הממיר 15/11/11

 9. שובר שורות, עונה 4 פרק 9
פרקים מעין זה הם שגורמים לי להמשיך לצפות ב"שובר שורות". לחצות את כל אותם פרקים שבהם נדמה שהיא גומרת אומר לשבור את רוחי, לבחון את סבלנותי ולהעליב את אינטליגנצייתי. פרקים מעין זה ממחישים שכאשר הסדרה באה ומספרת את הסיפור, היא יודעת איך לעשות את זה הכי טוב בז'אנר שלה. אז למה לעזאזל היא לא עושה את זה תמיד? על שום מה כל מריחת הזמן הבלתי נסבלת? רק יומרנות תסביר את זה, תפישה נחשלת שאיטי = איכותי.

 אבל ניחא, אני כאן כדי לדבר על הדברים הטובים, והפעם הם היו בשפע. כבר מההתחלה שכל כך אהבתי, עם הגיחה לעבר, לפגישתם של וולט וגאס בבית החולים. האופן שבו הפרק קידם את העלילה תוך שהוא מעמיק את ידיעותינו על מה שקרה לפני כן, בעיקר בכל הנוגע לדמותו האניגמטית של גאס כמובן, היה נפלא. קיבלנו המון תשובות וביסוסים כבדרך אגב. מה הייתה התשובה של גאס לקרטל, מה הסיפור שלו עם הקטור, ובמידה מסוימת גם אישוש למי באמת הזהיר את האנק. הכמעט-חיוך שגאס עטה כאשר סיפר להקטור הזועם וחסר האונים על אופן מותם של אחייניו ועל השתלשלות הדברים, קיבל משנה תוקף מענג עם הפלאשבק שהגיע בסוף הפרק, בביקורו הבא של גאס אצל הקטור. הרצח הקר של חברו, למעשה אחיו, ההרמנו של גאס, ייטע גם באדם הכי נוח את יצר הנקמה האפל. זה גם היה גראפי כדבעי, להבהיר לנו מה נאלץ לראות גאס מול עיניו. "אתה עשית את זה". כנראה שהוא לא מסכים עם הקביעה הזו. משחק מעולה של ג'יאנקרלו אספוזיטו, שסוף סוף ניתנה לו הזדמנות לחשוף פן אחר. פרט מסקרן: גאס נשאר בחיים בגלל שדון אלדיו [1] יודע מיהו. אז מיהו באמת? מה מסתתר בשנים החסרות שלו בצ'ילה? התחינה אחוזת האימה של מקס, חברו של גאס, כלפי דון אלדיו, והטענה שגאס הוא שותפו ושהוא זקוק לו, הזכירה לי מאוד את הדברים שאמר וולט עצמו לגאס בנוגע לג'סי בפרק הראשון לעונה. על פי ההקבלה הזו, וולט אמור למות וג'סי הוא שיזכה לחיות, אבל מצד שני, גאס רחוק מלהיות דון אלדיו. להפך, אם כבר, כך שאולי מדובר בהקבלה הפוכה. ודאי נהיה חכמים לאחר מעשה.


Copyright © 2011 Sony Pictures Television Inc. All Rights Reserved

גם הקטעים עם וולט היו מעולים. התברר שלא כל הפנים באישיות שלו ניגפו מפני האגו. השיחה שלו עם חולה הסרטן לימדה רבות על הגישה שלו, או לפחות רעננה את זיכרוננו לגבי התירוצים להתנהגותו. בנוסף, הפחד בעיניו כאשר נפגש עם גאס, האיש שהובטח לו כי לא יראה אותו שוב לעולם, היה מופת של אנושיות. מבטיח לו שהוא לא עשה את מה שהאנק ביקש ממנו לעשות. "רואה? לא עשיתי את זה". כולם נמצאים כך בתווך. האנק רדוף על ידי המשימה, שכרגע היא לתפוס את גאס, ומנגד בודד במערכה ופועל באופן בלתי חוקי. גאס מצוי בין האנק לקרטל, חושש שלאור ההתחממות מול המקסיקנים האנק יראה משהו שאסור לו לראות. וולט חושש שהאנק יגיע אל גאס ובאמצעותו גם אליו (חשש לא ברור, כאילו גאס ידבר אי פעם גם אם ייתפס), ובמקביל חרד גם לחייו של האנק. הטענות ששפך מול המצלמה במעבדה לעיני גאס הקרינו משהו שזמן רב התגעגעתי אליו אצל וולט: היגיון. אם אלה לא מספיקות, חזית נוספת נפתחה גם בסלון של ג'סי. וולט מגלה שהבחור משקר לו.

[1] פי, סטיבן באוור אופר כגרסה צעירה של עצמו, אבל בכל זאת קשה שלא לצקצק על היפגמותו. אני מניח שנראה ממנו עוד בהמשך, אחרת היו מלהקים מישהו צעיר באמת. בכך הוא השני מהקאסט של "סוכן סמוי" שמגיע ל"שובר שורות".
(yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

9. יומני הערפד, עונה 2 פרק 19
ממש בתחילת הפרק פתאום חשבתי לעצמי, בלי קשר לכלום, שאליינה יכולה לעשות את מעשה קטרינה בשעתה ולהפוך לערפדית, לתקוע כך את קלאוס. דקות ספורות אחרי כן דיימון חשב על אותו דבר [1]. עוד חשבתי בתחילת הפרק שקצת קצתי בעונה הזו. הסיפור הזה ארוך מדי. הוא בסך הכל היה בנוי טוב, הדרגתי ומעניין, אבל וואלה, איכשהו יש תחושה שהוא מסרב להיגמר, ועוד עם השטות הזו שבמסגרתה כולם בסכנה העיקר שאליינה לא תמות. עד מהרה הפרק הפך לשרשרת של טירוף מענג שהשכיחה ממני את ההרהורים האלה.

כבר מהשלכת אמו של טיילר מהמדרגות, כל עלילת טיילר-קרוליין-מאט-שראה-את-האור הייתה פרועה וכיפית (בטח כיפית, כל זמן שקרוליין לא בסכנה). דחיקתו של קלאוס אל עבר תוכנית ב' הייתה רוויית הפתעות, ואם פיללנו למותה של קתרין בשעה טובה ולאילוצה למלא את מכסת הערפד לקרבן – וברור לי שכולנו פיללנו – מסתבר שקלאוס אוהב לפלפל יותר את הדברים. כך ג'נה האומללה הופכת לערפדית רגע אחרי שהבינה שהם בכלל קיימים. מסכן ריק – קודם אשתו הופכת לאחת ועכשיו החברה שלו. אני מקווה שג'נה תשרוד, גם כי אני אוהב אותה וגם כי האפשרויות של הדמות שלה כך מעניינות במיוחד. מעבר לכך, הטיול של סטפן ואליינה, שעסק בעיקר בהתכוננות נפשית בהתאם לשם הפרק, יכול היה להיות משמים במיוחד, אבל הוא הוכיח שוב שהסדרה יודעת לשרטט טוב בהרבה מאחרות בז'אנר שלה את ההתמודדות של אלה שנאלצים להפוך ליצורים – בתחילת העונה קרוליין, אחר כך טיילר ועכשיו אליינה עוד לפני שזה קורה, אם בכלל (מן הסתם לא, ג'נה מספיקה).

[1] אלישע אומר לדיימון שאליינה לעולם לא תסלח לו - Remember the time when you killed my brother? אם יש משהו סופר-לא-אמין בסדרה הזו, זה האופן שבו מעשיו של דיימון זוכים בסופו של דבר למחילה. הוא הורג קרבנות חפים מפשע, בהם ויקי, הוא הורג את החברה הכי טובה והכי חשובה של סטפן, הוא הורג את ג'רמי - הכל סבבה. עם כל חיבתי אליו, זה צריך להשתנות.
(yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)


9. קאסל, עונה 3 פרק 24
בפרק הדרמטי החותם את העונה השלישית של קאסל מתגלות אמיתות היסטוריות ורגשיות קריטיות המשפיעות על חייהן של כל הדמויות בסדרה. למעשה, כל הפרק מהווה בחינה של האופי האמיתי של הדמויות כפי שהוא מתגלה ברגעי משבר, באותם רגעים בהם אנו מגלים מהן החולשות והעוצמות של כל אדם. כל דמות בסדרה זוכה בפרק הזה לנצנץ במלוא תפארתה, בין אם לכמה רגעים או לאורך זמן, ולהדגיש מהו הדבר הבולט ביותר אצלה. הפרק הזה גם חושף שלמרות ששם הסדרה הוא "קאסל" הרי שהדמות המרכזית ביותר בסדרה היא דווקא בקט. היא הציר שסביבו קאסל סובב, הציר שמניע את כל הדמויות, ושבלעדיו לא יכולה להתקיים הסדרה. אותה תעלומה הקושרת יחדיו את כל העונות עד כה, תעלומת הרצח של אימה של בקט, חוזרת לחיי הדמויות וממשיכה לרדוף אותן.

האל לוקווד, הרוצח המיומן הפועל בשם ארכי-נבל מסתורי כלשהו, מצליח לברוח מאולם בית המשפט. בריחתו מוצגת בצורה מופרכת ובלתי אמינה בעיניי. מילא שהם מצדיקים את העובדה שמאבטחי בית המשפט לא הבחינו בשלושה שוטרים עם סיכות מכרום ולא מפליז כמקובל. זה הגיוני כי באמת יש איזו נקודה עיוורת אצל מאבטחים במקום הומה שאנשי החוק נכנסים אליו ויוצאים ממנו כל הזמן. אבל איך יכול להיות שלא הבחינו במסוק שחור לא מסומן, מוכן לטיסה, שיושב ממש מול בית המשפט, ללא אישור, ולא הספיקו לירות בו עוד בטרם הגיעה אליו בקט בריצה? איך לא ראו שאסיר נמלט מהדלת הראשית היישר למסוק? הטיעון המגוחך של "הם טסו מתחת לרדאר" לא מבהיר את זה. בכל אופן, לאחר שהצליח לכסות את עקבותיו של הבוס שלו ולרצוח את שני השוטרים שסרחו, ג'ון רגלן וג'רי מקליסטר, לוקווד פונה לחיסול האדם היחיד שעוד עלול לחשוף את האמת – בקט.


© ABC Studios

אנחנו למדים המון על הדמויות ומערכות היחסים ביניהן מפרק זה. למשל,
אנחנו למדים שכאשר בקט נתקלת בקשיים ובמבוי סתום היא לא מניחה לכך להכניע אותה אלא פונה ביתר שאת אל עשייה וחתירה קדימה. אלכסיס משקפת לקאסל, באמפטיה האופיינית לה, שאין זה מפתיע שכן כל חייה בקט מספקת למשפחות את סגירת המעגל הנחוצה להן כדי לעבור הלאה אך היא אינה מצליחה למצוא כזו עבור עצמה. מעניין לראות ששניים מהאנשים הקרובים ביותר לבקט – אביה והקפטן – משוכנעים כי רק לאדם אחד יכולה להיות השפעה אמיתית על מעשיה והחלטותיה הקשות ביותר וזה קאסל. הם מטילים עליו את האחריות הכבדה לשנות את החלטתה לסכן את חייה על מנת לפתור את התעלומה העומדת במרכז חייה. לחץ זה גורם לקאסל לנהוג בצורה בלתי אופיינית ולשטוח את כל הקלפים על השולחן למול בקט בשיחה המכריעה ביותר בפרק.

בשתי דקות נאמרות יותר אמיתות בין קאסל ובקט מאשר בכל העונה האחרונה. למעשה, יותר מאשר בכל העונות עד כה. שניהם מדברים מתוך תוקפנות, התרסה וכנות בוטה אך ברור שמתחת לכל אלו מבעבעים רגשות כואבים יותר. בקט מתקיפה את קאסל על כך שהגיע עד אליה רק כדי לעדכן אותה במשהו שהיה יכול לומר לה בטלפון. הוא מודה בכך שלמעשה הגיע לשם כדי להניא אותה מלהמשיך לחקור את הפרשה. הוא מזהיר אותה שכל מי שקשור לפרשה מצא את מותו ושאפילו הוא – האיש שמאמין בלהזיז הרים – חושב שהם לא יצליחו לנצח הפעם. הוא אומר לה שאפילו אם לה לא אכפת מכך שירצחו אותה, עליה לחשוב על האנשים שאוהבים אותה וכיצד מותה ישפיע עליהם. האם באמת היא מוכנה להעביר את אבא שלה דרך אובדן נוסף מעבר לאובדן של אימה? ומה עם ג'וש? אך בקט אינה מניחה לקאסל להמשיך להחזיק במגננות המילוליות שלו ותובעת ממנו במפגיע להכיר בחשיבותה בחייו. היא שואלת אותו: "ומה אתך, ריק?". הוא ממשיך להתחמק ואומר שברור שהוא לא רוצה שכלום יקרה לה, הוא הרי השותף שלה,  חבר שלה. בקט שוב לא מאפשרת לו להתחמק ושואלת בתוקפנות: "זה מה שאנחנו?". קאסל מתקשח ומחליט לומר את כל האמת הפעם: "אני לא יודע מה אנחנו, התנשקנו ואף פעם לא דיברנו על זה, כמעט מתנו בקור זה בזרועות זה, אבל אף פעם לא דיברנו על זה".


© ABC Studios

מדהים לראות כיצד האמיתות הללו יכולות להתפרץ החוצה רק בכוח, מתוך כאב והאשמות הדדיות. הרי ביומיום הם משחקים בכאילו, מפנים עקיצות קלילות והדדיות זה כלפי זה, עוסקים בחומרי החקירות ובעצם בכל דבר שהוא לא מערכת היחסים ביניהם. ללא רגע המשבר הקריטי הזה כל האמיתות הללו לא היו זוכות לראות את אור היום. קייט מתריסה כלפיי קאסל שאלו החיים שלה והיא תעשה איתם כרצונה אך אז היא זורקת לעברו משפט מאוד לא הוגן: "ובשלוש שנים האחרונות שיחקתי עם הילד הכי מצחיק בכיתה וזה לא מספיק". אולי לבקט זה לא ברור אך לצופים ברור לחלוטין כי אילו רק הייתה עושה סימן קל שבקלים לכך שהיא מוכנה לקדם את מערכת היחסים שלהם מעבר לשותפות, קאסל היה קופץ על ההזדמנות. קאסל, בצדק, נעלב מההאשמה שלה ושולף את תותחי האמת הגדולים. בניתוח אופי מבריק הוא מסביר לה שפענוח הרצח של אימה כבר אינו הסיפור האמיתי כאן. היא משתמשת בפן הלא פתור הזה בחייה כמקום מסתור, כמקום להתחפר ולהתחבא בו מהחיים האמיתיים, מהרגשות שעולים בה בהווה. הוא מטיח בה שזאת הסיבה שהיא יוצאת עם גברים שהיא לא אוהבת כדי שחלילה לא תצטרך לאבד שוב אדם שהיא באמת אוהבת כמו שאיבדה את אימה. הפחד מההווה ומרגשותיה הפך להיות המניע העיקרי שלה ולא המרדף אחר הצדק שהיא עונדת כסמל שלה ביומיום.

הפרק מאפשר גם לדמותו של הקפטן להיפרד בכבוד מהסדרה. כאשר הוא נואם לבקט על כך שהיה יכול להעיף את קאסל מהתחנה בכל זמן שרצה והשאיר אותו שם רק כי ראה שהוא מועיל לה, הוא חושף עוד צדדים באופייה. הוא אומר לה שהיא אולי השוטרת הטובה ביותר שפגש אך היא לא נהנתה כלל וכלל מהעבודה לפני שקאסל הצטרף אליה. קל לראות בדמיוננו מדוע זה תיאור מדויק.  הנאום חוצב הלהבות שלו אליה הופך משמעותי במיוחד בהמשך אך הוא יפה גם כשלעצמו: "אנחנו מדברים בשם המתים, זו העבודה. אנחנו כל מה שיש להם אחרי שהרשע נוטל מהם את קולם. אנחנו חייבים להם את זה. אבל אנחנו לא חייבים להם את חיינו" – הוא מסביר שבעבודה שלהם אין ניצחונות, רק קרבות. למעשה הדבר היחיד שניתן להחליט לגביו הוא הבחירה היכן מותחים את הגבול הסופי אשר ממנו לא מאפשרים לרשע להתקדם הלאה. בשלב מאוחר יותר, כאשר רוי מקריב את עצמו באקט הרואי אחרון הוא חוזר על משפט זה ואומר שזהו הקו שהוא מותח. לאחר שנפרד ממשפחתו וסידר את ענייניו הוא מביא את בקט למקום מפגש כדי לפתות לשם את החבר'ה הרעים ואז משתמש בקאסל כדי להוציא אותה משם בכוח. הוא מסרב בתוקף לומר לה מיהו אותו "הוא" מסתורי שעומד בבסיס כל הפרשה המורכבת הזאת של רצח אימה כדי שלא תיהרג בניסיון ההסתערות עליו. כאשר בקט מבינה שלא הביא אותה לשם כדי להרוג אותה אלא כדי לפצות על כל חטאיו באמצעות סוג של התאבדות מכוונת היא נשברת. בקטע מכמיר לב היא אומרת לו שהיא סולחת לו ושהוא אינו חייב לפעול כך. היא לא מבינה שהוא עושה את הבחירה ההגיונית היחידה מבחינתו. כך גם יישאר כגיבור בעיניי העולם המקצועי וגם לא ייאלץ לבחור בין להקריב אותה או את משפחתו כפי שלוקווד דרש ממנו. רוי מצליח, בטרם מותו, לרצוח את לוקווד ואת שאר החבר'ה הרעים ובכך מחסל בעצם את כל דרג הביניים שהפריד בין בקט לארכי-נבל המסתורי.

כמובן שהפרק נגמר בקליף-האנגר אופייני משום שיורים בבקט במהלך הלווייתו המכובדת של הקפטן. קאסל מספיק להתחנן בפניה שלא תעזוב אותו ומודה בפניה שהוא אוהב אותה לפני שהיא מתעלפת וספק מתה. ברור לכולנו שאין סיכוי שבאמת תמות אך זאת עוד דוגמא לאופן בו היחסים בין קאסל ובקט מתקדמים. לא באמצעות השגרה היומיומית אלא דרך הכאב, המשברים ואיומי החיים. נותר רק לראות כיצד ימצאו דרך לחזור לשגרה הברוכה הדרושה להמשך קיומה של הסדרה בעונה הבאה. (רינת קורבט)


© ABC Studios


8. הוואי חמש אפס, פרק 1
עיבוד לסדרה הנודעת (1968-1980). אלכס או'לוקלין ("שעות אפלות", "שלושה נהרות") מגלם את סטיב מקגארט, סא"ל בצי האמריקאי ויליד הוואי, שבעת לכידת מבוקש אמריקאי באפגניסטן, עד (באמצעות שיחת טלפון) לרציחתו של אביו ע"י אחיו של העצור (ג'יימס מאסטרס כפושע מנוול במיוחד העוסק, בין היתר, בסחר באנשים). מקגארט מקבל ממושלת הוואי מנדט להקמת יחידת משטרה מיוחדת שחקירתה הראשונה היא מציאת רוצח אביו. המושלת נותנת לו גם יד חופשית בשימוש בכל אמצעי שהוא לעשיית צדק. מקגארט מצרף אליו את דני וויליאמס, שוטר מניו ג'רסי שעבר זה לא מכבר להתגורר בהוואי, שוטר לשעבר שפוטר עקב חשדות ללקיחת שוחד (דניאל דיי קים, "אבודים", "אנג'ל") ושוטרת צעירה, ישר מהניילון מהאקדמיה לשוטרים. הוואי חמש אפס היא סדרה פרוצדוראלית וחביבה, עתירת נשים יפות בביקיני, גולשים ועצי דקל הנעים ברוח (כולל מנגינת הפתיחה המפורסמת על רקע "צינור" ימי מרהיב) וגם עתירת אקשן ומרדפים (הפיילוט מסתיים בסצינת מכות בין או'לוקלין ומאסטרס על גג של מכולה בנמל ונפילתו של מאסטרס הפצוע לים. אני מהמרת שספייק עוד ישוב).

וויליאמס (מחזיק באחד הפושעים שלכד): מה לעשות איתו?
מקגארט: Book 'em, Danno.
וויליאמס (לא מרוצה): זה יהיה קטע קבוע עכשיו?
מקגארט: זה דווקא נשמע קליט.

נשמע הרינגטון של הטלפון הסלולארי של דאנו: המוסיקה של סצנת המקלחת ב"פסיכו". על המסך מופיע השם "רייצ'ל".
מקגארט: אני מבין שהנישואין שלך לא נגמרו טוב.
(kitty)

7. סרוגים, עונה 3 פרק 4
בפרק הקצר ביותר בתולדות הסדרה למיטב זיכרוני (כ-28 דקות), גילינו שעל נתי האהבה לא משפיעה לטובה. הוא לא בוחל בסרסור ברעות כדי לקדם את עצמו. רעות עצמה, יפה, חכמה, מרוויחה טוב, מה לה ולדמותו הנלעגת של עזריה? ועוד לחשוב שהוא זה ש"לא מעוניין"... זה פשוט עצוב. תהילה רוקמת הפרוכות מספרת על נדר תמוה מאוד. אבל עצם העובדה שהיא מוכנה לותר על טובתה האישית מעוררת את השאלה עד כמה נתי והיא חולקים את אותו עולם מוסרי. הרצון של אמיר לצאת לשליחות והמוכנות שלו לרדת מהנושא גם בלי שהוא מדבר על כך עם יפעת מעוררת תמיהה. מצד אחד, הוא קלט נכון את רצונותיה של הגברת. ומצד שני, מאיזה סיבה הוא לא פותח איתה את הדברים באמת?

בסופו של דבר הפרק לא היה מלהיב (אמרנו זוהר ולא קיבלנו...) נקווה שישתפר בהמשך. (זלפה)

6. דקסטר, עונה 6 פרק 6
במקרה של "דקסטר" אני נוהג לרוב בדיוק כשם שמציע שם הפרק "Just let go", מרפה, מנמיך כל ציפייה מעבר לבידור טוב. אמנם מסבירני עד דק, לפרקים מעליב את האינטליגנציה, אבל בידור עם זאת. בכל זאת מדובר בסדרה שהצליחה לנפק רגעי מתח מורטי עצבים, אז כשעוד חשבנו שמישהו אי פעם יתפוס את דקסטר, ולצדם רגעי הלם איכותי לשמו.

לכן האכזבה שלי גדולה כשאני נתקל בתכסיס כה מבוזבז כמו שובו של רודי השבוע. באמת? זה מה שהצלחתם לעשות איתו? מבליח ככה בלי שום קשר לכלום? זה לא שנעלם מעיניי העיסוק ביחסי אחים לאורך הפרק, כמו גם הסמליות בעובדה שרודי מופיע ממש אחרי שבראד'ר סם נאסף אל אבותיו, אבל מערכת היחסים שלנו עם רודי כרוכה בדב לא פחות מאשר בדקסטר, וכנראה אפילו יותר. רוצה לומר, אם דברה הייתה בסכנה ודקסטר חרד לגביה, הופעתו של רודי הייתה מהממת יותר, או בכלל. הסיבה היחידה שאיכשהו קפצתי כשראיתי אותו עומד שם בצללים, היא כי ציפיתי להארי, ולמראה דמות אחרת חשבתי שמדובר בעד ראייה – חי, כלומר – ואז כשגיליתי שזה רודי אשכרה התאכזבתי. זה היה בזבוז משווע של שוק משובח בפוטנציה. איפה הימים של טריניטי הפוסע אל תוך מחלק הרצח כדי לבקר את דקסטר? ככה בונים רגע גדול.


DEXTER® © 2011 Showtime Networks Inc. All rights reserved

בנוסף, התלונות שלי מהפרק הקודם קיבלו משנה תוקף הפעם. היריות האומללות באח סם – שבצפייה הנוספת בהקלטת הווידאו של המוסך, העובדה שהאחרונה בהן לא כוונה לראשו מטווח כל כך קצר נראית מעפנה עוד יותר – השאירו אותו בחיים וכשיר לשיחה רק כדי להחליף כמה מילים עם דקסטר. אני מצטער, אבל זה פשוט נעשה רע. מעין מתיחה על פני פרק שלם של הקלישאה שהסימפסונס הבריקה לתאר בסצנת מקביין-מנדוזה (הקטע מדובב לספרדית, אבל עדיין אדיר ומובן). בתווך של כל הדברים האלה, הסיפור הזה של "הוא התעורר מהתרדמת אבל בכל זאת הולך למות" נראה טיפשי ושקוף עד כאב.

הנחמה היחידה שלי היא דווקא סיפורי הדרמה ה"קטנים" יותר, כי אהבתי את העובדה שטראוויס מתחיל למרוד במורו ושחרר את הבחורה הפצועה, וגם את מאבק כוחות החושך והאור בתוך דקסטר, אם כי אני מקווה שישכילו לקחת את זה למקומות מעניינים. אם זה לא ברור מדבריי, אני לא מאוד סומך על היוצרים.
(yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

מה יהיה לנו השבוע?
15-21 בנובמבר

ביום שלישי: מכת המחץ (yes אקשן)
ביום חמישי:  המפענחת 7 מסתיימת (yes אקשן), אקסטרים מייקאובר 7 מסתיימת (yes Real)
ביום שישי: מוקר וחביב - Outsourced (ערוץ 1)
ביום שבת: ריזולי ואיילס (Hot Zone)

יומיות:
הסטייליסטים, ימים א-ד, החל מיום ראשון הבא (HOT בידור ישראלי)
Damages עונה 3 (ש"ח), החל מיום חמישי (HOT3)
אקסטרים מייקאובר 8, החל מיום חמישי (yes Real)


ריזולי ואיילס. מסתבר שנשים + גופות זה שילוב מנצח




מסביב למסך המפוצל

מגזין "פיפל" בחר בג'ואל מקהייל כאחד הגברים הסקסיים ביותר. בתגובה מקהייל צילם סרטון וידאו בו הוא מנסה להוכיח שהוא בסה"כ אדם פשוט ורגיל. או שמא?..







מסרקי שפם של רון סוונסון! כן, זה מגניב כמו שזה נשמע!