוויר") היה הרופא המטפל בבית המשוגעים, קליאה דובאל הנהדרת ("קרניבל") הייתה השוטרת גרנט, ותיאודור בורדרס (מיילס מ"פלאשפורוורד") גם קפץ לבקר.

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il