הממיר 31/10/11

10 המשרד עונה 7 פרק 22
אח, איזו פרידה נפלאה ומושלמת מאחת הדמויות החשובות, המרתקות והמקסימות בתולדות הטלוויזיה האמריקאית. האמת היא שנוכחותו של גרג דניאלס (שמקדיש את רוב זמנו ל"מחלקת  גנים ונוף") הייתה חסרה לי בסדרה בתקופה האחרונה, והיה כל כך מתבקש שהוא יכתוב את הפרק המיוחד הזה – וטוב מאד שכך היה. התסריט היה פשוט מלאכת מחשבת תוך שילוב מושלם בין קומדיה לרגש ודמע. הרעיון שמייקל לא מעוניין בפסטיבל פרידה רעשני ומגלומני אלא עוזב בהפתעה כמעט גמורה נוגד לכאורה את כל המהות של הדמות שלו, וכאן נעוצה הגדולה של התסריט הזה – הוא מלמד אותנו בקלילות על התהליך הארוך והמורכב שעברה הדמות של מייקל לאורך 7 שנות הסדרה. גם ההתנהגות שלו כלפי יתר הדמויות והתגובות החיוביות שלהן כלפיו מספרות את כל הסיפור. 

למעשה, למייקל הייתה אינטראקציה עם כל אחת ואחת מהדמויות המשמעותיות בסדרה. היא כללה רפרנסים לעבר (למשל: הקטע עם פיליס והפרגון של מייקל, להבדיל מהעבר), צחוקים (הכי אהבתי את הקטע שבו מייקל מתפוצץ מצחוק בחדר שלו מול המצלמה על חשבונו של אוסקר, ומסביר שהוא יודע שאוסקר הכי פחות מעריך אותו במשרד, ללמדכם שלאיש יש הרבה יותר מודעות עצמית ממה שהוא משדר כלפי חוץ), רגעים מטופשים (מייקל מנסה שוב ושוב לקלוע לסל, באופן אופייני כל כך לדמות שלו שמנסה לעשות רושם על עובדי המחסן, בזמן שלאף אחד מהם לא באמת אכפת) וכל כך הרבה רגעים יפים ומרגשים – מכתב ההמלצה היפהפה שהוא נותן לדווייט (משחק נפלא של ריין ווילסון בסצינה הזו) ומשחק הפיינטבול המשותף שהם כל כך נהנים ממנו ומספק לדווייט זמן איכות אמיתי אתו, העצה הטובה לארין, שיחת הטלפון עם הולי שמשכנעת את מייקל שהוא צריך לנסוע, וכמובן, הפרידה מג'ים – סצינה שבמהלכה התקשיתי מאד לשמור על פנים יבשות. האינטראקציה שלהם הייתה כל כך מקסימה, והמלים החמות של ג'ים ("אתה הבוס הכי טוב שהיה לי") כל כך נגעו ללב, במיוחד בהתחשב בהיסטוריה העניפה המשותפת שלהם ומה שהוא חשב על מייקל בתחילה, שלדעתי זו הייתה סצינת המפתח של הפרק. 

המפגש עם פאם בשדה התעופה היה קצת צפוי והשימוש בטכניקת ה"צילום מרחוק בלי סאונד" היה קצת יותר מדי שחזור של סצינת הצעת הנישואין של ג'ים, אבל זה עדיין היה מרגש. במיוחד אהבתי לראות עד כמה חשוב היה לפאם להגיע לשם בזמן כדי להיפרד כמו שצריך מהאיש שהיא כה בזה לו פעם, וכיום זוכרת לו שבתקופה מסוימת הוא היה האדם היחיד שבאמת האמין בה. מצא חן בעיניי במיוחד הרגע הקטן שבו מייקל מסיר את המיקרופון ומפטיר בעדינות כלפי צוות הצילום (שגרג דניאלס וחבריו הציגו לא פעם כחלק אינטגראלי מעולמה של הסדרה) "ישדרו את זה אי פעם?". אני מודה שנמסתי כששמעתי את המשפט הזה. ועוד יותר התרגשתי לראות את מייקל אומר – דווקא ברגע שבו לא ניתן לשמוע את קולו – את משפט המפתח המפורסם שלו. רגע אירוני ומקסים. 

לסיכום - פרק נפלא ומרגש.  ואני חייב לומר כמה מלים על סטיב קארל – במשך 7 העונות של הסדרה הוא הוכיח שוב ושוב שהוא השחקן הקומי המגוון והמוכשר ביותר בטלוויזיה, ושום פרס מטופש לא ישכנע אותי שהאמירה הזו אינה נכונה. הפרק הזה מהווה דוגמא ניצחת ליכולותיו המופלאות וכמעט חסרות הגבול של קארל – ראינו את כל הפנים של הדמות הזו: חסר מושג (לא יודע לאיזו עיר הוא עובר)  אבל בעל מודעות עצמית (מסתלבט על אוסקר), ילדותי (פיינטבול) אבל גם אבהי (העצה לארין), שוויצר (הכדורסל במחסן) ואדיב (התמיכה באנדי, למשל). פשוט תענוג. אני באמת אתגעגע אליו ומקווה שהוא יצליח בכל אשר יילך. בקיצור, היה נפלא וחבל שנגמר מהר כל כך. זה מה שהיא אמרה. (איתן גשם)

ועוד דעה:

אני חושב שציפיתי לפרק שונה. משהו גדול יותר, שנחקק בזיכרון מיידית, שממשיך לחלחל. אבל בהתאם לניואנסים שמתווים את דרכה של "המשרד", גם הפרידה ממייקל סקוט (הרזה מהרגיל, לא?) צעדה לאורם. אין לי בעיה עם זה, הפרק היה נהדר בעיני, אך בדברי הימים הוא רחוק מלהירשם לצד הפרקים הגדולים של "המשרד" לדעתי. הוא היה תערובת מבורכת ובלתי נמנעת של צחוק ודמע, אבל היה חסר לי קצת קתרזיס. היה ניסיון לעשות את זה עם הפרידה שלא הייתה למייקל עם פאם, רק כדי להיפגש – כמובן – רגע לפני הסוף ולהיפרד בלי סאונד. זה היה נחמד, לא אומר שלא, אבל הרעיון עם הסצנה-המרגשת-שלא-זקוקה-לקול נעשה ממש לא מזמן עם הידיעה על הריונה של פאם, ומעבר לכך במקרה שלהם הייתי דווקא רוצה לראות אותם מדברים ומעלים כמה נקודות יפות מעניינות מהעבר המשותף שלהם. במילים אחרות, הבחירה בשקט הייתה הבחירה הקלה.

המעמד הזה, הפרק כולו, נתן לסטיב קארל את ההזדמנות להפגין משחק מהמם וכל כך רגיש באיכויותיו. קשה היה לראות אותו דומע בלי לדמוע יחד איתו. הפרידות מכל אחד ואחד מהצוות היו יפות הגם שרוב הזמן לא ממצות. זו מדווייט הייתה הנוגעת ביותר. הרצף הכי מושלם בפרק היה כמובן בסופו, בשדה התעופה, עם המונולוג של מייקל על החרטה העתידית על כך שלא בילה זמן רב יותר במשרד (והתהייה על מי בכלל קונה מיטת-חולי), עם הפנייה הישירה שלו לאנשי המצלמות, "היי, תודיעו לי אם זה אי פעם משודר?" – כזה חמוד – ואחרי שהוא נפטר בשמחה מהמיקרופון המלווה אותו הוא אומר בלי שנשמע את מה שכנראה כבר לא נשמע יותר במשרד – That's what she said.
(yaddo, קפה + טלוויזיה)


ביי

9 המרוץ למיליון עונה 2 פרק 1
בעקבות העונה הקודמת ניגשתי אל הפרק הראשון לעונה עם ציפייה למריחה מאסיבית בהתאם, אבל לא, הפרק הראשון היה ממש כיפי. כתמיד בתוכניות האלה, הכול קם ונופל על הליהוק, והפעם הוא מדויק עד מאוד. בולטים במיוחד האחים אלון ואורן, שהעקיצות ביניהם – או אולי 'דקירות' תהיה מילה הולמת יותר – מצחיקות במיוחד, אוסי וכרמית התימניות הארכיטיפיות שמהוות משקל נגד הולם לתהילת ה"צ'יקי צ'יקי צ'יק" מהעונה הראשונה, ואפילו דמות האיש הרע המגולמת בשירה מהצמד פיראס ושירה, ששילחה רעל דוחה לכל עבר. בנוסף יש גם סייד קיק מבטיח בדמותו היפה והטיפשה של טום מהצמד טום ואדל, שוערה השני של מכבי חיפה. אהבתי גם את האסטרטגיות שנטוו, הן מצוות האחים שמנסה לקדם את הזוגות החלשים, והן הניסיון בשטח של מוטי להוציא מטום את הצבע השלישי שחסר לו, ניסיון שאכן צלח.

בכלל אני תולה תקוות גם בצמד החברים מוטי ופונדק בתוכניות הבאות, וכן השוליה ובת האופה, ניצן ופיפי – שני זוגות בלי יותר מדי זמן מסך, אבל מהמעט נראה שהם יכולים לספק עניין. לפלוסים האלה אלה ניתן להוסיף את העובדה שלבסוף הודח הזוג הכי מעצבן, גדי ואלונה. מעצבן לא בגללו אלא בגללה, עם המחשוף הוולגארי והחפירות הבלתי נדלות. נראה שהמהפך שסידרו לה טריני וסוזנה לא החזיק מעבר לתוכנית שבה השתתפה, למקרה שמישהו תהה. עכשיו הציפיות שלי מהעונה הזו כבר גבוהות, והפרומו לפרק הבא מאשש אותן. 
(yaddo, קפה + טלוויזיה)

8 סרוגים עונה 3 פרק 2
הפרק הזה היה פחות טוב בעיני מהפרק הראשון. בזמן שבפרק הראשון נהניתי מתחושת הביחד של החבורה, בפרק הזה התייחסו אל כל אחד מהם כפרטים. אמנם אברי והודיה חזרו זה לזה- ואפילו עשו את זה בצורה שתתעתע בצופים: רגע, זה הדמיון של הודיה? זה היה באמת? אבל סוף טוב הכול טוב. ומזל שכך, כי שאר הפרק  היה חלש מאוד. כולל ההתנהלות של הודיה מול התלמידה החדשה באולפנה. נו, באמת, אין לך מה לעשות חוץ מלהציע לתלמידה סנדוויץ' כשר?

ערב שירי המשוררים שארגנו לנו נראה מביך להפליא, והפיכתה של יפעת לדמות הרעה שגורמת לפיטוריה של מישהי בזמן שבעלה מחפש עבודה ונתקל באטימות מסוגים שונים, הייתה מתמיהה גם לי. אולי לא ממש ראיתי את העונה השנייה, אבל איך אפשר להפוך את האישה הרגישה שראינו קודם לדמות כה חסרת התחשבות שלא מבינה שאי הכנסת עבודות של מעצבת לקטלוג גוזרת את דין המעצבת לשבט או לחסד? עצוב. אני בהחלט אמשיך לצפות, אבל קצת הנמכתי ציפיות בעקבות הפרק הזה. (זלפה)

8 דקסטר עונה 6 פרק 4
אני חייב לומר שעם כל כמה שגיחכתי על העיסוק הפשטני בדת מאז תחילת העונה, הוא מצליח להוציא דברים יפים מהסדרה ולרענן מאוד את דמותו של דקסטר. בפרק הזה אפילו העזתי לתהות אם נראה שינוי בדקסטר הדמות לאור הסיפור הזה. כמובן שהוא כבר השתנה בעבר, במיוחד בזכות בנו, אבל הפעם זה שונה. זה משהו שמגיע יותר מתוכו מאשר מפאת אירוע משנה חיים. זאת ועוד, הנוכחות הזו של האמונה מצליחה אפילו להניח את הדעת בנוגע לאלמנטים מוכרים ושחוקים בסדרה, כמו, נניח, נוכחותו התמידית של הארי. העניין הזה התחמק פנימה והפתיע אותי לטובה. מה שכן, עניין בית החולים היה קלישאה של ממש. אתה לא מאמין באלוהים עד שאתה נדרש לו, בסדר, יכולתם לחשוב על משהו מעט יותר מקורי.

התיאוריה של שני הרוצחים שהם בעצם רוצח אחד אמנם נחמדה והכל, אבל לא באמת מעניינת אותי. אני מאמין שאכן לשם חותרת העונה, שבעצם רק טראוויס (שמה של דמותו של דה נירו ב"נהג מונית". מקרי? הגיוני שבהחלט כן) פועל ואילו פרופסור ג'יימס גלר כבר אינו בין החיים, אבל ככל שנוקפים הפרקים הופך ניסיון התרמית הזה שקוף יותר ויותר, כך שהפתעה כבר לא תהיה כאן אם יתברר שהוא אכן מת, ואם הוא בחיים אז יופי לו. אני לא לגמרי מבין מה תהיה הרבותא בטוויסט כזה, אולי באמת ניסיון להקרין על יחסי דקסטר/הארי, אבל נכון לעכשיו זה נראה כמו שימוש בכלי שחוק שאין בו צורך, כי גם ככה האמונה באחרית הימים מנחה את טראוויס. למה צריך גם את גלר?
(yaddo, קפה + טלוויזיה)

8 קאסל עונה 3 פרק 22
למען האמת, לפי תקציר הפרק חשבתי שהוא לא יהיה מעניין במיוחד ואכן לא התבדיתי בכל הנוגע לעלילת הרצח של מייק רויס, החונך המיתולוגי של בקט. ידענו הרי מיהו הרוצח דמוי הטרמינייטור מתחילת הפרק וכל אשר נותר לגלות במהלך הפרק היה המניע. רויס היה עבור בקט משהו מעבר לחונך בלבד. הוא היה חבר, איש שנשאה אליו את עיניה בהערצה, שלמדה ממנו את רזי המקצוע בשטח ויותר מכך – הייתה מאוהבת בו. הוא בגד באמונה קשות בעבר אך מותו גרם לפרץ של רגשות יוצא דופן אצל בקט הסגורה והמשימתית. אך המרכז בפרק אינו עלילת הרצח אלא דווקא קפיצת הדרך במערכת היחסים המורכבת של בקט וקאסל על רקע כל זה.

למעשה, כל עלילת הרצח היא פשוט תירוץ כדי "לשלוח" את בקט וקאסל לבד אל עיר אחרת, עיר המלאכים הנוצצת, באופן שחורג מההסדר הרגיל שלהם. מהרגע שבקט מחליטה להפר את הוראתו הברורה של הקפטן ולנסוע ללוס אנג'לס ביוזמתה היא הופכת לשותפה שלא-בדיוק-מרצון לסיוע ולפינוקים של קאסל. הוא קונה לה כרטיס במפתיע למחלקה הראשונה, מסיע אותה ממקום למקום בפרארי אדומה בוהקת, ומשכן אותה בסוויטה מפוארת יחד עימו. המנהל היעיל של המלון שרגיל שקאסל מביא איתו בנות זוג לחדר מסדר להם שמפניה, פרחים ועיסוי משותף. קאסל אומנם מבטל את כל האלמנטים האלו במהרה, אבל האווירה הרומנטית נשארת באוויר. לפני ההגעה למלון, קאסל ובקט מנהלים שיחה יוצאת דופן בכנותה על הרצונות החבויים בבסיס הקשר שלהם. התנגדותה הנחרצת והמוגזמת של בקט לגור עם קאסל באותו מרחב מביאה אותו להעיר בציניות, מבלי להסתכל בעיניה: "אה, את חוששת שלא תשלטי בעצמך כשנהיה לבד". על כך עונה בקט ביובש: "האמת שאני לא חוששת בגללי". מעניין שהיא רומזת לכך שהיא מודעת היטב לרגשותיו והוא רומז שהוא אינו היחיד המחזיק בהם. שניהם קולעים היטב לאמת. אך רגע האמת נדחה כאשר בקט מבהירה לקאסל שהיא כאן בלוס אנג'לס לא בשביל שירות החדרים אלא מתוך שאיפה בוערת לעשיית צדק ולסגירת מעגל ולכן יש לצאת מיד לעבודה. קאסל מגיב לכך באופן מדויק כאשר הוא מפטיר את אחד מהמשפטים המצחיקים של הפרק: "וואו. דקה באל.איי וכבר נשפכים פה דיאלוגים זולים. בטח משהו באוויר".

הפרק גם מצטיין בהומור פנימי של היוצרים על הסדרה. עדה חשובה בחקירה אמורה להיות באותו סטודיו שבו מצלמים את "היט ווייב", הסרט המבוסס על ספרו של קאסל. עם הגעתם לסט, הבימאי מסתער על בקט וזורק לעברה: "וואו, עם המראה שלך, חומד, תוכלי להיות שחקנית". היא אומנם מנצלת את המראה שלה היטב כדי ללכוד את תשומת ליבו של הרוצח בשלב מאוחר יותר אך לבימאי היא מסבירה שהיא שבעת רצון לגמרי מלהיות שוטרת. אבל הקטע המשעשע באמת הוא כאשר הם פוגשים בכפילי ריאן ואספוזיטו של הסרט. לא רק שהם דומים להם פיזית אלא הם גם משחזרים אחד לאחד את שפת הגוף, מחוות הידיים, סגנון הדיבור וכו'. כפיל-ריאן מבקש מקאסל, יוצרו של הדמות שלו, לספק לו מניעים להתנהגותה. קאסל מסביר שהוא שוטר. כפיל-ריאן נבוך מהשטחיות. בדיחה פנימית של היוצרים על כך שמעולם לא הספיקו להוסיף עומק לשתי הדמויות האלו? בשלב מאוחר יותר, בקט וקאסל מנצלים את הסט של הסרט, כפילי השוטרים וחדר החקירות המאולתר כדי לחקור עד בפרשה בחיקוי משעשע ל-"מציאות" של הסדרה.

אך הקטע החשוב ביותר בפרק הוא כמובן הסצינה בה בקט וקאסל מעלים תיאוריות בחדר המלון לבד, בלילה. בקט הופכת חשופה יותר, פגיעה יותר, כמו תמיד כאשר היא נוגעת בעברה. קאסל משתמש באינטימיות הזאת שנוצרה ביניהם כדי לומר לה בכנות מפתיעה: "את יודעת מה חשבתי שרק הכרנו? שאת תעלומה שלעולם לא אפענח. אפילו עכשיו, אחרי שביליתי במחיצתך כל כך הרבה זמן, אני עדיין המום מעומקה של העוצמה שלך, של הלב שלך ומכמה שאת לוהטת". אני מודה שלשמע המילים האלו נמסתי כמו הקליעים המיוחדים המופיעים בפרק. הוא למעשה אומר לה שהיא אינה רק התלהבות ראשונית וילדותית של סופר אלא אהבה שטרם סגר, שהוא חש שעדיין יש לו המון מה לגלות וללמוד לגביה. כאשר עיניהם נפגשות, נראה שקאסל מתכונן לנשיקה אך בקט שוברת את קשר העין והולכת לחדרה. קאסל מנסה לעצור אותה אך היא אומרת לילה טוב בנחישות. מאחורי הדלת היא מתייסרת ומתלבטת ובסוף נכנעת ופותחת את הדלת אך הוא כבר לא שם. נראה שהיא חשה הקלה גדולה על כך. למרבה הפלא, היוצרים אינם מסתפקים בסצינה הטעונה והמספקת הזאת אלא טורחים ללחוץ על הנקודה הזאת שוב בסיום הפרק כאשר בקט קוראת את מכתבו האחרון של רויס אליה. הוא מפציר בה לא להילחם במה שיש בינה לבין קאסל. הוא מסביר לה שאין טעם להביט אחורה בחרטה ולהתמקד רק בעבודה בחיים אלא שווה להתמסר לרגשות האמיתיים שהיא חשה. היא מתבוננת בקאסל הישן לצידה במטוס לאחר מכן ומחייכת וגם שאר הצופים, כמוני, חייכו בוודאי בתקווה בשלב זה. (רינת קורבט)

7 שובר שורות עונה 4 פרק 6
פרק שלוקה בתסריט בוטה מדי, כזה שלא אפשר לי להתעלם מהתפרים. את ההתחלה דווקא אהבתי. אחרי הפרק הקודם ציינתי שחסרה לי השיחה בין סקיילר לוולט בעקבות הארוחה אצל האנק ומארי, והנה הפרק הזה מתחיל ממש משם, מיד אחרי הפתיח. חשבתי שסקיילר תכעס עליו, אבל האמפתיה שלה כלפיו תפסה אותי בהפתעה, האופן שבו אחזה בידו וחששה שמעשיו מונעים מתוך פחד. אבל לא, אם היה איזשהו ספק מה מניע את האיש, מה מבעבע בו ומנחה אותו, הרי שוולט טרח להבהיר זאת מיד: הוא לא בסכנה, הוא הוא הסכנה. הוא זה שדופק בדלת. היבריס זך ומזוקק, כמו המת' שוולט רוקח.

אותה גבהות לב מגיעה גם בשיחה שלו עם ג'סי לאחר מכן. הוא מפגין את החריפות השכלית שלו כאשר הוא מפענח בדיוק את האופן שבו גאס ומייק המחיזו את השוד כדי לבחון את ג'סי. לא בטוח שהמסקנה שלו היא נכונה באשר למניעיהם, אבל את ההתרחשות הוא הבין לאשורה. ואז הוא אמר את המשפט הזה, השקוף מדי, הבוטה, המציק: "It's all about me!". בחייאת, הבנו את הגישה שלו גם בלי זה. מספיק לנו לראות אותו מול בוגדן – אם כי במקרה הזה עוד ניתן להבין את הרצון שלו לנקום – ובמשחקי הכוח שלו מול גאס כאשר שכר את שלוש הנשים לנקות את המעבדה.

כמו בכל מעשיה על יהירות שכזו, ברור שמה שיגיע הוא המפלה, מה שהופך את השלב הזה – שכתמיד בסדרה הזו, דומה כי הוא מתארך עוד ועוד – למשעמם ורפטטיבי. הגיע הזמן לעבור לשלב אחר או לפחות להסיח את הדעת במשחקי חתול ועכבר עם האנק. אלה אמנם כבר היו בעבר, אבל לפחות לא נטחנו עד דק וללא ספק יעוררו עניין. זה לא שבחזיתות האחרות המצב טוב יותר. הסיפור של ג'סי עם המכורים היה הרבה פחות אמין מאשר הצלתו הנועזת בפרק הקודם. לחפור בחצר? באמת? נראה כמו הפלצה תסריטאית. כדי להוסיף חטא על פשע, כל הסיקוונס עם המארב והמכורים ארך אף הוא יותר מדי זמן, והחיוך העקום של מייק למראה מעשיו של ג'סי הרגיש לי אף הוא כהאכלה מיותרת בכפית. אני בעד ג'סי ומקווה שמייק וגאס מחבבים אותו, אבל לא צריך לדוש בפואנטה הרבה אחרי שהבנו אותה.
(yaddo, קפה + טלוויזיה)

בשולי הממיר 


מה יהיה לנו השבוע?

31 באוקטובר עד 7 בנובמבר

ביום חמישי: אין כמו אסקס ובהריון על עקבים מסתיימות (yes Real), מגרש ביתי 8 מסתיימת (yes דרמה)
ביום שישי: הלקאטס (HOT3)
ביום שבת: משפחה מודרנית 3 (yes קומדיה)
ביום ראשון הבא: הוואי חמש-אפס בימי ראשון ושני (Hot Zone)
ביום שני הבא: רופא להשכיר 3 (yes דרמה)


הוואי חמש-אפס

יומיות, ש"ח:
דם אמיתי, החל מיום שני 31.10 (yes אקשן)
חי ב-LA LA לנד, החל מיום ראשון 6.11 (yes קומדיה), הורים במשרה מלאה 1-2, החל מיום שני 7.11 (yes דרמה)
הפסיפיק, החל מיום ראשון 6.11 (yes 4) 

מסביב לממיר

חוץ מ"טרה נובה" ועוד קומץ נבחר של סדרות, תוכניות על משפחות - ועבור משפחות - הן זן על סף הכחדה. המחסור הזה משקף שינויים מוכרים בתרבות הפופולרית בעשורים האחרונים, ולא נראה שהמצב עתיד להשתנות בקרוב. כתבה מתורגמת של גרג ברקסטון בנרג'.

יאדו נפרד מ"גברים בגיל הזה".

 מגרדים את תחתית החבית: הסיטקום "החיים זה לא הכל" נמכר לרשת CBS (כמה מתאים).

עידן עמיאל בכתבה נחמדה על סאות' פארק.

ערוץ 10 שוב גוסס. 

רותה קופפר בראיון עם הווארד גורדון, אלכס גנזה וגידי רף, האנשים מאחורי "הומלנד".

קונאן או'בראיין יארח בתכניתו חתונת גייז.

קליפ חדש לצ'יילדיש גמבינו הוא דונלד גלובר הוא טרוי מקומיוניטי, מתוך האלבום החדש שלו שיוצא ב-15 בנובמבר:





(דונלד גלובר זמר? מי ידע?)

אגב קומיוניטי, בEW קיבצו את החבר'ה למחוות הלאווין לסרט "בית החיות".

רשת פוקס תשדר שני ספיישלים של תכנית המערכונים "In Living Color" (המתחרה של SNL שגילתה לעולם כוכבים כג'ים קארי ומופקת ע"י קינאן איווברי ווייאנס). אם הרייטינג יהיה טוב תשקול להחזירה לחיים.

אמנם לא התלהבו ממנה פה במסמ"צ, אך זה לא הפריע לרשת FX לחדש את American Horror Story לעונה שניה.

רוצים לכתוב לממיר הבא? כתבו לנו

(editor@tve.co.il)