הדבקה יפה מוורד

המחשבה הראשונה שעלתה לי אחרי שסיימתי את הפרק היא: איזה כייף זה לראות באפי! עברו כל כך הרבה שנים מאז שראיתי את העונה הראשונה ועדיין הסדרה נשארה מרתקת ומצחיקה (רק הבגדים נראו לי מיושנים כל כך פתאום...), היא כל כך קולחת ומהנה ויש בה גם שמחת חיים וקלילות שהלכו ונעלמו ככל שהסדרה התקדמה, וזה די מובן, אין גם את העומק שאנו מכירים מעונות מתקדמות יותר. בעונה הזו נראה שהחבר'ה מבלים, בדרכם שלהם, למרות השדים ואולי גם בגללם. כייף להם להיות ביחד ולפעול כחבורה סודית הנלחמת ברוע. הם אומנם קצת מקטרים, באפי על היעוד שנכפה עליה, ווילו על כך שהיא תמיד בתפקיד ה"מוח" ופינקי כי הוא פינקי וכמובן הקיטורים הרגילים על בית הספר, על המנהל סניידר ועל תחרות הכישרונות שכולם נידונו לקחת בה חלק אבל זה חלק מלהיות טינאייג'ר ובסך הכול הם לא נראים כסובלים במיוחד מהתפקידים שעלו בגורלם.

תחושת הקלילות הזו אפשרית בעיקר כי עוד לא אכפת לנו מהדמויות שנשחטות בפרק, לא ממש הכרנו אותם כדי שנקשר אליהם. מורגן היה לפחות נוכח בסדרה (בניגוד לאמילי הרקדנית) אבל אפילו עליו אי אפשר היה להתאבל יותר מידי כי הוא ממילא גסס מסרטן במוח. אבל לא רק לנו לא אכפת, גם בגיבורים זה לא ממש נוגע, הם לא ממש מתרגשים מגופה מרוטשת של מי שהיה רק אתמול חברם לספסל הלימודים, מקסימום קצת נגעלים. יש בעונה הזו תחושה של פרודיה על הז'אנר, זה עדיין לא לגמרי הדבר עצמו ולכן כנראה עוד לא ממש מקפידים על הפרטים הקטנים אבל עדיין אפשר לראות רמזים מטרימים למה שיהיה ויתפתח.

הפרודיה מטבעה מגחיכה את האלמנטים הדרמטיים של הז'אנר ומשחקת עם הציפיות שלנו ממנו. כותרת המשנה של באפי בעונה הזו היא "זה לא מה שחשבתם", אם חשבתם שהבחורה הבלונדינית היא העלמה במצוקה אז טעיתם, זו הגיבורה שמצילה את העולם, אם חשבתם שהרוצח הוא פרופסור שזיפי עם הפמוט בספריה אז תסתכלו שוב, זה לא הוא, זה השד הירוק מאחוריו. גם הפרק הזה עומד בסימן הטוויסט ואחיזת העיניים משום שאנו אמורים ללכת צעד אחר צעד יחד עם באפי ולחשוד בסיד, בובת הפיתום המפוקפקת (או לפחות במי שמפעיל אותה ונראה מעורער לגמרי, כאילו הוא תחת שליטתה) ולבסוף מתברר שמורגן, המפעיל, הוא עוד קורבן ואילו הבובה היא למעשה צייד שדים שקולל והוא בעצמו חושד בבאפי שהיא השד המבוקש. למעשה, כל הפרק עוסק באחיזת עיניים בצורה ישירה כמו במקרה מורגן הפיתום וסיד הבובה. הפיתום מעמיד פנים שהבובה חיה בעוד שהוא מפעיל אותה ומדבר מגרונה. זהו הז'אנר, זו העמדת הפנים שאנו מצפים לקבל, אך למעשה סיד מדבר בעצמו והוא זו שמפעיל את מורגן במובן מסוים. או למשל מארק, הקוסם החובב בהצגה שכל קסמיו הם אחיזת עיניים, "קוסם טוב לעולם לא מגלה את הסודות שלו", הוא אומר לג'יילס לפני שהוא מנסה לפצח את גולגולתו והסוד הגדול שלו הוא כמובן שהוא השד והרוצח. בסופו של הפרק הטובים מנצחים ברגע האחרון, חייו של ג'יילס ניצלים, השד נקטל והקללה שעל הבובה מוסרת ואז המסך עולה לפני הקהל ההמום שמניח שמדובר בהצגה, באחיזת עיניים ולא בדבר האמיתי.

למעשה כל סאנידייל דבקה באחיזת העיניים, אנשים נשחטים בסיטונות ובצורות יצירתיות אבל ההצגה חייבת להמשך. אנשים מעמידים פנים שהכול כרגיל, ששום דבר חריג לא קרה וכשמתרחש דבר שהם אינם יכולים להתעלם ממנו, כמו גופה שעקרו את ליבה, הם ממהרים להניח שמדובר במעשה פלילי ולא על טבעי. זה קצת הפריע לי הפרק כי זה משהו שלפחות לא הייתי מצפה מהגיבורים שכבר התעמתו לא פעם ובאופן ישיר עם ערפדים, שדים ושאר מרעין בישין. כשבאפי חושבת שמדובר בשד ג'יילס מפקפק בכך ובוחר להאמין שמדובר במעשה ידי אדם, כשבאפי חושדת שסיד הבובה ביקר בחדרה בלילה השאר לועגים לה על כך. בכל זאת עברו תשעה פרקים מהפעם הראשונה שנתקלו בערפדים, הייתי מצפה מהם שכבר יקלטו באיזה סוג של סדרה הם נמצאים.

אם בעיני באפי והחבר'ה התחרות היא עונש אז עבור קורדיליה תחרות הכישרונות היא רק עוד דרך להבליט את עצמה. קורדיליה היא למעשה אמנית טוטאלית, כל פעולה שלה משקפת את האני שלה, היא כנראה האדם היחיד במופע שלא מאחז את עיני רואיו. השיר שהיא בחרה לשיר במופע, אותה בלדה מרגשת כדבריה על כבוד, רגשות הומניים והיגיינה אישית, למעשה מטיף לאהבה עצמית (Greatest Love of All, במקור של וויטני יוסטון), משהו שקורדיליה מצטיינת בו במיוחד. עבור המנהל סניידר התחרות היא עוד דרך להוכיח לעולם שהכול תחת שליטה ובית הספר מתנהל למופת תחת פיקודו, לכן הוא גם לא מבטל את המופע לאחר הרציחות כי ההצגה חייבת להמשך. אגב, די מפתיע שאדם שמצהיר שהאני מאמין שלו הוא ציות לחוקים ומשמעת ובז לליברליות ולקשר חם עם התלמידים מצווה על ג'יילס לפקח על המופע כדי להעמיק את הקשר שלו עם התלמידים. אני לא יודעת אם זה מעיד על סתירה באופיו של סניידר או שהוא פשוט מאמין שהוא צריך לגרום לכל נתיניו לעסוק בפעילות שהוא יכול לפקח עליה ומופע הכישרונות הוא רק תירוץ.

בדיעבד גם היה לי חבל שלא ממש התייחסו למורגן האומלל. איך מורגן והבובה נפגשו, למשל. האם מורגן ידע שהבובה היא למעשה צייד שדים (סביר להניח שכן) ומה הייתה מערכת היחסים בניהם. גם השד לא ממש חשוב וגם בו לא מתעמקים. האם הוא נכנס לגופו של מארק הקוסם החובב והשתלט עליו או שמארק הוא רק מעטפת ועוד אחיזת עיניים? בשורה התחתונה השד בא לדפוק כרטיס, לרצוח ולהיקטל.

עוד מחשבה שעלתה בראשי הפרק הייתה על מקומו של זאנדר בחבורה. הוא לא חכם כמו ג'יילס או ווילו (ולכן המוח שלו לא בסכנה), הוא לא חזק או בעל אינסטינקטים כמו באפי ואין לו שיער מלא ברק וחיוניות כמו לקורדיליה אבל לזאנדר יש המון מזל והוא זה שמציל את המצב בפרק. הוא זה שבמקרה עולה על כך שג'יילס בסכנה כשהוא אומר לתומו ש"ג'יילס יכול להסתדר בעצמו, הוא ממש... חכם" והוא זה שברגע האחרון מחזיק את החבל ומונע מלהב הגיליוטינה לבתר את מוחו של ג'יילס. בסופו של יום, אם זאנדר, הבחור הרגיל וחסר הכישורים, לא היה שם, אפשר היה לומר שעבור ג'יילס זה היה סוף המחזה, פיניטו לה קומדיה.

הפרק סיפק לנו סצנה מרגשת אחת, בה באפי נבהלת מנוכחותו של סיד בחדרה ואימה מרגיעה אותה באומרה שזה היה רק חלום רע. באפי כבר יודעת שחלומות רעים מתגשמים אבל באותו הרגע היא ילדה שזקוקה לחום ולהגנה של אימה ולא הקוטלת הקשוחה. לפעמים גם קוטלות צריכות להאמין לרגע קט שחיבוק של אם יכול להניס את כל השדים הרעים שמסתתרים מתחת למיטה, גם אם הם יודעות שזה לא אפשרי, גם אם הן יודעות שזו רק עוד אשליה.

בחזרה לעתיד:

קישור לסכפ"ש של נדב: http://www.tve.co.il/story/2064