9. העוקץ , עונה 4  פרק 12 (שודר לפני שבועיים)
המשרד בקשיים ואנשים מפוטרים. הבוס הוא אידיוט שלא מבין מהחיים שלו. מכונת הצילום מקולקלת. שניים מהעובדים מנהלים רומן שמפריע ליחסי העבודה ביניהם, ושניים אחרים במאבק לחיים ולמוות על השאלה מי אכל את הכריך מהמקרר. ובתוך כל המהומה, צוות צילום מוזר מתעקש לתעד אותם מבעד לחלונות המשרד ולגבות מונולוגים על כל מה שקורה. נשמע מוכר, אבל מה זה קשור ל"העוקץ"? כך מתגלגל לו הפרק הזה שמתחיל לכאורה בצורה המשמימה ביותר האפשרית והופך להיות הפרק המצחיק של העונה, ונקרא, כמובן, בשם הרב-משמעי The Office Job.

ההתחלה אכן לגמרי לא מבטיחה (את מי מעניינים הקשיים של חברת כרטיסי ברכה שעתידה להיקנות על-ידי חברה אחרת), וחברי הצוות מתחילים את עבודתם. אבל דברים משתבשים בצורה מוזרה; הגורם המשבש את התכניות הוא נוכחות מפתיעה של צוות הצילום התיעודי שאמורה להרוס לגמרי את כל התכניות. הצוות שלנו הרי רגיל לעבוד בסתר, ואילו הקולנוע התיעודי אמור (לכאורה) לחשוף את האמת שמתחת לפני השטח. מה עושים? "אי אפשר להתעכב עד שהצילומים יסתיימו" אומר נייט, "יש רק דבר אחד שאפשר לעשות". ומאותו הרגע, הם הופכים להיות חלק מן הסרט התיעודי, מתראיינים על רקע תריסי משרד ושוקעים בתוך הביצה שלו, כולל מפגש טעון עם "האחרים" - האלה מהמחסן. מכאן הפרק ממשיך להיות יציר-כלאיים מוזר, שמהווה מצד אחד פרק סטנדרטי של סדרה אחת ומחווה מרשימה לסדרה אחרת.

מעניין לראות את הניגוד וההקבלות המעניינים בין העולם שמחוץ לסדרה לעולם שבתוכה. בתוך הסדרה, העולם של "העוקצים" הוא של קבוצה קטנה של אנשים חריגים שחיים מחוץ לחוק, בכל פעם במקום אחר, ומלא אקשן (וסגנון הצילום בהתאם). העולם של מי שבאו לסייע להם הוא של קבוצה גדולה שסגורה בקלאוסטרופוביות בתוך משרד, ומלא באינטרקציות קטנוניות. והראשונים צריכים להיטמע בתוך השניים. בעולם הטלוויזיה שבו אנו צופים, ההטמעה של אנשי הצוות באנשי המשרד הופכת להיות הטמעה בסגנון הצילום של "המשרד". מצד שני, בעולם של "המשרד" צוות הצילום אינו נראה לעולם, הוא לכאורה לא קיים אלא רק דרך העיניים שלנו, שמקשרות בין צורת העריכה, הצילום הרועד והעובדה שמישהו הושב מול המצלמה, לנוכחות תיעודית. אבל בתוך "העוקץ" צוות הצילום הוא הטריגר של העלילה, מהווה אתנחתא קומית, משתתף פעיל שהופך להיות מעורב יותר ויותר במשימה, וגורם שמעלה מתחת לפני השטח את המתיחויות בתוך הצוות. אפילו האפיזודה המביכה של נסיון לשימוש במצלמה נסתרת בחגורה נראה פתאום כמו בן-כלאיים: טכנולוגיה עילית של צוות "העוקץ", בביצוע שלומיאלי וכושל נוסח "המשרד".







עוד הבדל בסגנון הקומי: ב"המשרד" רוב הקונפליקטים הם בתוך המשרד עצמו. פה הבאלגן גדול עוד יותר בכל-כך הרבה שכבות, כל-כך הרבה גורמים חוברים ביחד לשבש הכל: עבודת המשרד מופרעת ע"י צוות צילום, שמופרע על-ידי צוות "העוקץ" (ושני אלה מסתבכים זה בזה שוב ושוב), שמופרע ע"י ביקור מוקדם מדי של צוות הקונים הפוטנציאלים, ומתחת לכל זה, השחיתות של הקונספירציה הפנימית חתרה מתחת למשרד עוד לפני שכל אלה התחילו. איכשהו כל העירבוביה הזאת עובדת נפלא, כשהפעולות של העוקצים בתור "חברת יעוץ לייעול" נראים מצד אחד מוכרים ומצד שני כל-כך מגוחכים ומצחיקים עד דמעות.

אפילו סיום הפרק לא מכזיב. בסדרה שכולה בנויה על התחזות ואחיזת עיניים, בפרק שבו כל הסדרה מתחזה פתאום לסדרה אחרת, פתרון התעלומה מגלה שהבוס האמיתי הוא בכלל לא מי שחשבנו, מכתב "התאבדות" הוא בעצם כיסוי לרצח, ומתחת לפני השטח (אבל ממש מול עינינו) התבצע מעשה זיוף בעל תוצאות הרסניות. "אני בוחן את העסקים הקטנים, השמן של מכונת הקפיטליזם", אומר הבמאי הגרמני המוטרף (פיטר סטורמארה הנפלא כתמיד), ואת השמן של הקפיטליזם מניעה הדפסת כספים מזוייפת (משל על מצב העולם בימינו?), אבל אבל בסופו של דבר החברים שלנו מנצחים גם את הנאראטיב ומוכיחים כי מי שכותב את ההיסטוריה קובע אותה. כשהארדיסון מוחק את כל הקטעים שצולמו הוא משאיר, במקום סרט עמוק שיחשוף בגרמניות אופיינית "את חוסר התוחלת! את הריקבון הפנימי הקיים בכל מקום!", משהו הוליוודי שלעולם לא יפורסם, על "האיש הקטן שמנצח את המערכת, שמוכר בפרוטות נאראטיב הוליוודי פשטני ושטותי". אז מה שנשאר זה בעצם הפרק הזה, כנראה. אבל למי איכפת? (אסף רזון)

8.5. איך פגשתי את אמא, עונה 7, פרק 12
האמת היא שהפרק יכול היה לקבל ציון גבוה עוד יותר, אם הוא לא היה מרגיז אותי מאד בסוגיה משמעותית כל כך.

בסך הכל זה היה פרק ממש יפה עבור הדמות של רובין, והזדמנות לקובי סמאלדרס להוכיח שהיא פשוט שחקנית מעולה ומגוונת. סביר להניח שזה יהיה הפרק שיישלח למצביעי ה"אמי" עבור המועמדות שלה, ובצדק. האמת היא שדי חששתי מהסיפור הזה בתחילה. אחד הדברים שאהבתי בסדרה זו הדרך שבה הוצגה הדמות של רובין – כמי שפשוט לא רוצה ילדים ולא מצטדקת ולא מתיפייפת בנוגע לעמדה שלה בעניין. זו עמדה לגיטימית לחלוטין שלא זוכה כמעט לייצוג בטלוויזיה, בוודאי בסדרות הפופולאריות ברשתות הארציות (שם שולט הנרטיב של "אישה תמיד רוצה ילדים"), והיה לי חשוב מאד שהיוצרים לא יפגעו בעניין הזה וייכנעו למוסכמות המקובלות. כל הרעיון של ההריון של רובין נראה לי מאולץ, ובאמת חששתי שזה יילך לכיוון הבלתי רצוי. 

אבל אז הגיע הגילוי על העקרות של רובין, והפתיע אותי לטובה. הרעיון שרובין צריכה להתמודד עם ההבדל בין "לא רוצה" לבין "לא יכולה" הוא באמת בעל פוטנציאל גדול, והפרק עשה עבודה טובה מאד בהצגת העניין, למשל: בפער בין התגובה האדישה עד כדי כמעט בוז של רובין כלפי הילדים בחנות כשהיא חשבה שהיא בהריון, לבין התגובה הנרגשת והעצובה שלה אחרי שהיא מתבשרת על העקרות.   

אהבתי גם את טד בפרק הזה, למרות שהוא הדמות הכי פחות אהובה עליי בסדרה. נכון, הוא היה קצת מעצבן בהתחלה, אבל בסצינה האחרונה שבה הוא הפתיע את רובין עם התצוגה המרשימה לכריסמס הוא היה מקסים, והזכיר את טד הרומנטיקן טוב הלב והבלתי מזיק שחיבבתי בתחילת הסדרה.

אז מה בכל זאת הפריע לי בפרק הזה? כל הקטע שרובין "מספרת לילדים שלה" את הסיפור כשהיא מציגה את בארני בתור האבא. הגילוי בהמשך שמדובר בסה"כ בדמיון שלה היה מעצבן כל כך. הרי הפרק היה מעניין ומוצלח מספיק בלי ה"תרגיל" המיותר הזה, שברור שכל מטרתו הייתה לתת עוד הזדמנות לכותבים לחשוב שהם הערימו על הצופים שלהם. אבל נחשו מה? לפעמים התחכמות אחת מיותרת רק מרגיזה את הצופים ומרחיקה אותם מהסדרה. כשראיתי את ה"טריק" הזה חשתי פשוט מרומה – "תרגיל" כזה הוא נכון ומתבקש כשהוא חלק אינטגרלי ואותנטי מהסיפור, אבל כאן זה פשוט היה טריק לשם הטריק.

ובכל זאת, אם נשים לרגע את העניין הזה בצד – פרק טוב, ויהיה מעניין לראות איך הוא ישפיע על הדמות של רובין בעתיד. (איתן גשם)

8. המפץ הגדול, עונה 5 פרק 1
כצפוי, הפרק הראשון בעונה סובב סביב הגילוי המפתיע של סוף העונה הקודמת - ראג' ופני השתכרו ושכבו. אז ראג' משוויץ, ליאונרד זועם, פני בורחת לתוך בקבוק יין וכמעט גם אל נברסקה, ואיימי באה לעזור ל-bestie שלה, אבל התוצאה הסופית היא, שלמרות שכל התנאים הבשילו בסוף העונה (פריאה עזבה + פני אמרה בקול רם שהיא רוצה את ליאונרד), פני וליאונרד ימשיכו בינתיים להיות רק ידידים. חוץ מזה, מסתבר שפריאה לא נעלמה לגמרי מהתמונה, אבל אני מנחש שמתישהו ליאונרד יגלה שפני לא ממש שכבה עם ראג' (הוא די... סיים לבד. פני רק הייתה נוכחת...), וזה ישמש בתור זרז לפרידה מפריאה ולחזרה אל פני. (דורון ז)


™ & © 2011 Warner Bros. Entertainment Inc.

8. סרוגים, עונה 3 פרק 11
קצת לפני חדשות חצות של ערוץ 2 הקרינו את הפרק "זילות החוק" (The scofflaw) של סיינפלד, ובדיוק יצא לי להיתקל בדיאלוג הבא:
גארי פוגל: אני חי בשקר
ג'ורג': רק באחד? אני חי בעשרים שקרים.
לא ספרתי את מספר השקרים שרצו בפרק הנוכחי של סרוגים אבל אני לא אשקר אם אומר כמו האוס שאפשר בהחלט לקרוא לפרק הזה "כולם משקרים". למרות שאולי בהתחשב בסדנת השירה שרצה שם בפרקים האחרונים אפשר גם בהחלט לקרוא לו "מיטב השיר כזבו".

יפעת משקרת לכל העולם ולבעלה שבעלה במילואים ושהכל בסדר אצלה בהתאמה. אחיו של נתי מרגיש שבשל נטייתו המינית, שאותה הוא כמובן לא יכול לגלות לאשתו, כל חייו הם שקר אחד גדול שבשלו מגיע לו להיענש. מערכת היחסים בין רעות להודיה גם היא מרופדת שקרים ("התכוונתי להתקשר אלייך באמת...", "רק תכנית אחת ויותר אני לא רואה אותו...") והאשמות שקריות, ואפילו אמיר המרוחק חי במן אשליה אופטית שהוא לא נחוץ לאף אחד בבית והוא יכול לבלות את ימיו ולילותיו באמצע שום מקום. מה שאהבתי בפרק היה שלא הייתה בו בסופו של דבר עניין של חשיפת האמת מתחת לשקר וביוש האדם שמשקר, אלא דווקא קבלה של השקר של הצד השני כחלק מהתהליך שעל אותו אדם לעבור עם עצמו.

את תכנית הרדיו של עזריה
לכוס התה שלי לא אחשיב
אך לכל השקרים שסופרו בפרק
דווקא נהניתי להקשיב...
(אורלי)

7. בונז, עונה 5 פרק 1
איך משנים כדי שלא ישעמם, אבל גם לא מתרחקים יותר מדי ממה שגרם לאנשים לאהוב את הסדרה? העונה הרביעית הסתיימה באחת מהדרכים היותר נדושות לעשות את זה - פרק פנטזיה שבו בות' מדמיין לעצמו יקום חלופי שבו הוא ובונז נשואים ומנהלים מועדון לילה שעובדיו הם כל הדמויות המוכרות. אבל עכשיו עונה חדשה, צריך לחזור לשגרה. מצד שני, להתעלם לחלוטין ממה שהיה עלול לגרום לצופים לרטון. אז מה עושים? הולכים בדרך הפרווה. בות' מגלה שהוא מאוהב בברנן, אבל אולי זה לא אמיתי? קם מזהירה אותו לא לפגוע בברנן, סוויטס מזהיר אותו לא לפגוע בברנן ומגבה את האזהרה בתמונות צבעוניות של fMRI (שלא ממש עובד ככה, זה לא שמצלמים לך את המוח והופ יש תמונה צבעונית שמגלה אם אתה מאוהב - מוצאים מה שמחפשים, ולא נראה לי ממש סביר שכשסורקים את המוח של אדם בקומה מנסים לברר האם הוא מאוהב בשותפה שלו - אבל אני סוטה מהנושא). תקרית הליצן מוכיחה באופן סופי שיש נזק מוחי, אחרי שעניין הגרביים תוקן, ובות' אומר לברנן שהוא אוהב אותה, וישר מסתייג ומסביר ש"באופן מקצועי". כדי שלא יגידו עליהם שהם פרווה, הכותבים דואגים לשתול בסוף הפרק הבטחה של סינדי לאופר ש"זה יסתדר". מתי? כנראה כשיבטלו את הסדרה.

אז מבחינתי, הפרק הזה היה פרווה לחלוטין. מצד שני, "בזכות" הוט והמריחה הבלתי נסבלת שלהם, אני ממש שמחה ש"בונז" חזרה, אפילו אם הפרק לא מהמדהימים. נקווה שכשהם יפסיקו להיות עסוקים ב"מה יגידו" הכותבים יחזרו לכתוב סדרה משעשעת ומהנה. (מורן)

6.5. האוס, עונה 7 פרק 23
העונה השביעית של האוס התקשתה להתרומם. היו מעט פרקים שהחשבתי לטובים ממש, וכל פעם שקיוויתי שייקחו את הדמויות למקום מעניין יותר השינוי בסופו של דבר לא היה לטובה. שני פרקים לפני הסוף ניסו משהו חדש בהאוס, להניח לו לנפשו, שיעשה מה שהוא רוצה. הוא אדם בוגר ואחראי (נניח) ולא זקוק להצלה כל הזמן, העניין הסתיים פרק אחד לפני הסוף בכך שהוא כמובן כן היה זקוק להצלה. בפרק האחרון וילסון וקאדי לא מניחים לו לנפשו לרגע, הם יודעים טוב ממנו מה הוא צריך לעשות כדי לא להגיע בשנית למצב שכזה, ואף אחד מהם לא חושב שהעצות שלו – בין אם על ידי קבלתן, ובין אם על ידי ניסיון התמרדות נגדן - יכולות לגרום להאוס להגיע למקום הרבה יותר גרוע.

האמנות תמיד נגעה בגבולות השיגעון, אבל נראה שהלכו עם הגבולות הללו קצת רחוק מדי בפרק האחרון של האוס, ואני לא מתכוונת לחולה השבועית - האמנית שהסכימה שיעלו אותה באש, אלא לתסריטאים שקצת שרפו את דמותו של האוס עם מעשה הרס הבית של קאדי ברגעים האחרונים של הפרק. האמנית אחרי הכול חשבה שמותה ממילא קרב, האם התסריטאים של האוס חושבים שקיצה הקרוב של הסדרה מצדיק מעשים קיצוניים שכאלה? קראתי באיזשהו מקום שדיוויד שור לא כיוון שמעשה ההרס של האוס יתפרש כאילו הוא היה מסוגל לפגוע גם באנשים חיים אלא רק כמעשה הרס, זה מנחם במקצת מבחינת המקום שדמותו של האוס הגיעה אליו, אבל זה רק אומר שהאופן שבו זה נעשה היה גרוע. (אורלי, פורסם לראשונה בספיישל סיום עונה של הממיר)

6. בית הספר למוסיקה - מסיבת הסיום
אני מודה שעקבתי אחרי התכניות של בית הספר למוסיקה בעיקר בשל העובדה שאני אוהבת שירים ישראליים וכל תכנית פריים טיים שמתמקדת בכאלה אני כנראה אעקוב אחריה. אני מודה גם שחלק מהילדים שנבחרו היו מוכשרים ביותר והיה מענג לשמוע אותם שרים. אם למדתי משהו מהתכניות האלה זה שתוכנית ריאליטי השירים המושלמת שלי צריכה להיעשות באופן דומה עם המתחרים הבוגרים - לא לשדר אודישנים של כאלה שלא נבחרו סתם כדי לבייש אותם. העובדה שחסכו מהצופים אודישנים לא מוצלחים - רק שיפרה בעיניי. להוריד את כל החלק של: ביקורי המשפחה, רגע לפני התוכנית, ההתרגשות של המשפחה מאחורי הקלעים וכל שאר התייחסות הריאליטי הלא עוזרת הזו. זה סתם מבזבז זמן מסך יקר ולפעמים מפריע ממש לשמוע את הביצוע.

העובדה שאין הדחות טובה בעיניי, ואם צריך זוכים, אפשר בהחלט להעלות לגמר את המצטיינים במהלך העונה (או אם להשתמש במילים מתחום הספורט, אני מעדיפה ליגת אלופות על פני טורניר גביע), כך שהייתי שמחה אם היו משמרים את הרעיון הזה גם למתמודדים בוגרים ונותנים גם להם הזדמנות חוזרת להפגין את יכולתם.

רעיון החניכה, שאינו רעיון מקורי כמובן, אינו רע בעיניי גם אם אינו הכרחי לתוכנית מהסוג הזה, ובתוכנית עצמה הוא עבד לפעמים יפה ולפעמים פחות. בכל מקרה יש בעייתיות בעיניי כשהחונכים הם גם השופטים של תלמידי יתר המורים כיוון שלפעמים הייתה לי הרגשה שבציון שהם מעניקים מעורבים גם שיקולים זרים.

משה פרץ, שאני מודה שלא כל כך הכרתי קודם לכן, ראוי לציון לשבח גם על התנהלותו עם תלמידיו שלו (כשמבין כל התלמידים, בעיני הנוכחות הבימתית של התלמדים שלו השתפרה לאורך התוכניות) וגם בשל השיפוט הנדיב שלו לתלמידי המורים האחרים. אבל מה שהכי הוריד את הציון של תכנית הגמר מבחינתי הייתה האמירה של צביקה הדר בסיום התכנית על כך שצוות השופטים החליט שחוץ מהזוכה, כל שאר המתמודדים זכו יחדיו במקום השני, אולם מיד אחר כך הוא לא התאפק והוסיף שעיקר התחרות על המקום הראשון הייתה בין שני המתמודדים מישל וקטלין, ההערה שלא הולכת ביחד עם "כל שאר המתמודדים זוכים יחדיו במקום השני". ולא הבנתי מה טעם היה להעיר אותה בכלל. (אורלי)


בשולי הממיר

בהמנטאליסט הופיעו כריס קוי (בארי מ"דם אמיתי") ודקין מתיוס (הכומר סייקס מ"עקרות בית נואשות", וכמובן צ'אלרסטון מ"בנות גילמור"). מעורר צמרמורת כבר כמה פרקים בתפקיד לארוש - פרואיט טיילור וינס (מוזה מנואל מ"דדווד"). (אסף רזון)

ש"ח: מזל סרטן 1-2, בימי שבת (HOT3)

תא גורדיןדרמת מתח וריגול ישראלית. דיאנה ומיקי גורדין עלו לארץ מברה"מ בשנות התשעים, אך עברם כמרגלים בשירות המודיעין הרוסי חוזר לרדוף אותם. הסדרה טווה רשת ריגול בינלאומית ובליבה משפחה תלושה, לכודה בקשיי הגירה וקליטה.


תא גורדין. צלם: פיני סילוק




מסביב למסך המפוצל

ג'יי קציר, תסריטאי ממוצא ישראלי בצוות "דו"ח קולברט" ובעל הדמות "ג'יי המתמחה", מתראיין ל"הארץ" על תהליך הכתיבה בתכנית קומית יומית.

30 שנה אחרי ששודרה, "קגני ולייסי" היא כנראה עדיין הסדרה הכי פמיניסטית שנראתה אי פעם בטלוויזיה. הכוכבות שגילמו את שתי השוטרות, טיין דיילי ושרון גלס, משחקות כיום על במות לונדון ונזכרות איך שינו את פני הפריים-טיים הטלוויזיוני.

נטלי דובז'ן מסופרבלוב על 10 הסדרות הטובות של 2011.

ארץ מתחרדת: מערכון חדש של "ארץ נהדרת" עלה לרשת.

אתר "TVLINE" הכין רשימה מסכמת של סיכוייהן של הסדרות הקיימות ברשתות השידור הארציות להמשיך לעונה נוספת. גולת הכותרת: "קומיונטי" מוגדרת כבעלת סיכויים טובים.

יום עצוב להרבה נשים (וגם כמות מכובדת של גברים, אפשר להניח) ברחבי תבל - דייויד טננט התחתן.

קבוצה ישראלית המכונה "The Koren Ensemble" יצרה קליפ מחווה חמוד ומושקע לנעימות מוכרות מהטלוויזיה (לפחות 15 נעימות ב- 2 דקות).






רוצים לכתוב לממיר הבא? כתבו לנו: editor@tve.co.il