Once Upon a Time, פרק 3

פרק זה מראה לנו שהאגדות הם לא מה שחשבנו. אם בפרק הראשון השתמשו במה שהוא נחלת הכלל על עולם האגדות ובנו לו המשך, ובפרק השני הרחיבו על ההמשך, הרי שבפרק השלישי לקחו אותנו חזרה אל עולם האגדות עצמו, או לפחות אל עולם האגדה של שלגיה, ועיבו אותו כך שעכשיו התחושה היא שאנחנו לא באמת יודעים מה היה שם וכיצד יכול היה הסיפור הזה להתפתח עד שיגיע לסוף המוכר שממנו התחילה הסדרה.

כחובבת קומדיות רומנטיות - שכידוע לכול בנויות לא פעם על חוסר חיבה ראשונית בין הגיבורים שהופך בסופו של דבר לאהבה - מאוד נהניתי מהעלילה של שלגיה והנסיך ג'יימס הידוע בכינויו פרינס צ'ארמינג, אבל זה גם גרם לי לחשוב קצת על האגדה המקורית ועל האפיון של הגיבור והגיבורה באגדות הקלאסיות כגון סינדרלה, שלגיה והיפהפייה הנרדמת. הגיבור הוא כמובן בדרך כלל חסר נוכחות, קצת כמו המשיח מחכים שהוא יגיע כדי שהכול יהיה טוב והוא יציל את הנסיכה ואת העולם, ובמובן הזה לא פגעו בדמות של הנסיך כיוון שאפילו שהפכו אותו ליותר ממשי ונתנו לו שם - הוא היה שם בהחלט גם כדי להציל את הנסיכה. שהרי זה הדבר המכובד לעשות. הדמות של שלגיה לעומת זאת קיבלה אופי, היא חיה את מלחמת ההישרדות, היא לא בוחלת בשימת מארבים ובגניבות, והאמירה שלה לנסיך על כך שהיא גנבה ממנו: "יש לך כל כך הרבה, מה זה משנה לך מה שלקחתי ממך", היא כבר בכלל סוג של רציונליזציה שאני באמת לא מצפה מדמויות הנחשבות טובות להגיע אליה, ולכן למרות שאהבתי את העובדה שיש לשלגיה אופי שכזה שמעמיד אותה במצב של יריבות התחלתית עם הנסיך, הרגשתי שקצת פגעו בדמותה המקורית של שלגיה.

ולא שאכפת לי שיפגעו בדמות הקורבן התמים של שלגיה המקורית, היא לא עד כדי כך יקרה לליבי, מה גם שדברים תמיד יותר מעניינים כשהם לא צבועים בשחור לבן, ויכול להיות שזה כל מה שיש מאחורי ההחלטה לקחת את הדמות של שלגיה לכיוון הזה. אבל העשייה הזו גרמה לי לחשוב על כך שבעולם האגדות הכוח ניתן למכשפות או לאהבה - פיות הן הרבה פחות חזקות מהמכשפות והן תמיד נזקקות לאיזו אהבת אמת שתצליח לעזור להן לבטל את הקללות שהמכשפות מטילות - ותהיתי אם גם לעולם האגדות הזה הייתה השפעה על תרבות המערב, על מה שמצטייר לי לא פעם כמשוואה האומרת אישה חזקה שווה מרשעת, או במילים עדינות יותר לאופן שבו לא פעם כשרוצים לבנות דמות של אישה בעלת כוחות מציירים אותה כביצ'ית וכמניפולטיבית. השינוי בדמותה של שלגיה גרם לי לתהות - האם המשמעות של להעניק אופי לגיבורה הוא בהכרח לקחת אותה לצד הקצת יותר אפל? היא פגעה בנסיך במכוון אחרי שהיא הבטיחה לו להחזיר לו את הטבעת, ואחרי שהיא כבר ידעה שהאדם שהיא גנבה ממנו לא עונה על הקריטריונים שלה שכן הוא לא שייך לצבא המלכה. היא כבר עושה עסקים עם טרולים, אך לא נראה שהיא פגשה עדיין את הגמדים...

מצד שני, העובדה שהם הפכו את דמותה של שלגיה לאפורה יותר ייתכן שעוד תגרום לשיפור באופן שבו מצטיירת דמותה של המכשפה, שכן האמירה של שלגיה שהיא אכן פגעה במלכה - אם יש באמירה זו ממש - מוציאה את שתיהן די טוב בעיניי. את המלכה היא מוציאה טוב כיוון שזה נותן לה סיבות לשנוא את שלגיה מעבר לקנאה טיפשית בכך שמישהי יפה ממנה, ואת שלגיה כי היא עדיין מספיק ישרה בפני עצמה כדי להודות בכך שהיא לא צד תמים בפרשה.

את המעברים בין העבר להווה הצליחו גם הפעם לעשות יפה מבחינת בניית הסיפור, למרות שעדיין ענייני הזמנים לא מסתדרים לי (עלילות היער הקסום התרחשו בבירור לפני המצאת המכוניות, שזה הרבה יותר מלפני 28 שנה) וגם המאבק בין קבלת המציאות כפי שהיא, ובין האמונה בכך שהם חיים בעולם האגדה נעשה היטב בפרק בעיניי. אני מניחה שהמאבק הזה הוא מסוג הדברים שתמיד עובד מצוין בטלוויזיה, כיוון שברור לנו שלו היינו באותה סיטואציה היינו לחלוטין בצד של הדבקים במציאות, בעוד שכצופים אנו יכולים לדעת בוודאות שהמציאותיים יותר הם דווקא אלה שטועים.

אם יש שאלה שהמאבק הזה בין עולם המציאות לפנטזיה מעלה הפעם זה האם באמת עדיף להאמין בפנטזיה או שזו רק עוד דרך להשיג כאב לב? שכן פרינס צ'ארמינג העכשווי אולי הקיץ מהתרדמת, אבל איכשהו אם מרי/שלגיה תאמין שהוא באמת אהוב לבה משכבר הימים, הרי שהיא רק התקדמה ממצב שבו לא היה לה מושג שחסר משהו בחייה למצב שבו היא יודעת בדיוק מה חסר אבל לא יכולה לקבל אותו. מה עדיף? במובן מסוים הנרי ואמה רק גרמו לכך שהנקמה של המכשפה תהיה יותר כואבת עכשיו.

בסך הכול אהבתי את הפרק, נהניתי מהופעת האורח של דיוויד אנדרס (בשבילי עדיין סארק מ"זהות בדויה") ואני חושבת שהחרות שהיוצרים נטלו לעצמם להתערב בתוכן האגדות המוכרות עצמן פותח פתח לעלילות רבות נוספות.

ציון 8.5