האוס, עונה 8, פרק 2

בפרק השני לעונה אנחנו יוצאים מהכלא וחוזרים לבית החולים, כשהדבר מלווה כרגיל בחזרה גם לדברים הטובים וגם לדברים המעצבנים (מישהו אמר פורמן ולצערו קיבל?). אולי זה עדיין אף פעם לא לופוס (הצעה שהועלתה הפעם בפרק באופן שנועד בבירור להוות חלק מהבדיחה המתמשכת הזו - אפילו שזה כן היה פעם), אבל יש בהחלט דברים שהשתנו. האוס מבחינתו עדיין לא ויתר על התהליך של החזרת הדברים לקדמותם - המשרד שלו, הצוות הקודם שלו, החברות עם וילסון - ואני כצופה תוהה האם כשיחזרו הדברים לקדמותם מבחינתו (אם זה אפשרי בכלל) זה יהיה גם חידוש ימיה של הסדרה כקדם, או סוג של הסתובבות במעגלים. אבל עד שהעתיד הזה יגיע, יש לי כמה דברים לומר גם על הפרק הזה. 

לחופש נולד

מסתבר שכל מה שצריך כדי שהאוס יצא לחופשי, זה לא שהוא יתחרט, יביע צער, או יצליח שלא להסתבך בצרות למשך מספר מסוים של ימים, כל מה שהאוס צריך כדי לצאת את הכלא זה שלא יוכלו להסתדר בלעדיו שם בחוץ. האם האוס רוצה בחופש הזה? האם זהו חופש בכלל מבחינתו? הצפייה בפרק הזה אחרי הפרק הקודם גרמה לי לחשוב שייתכן שהסיבה שהאוס כל כך מתחמק מלהגיע ולמצוא מקריים רפואיים לטפל בהם, היא בשל העובדה שכאשר המקרה "תופס" אותו אז הוא בכלא האמיתי שלו, כי אז הוא "חייב" לפתור את התעלומה ושום דבר אחר לא מקבל עדיפות על פני זה, לא הבריאות שלו, לא הקולגות, לא החוק ולא העתיד שלו. מה שאהבתי בפרק זה שהאוס "השתכנע" לצאת מהכלא, לכאורה אחרי שהוא ראה את המקרה הרפואי שלו. אולם על פי דבריו מה שבאמת עניין אותו זה וילסון, הוא רצה את ההזדמנות ליישר את ההדורים עמו.

מי הבוס?

אז קאדי עזבה ופורמן מונה במקומה. אני לא בטוחה איזה אינטרס בדיוק זה משרת ואיך זה קרה, אבל אהבתי מאוד את ההתייחסות של האוס בפרק לנושא בשאלה שהוא הפנה לפורמן "מהי מדיניות ההעסקה שלכם? על בסיס אידיוטים בלבד?" שאלה שכל מי שצופה בסדרה מן הסתם שותף לה. היה יפה לראות איך פורמן שבתחילת הפרק שאומר להאוס
"I own you" זקוק להאוס הרבה יותר משזה האחרון זקוק לו. "אני צריך שתפתור זאת, ואני צריך שתפתור זאת בלי שזה ייראה כאילו אני לא יכול לשלוט בך" היא בעצם הודאתו של פורמן בכך שהוא לא שולט בהאוס. גם כשהאוס מחוץ לכלא תחת אחריותו של פורמן ופורמן הוא לכאורה הבוס, הכוח הוא כולו של האוס. נכון שאחרי אותה בקשה, האוס מגיע לפורמן כדי לקבל רשות לצאת את תחומי בית החולים ולחקור ונענה בסירוב, אבל יש לי הרגשה שיותר משהאוס מציית לפורמן בגלל שהוא מקבל את מרותו (עובדה שברחבי בית החולים הוא עושה ככל העולה על רוחו) או משום שהוא מפחד להפר את תנאי השחרור שלו ולחזור לכלא, הוא עושה זאת כיוון שאחד האנשים שנאלץ לבצע עבורו חלק מעבודת המחקר בחוץ הוא וילסון, ובשלב שוילסון מסרב ליצור עמו כל קשר חברתי, העובדה שהמגבלה של האוס מכריחה את וילסון להגדיל את מינון התקשורת ביניהם נעימה לו.

העוזרת החדשה

פעם, מזמן, לפני שבע עונות, כשקמרון עזבה והאוס חיפש לה מחליף בלי באמת לחפש לה תחליף זה נשמע כך:

ד"ר ספיין: וואו, חשבתי שתהיה האדם האחרון שתהיה לו בעיה עם נונקונפורמיזם.
האוס: נונקונפורמיזם, כן. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שבה ראיתי בחור בן עשרים ומשהו עם כתובת קעקע של אות אסייתית על זרועו. אתה באמת בחור בעל חשיבה מקורית. רוצה להיות מורד? תפסיק להיות גזעי. תלבש מגן כיס כמוהו ותסתפר. כמו הילדים האסייתיים שלא עוזבים את הספרייה במשך עשרים שעות, הם אלו שבאמת לא אכפת להם מה אתה חושב. סיונארה.
ד"ר ווילסון: אז זה אומר שאני צריך לעבור על רשימת קורות החיים, ולחפש שמות אסייתיים?
האוס: האמת, הילדים האסייתיים כנראה רק מגיבים ללחץ של ההורים, אבל הטענה שלי עדיין תקפה.

הפרק הזה נמצאה סוף סוף המועמדת האסייתית העונה לקריטריונים: היא בהחלט מגיבה ללחץ של ההורים בכך שהיא מפחדת לספר להם שהיא תקפה את הבוס שלה על כך שהטריד אותה מינית, מצד שני היא תקפה את הבוס שלה, יש בה בהחלט מן המורדת למרות המראה המטעה שלה – היא אפילו הצליחה להפתיע בכך את האוס חד העין וזו מן הסתם הסיבה שהוא שיתף אתה פעולה בדרכו שלו ואף טרח לעמת אותה עם ההחלטות שלה לגבי עתידה. האינטראקציה ביניהם בהחלט נראית מעניינת על פי הפרק ואני מקווה שתמשיך כך גם להבא.

מי באש ומי במים

וילסון מציע לחולה טיפול תרחיף ריאה כדי לקנות לריאותיה עוד קצת זמן עד שהאוס וצוותו המצומצם יצליחו לגלות מה הבעיה עם הריאות של התורם ולהכין אותן לתרומה. החולה משווה את התהליך (נוזל בריאות) לטביעה. ווילסון מסכים עם דבריה. החולה מסרבת.
זו אינה הפעם הראשונה בפרק שמוזכרת בו טביעה. כמה סצנות קודם לכן האוס משמיע את שיר הנושא של הסרט "טיטאניק" ואף אומר בסיום אותו קטע "עדיין, זה לא גרוע כמו כמה אלפי אנשים שטובעים על ספינה ענקית" (על העובדה שהם צריכים לבצע איזו חקירה מסובכת כדי לגלות משהו שקשור למקרה).

כמי שבעיניה אחת התמות העיקריות של הסדרה "האוס" היא "מי שמציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא" שבלטה מאוד למשל בפרקים TB or not TB (עונה 2, פרק 4), ו- Kids (עונה 1, פרק 19) שבהם סוגיית הצלת היחיד אל מול הצלת הרבים מתחדדת אפילו יותר, יכולתי לפטור את האמירה הזו של האוס כסוג של התבדחות לא רצינית, ולא שיקוף שלו כמי שמביט על התמונה הכללית. אבל האמירה שלו לווילסון על כך שמישהו ייהנה מתוצאות החקירה שלו אפילו אם זו לא תהיה החולה של וילסון, כיוון שהריאות בסופו של דבר יינתנו לחולה אחר, כבר גרמה לי לתהות, ומעניין היה בעיניי שווילסון ראה בתגובתו זו של האוס דווקא הוכחה לכך שהוא לא השתנה כלל. ייתכן כמובן שהאוס לא הרגיש באותו הזמן שהחולה של ווילסון היא החולה שלו, אלא הריאות עצמן ולכן הוא היה שאנן, ייתכן שהוא סתם נהנה לומר דברים מעצבנים שהוא לא באמת מתכוון אליהם (ובזה הוא באמת לא משתנה...).

מה שבטוח הוא שבסופו של דבר כשנמצאה האבחנה של ריאות התורם, האוס בחר לבצע את הטיפול המסוכן יותר בגלל שהוא המהיר יותר והוא יוכל לשרת את החולה של וילסון, ולא כל חולה רנדומלי אחר, ובין אם זה היה לקח שהוא הפנים מדבריו של וילסון (שזה קצת מוזר בעיניי), ובין אם זה מה שהוא היה עושה מראש. התוצאה היא שגם הפעם ההתנהלות הסופית התיישבה עם אותה התמה. 
ובנוסף, סתם מעניינת בעיניי העובדה שתורם האיברים נפטר כתוצאה משאיפת עשן הסיגרים של חבריו במשחק הפוקר, וכידוע אין עשן בלי אש, ומותו הוא זה שאפשר את הצלת החולה מ"טביעה". 

יהא זה אתגר עבורך

בספר "במעלה המדרגות היורדות" של בל קאופמן (ספר מצוין למי שלא קרא, דרך אגב) יש עניין כזה שכל פעם שאיזו משימה שהמנהל מטיל על סגל המורים שלו נראית להם בלתי אפשרית (אין זמן, אין תקציב וכו') והם אומרים לו זאת הוא משיב להם תשובה אחת ניצחת "יהא זה אתגר עבורך".

בבית החולים של האוס יש שפע של מצבים שאפשר לראות בהם אתגר, וכידוע בכל פעם שנוצר מצב מאתגר ישנן בעיקרון שתי אפשרויות תגובה: לוותר או להיענות לאתגר. וילסון, החולה שלו והעוזרת של האוס שלושתם היו על סף ויתור הפרק: החולה ויתרה על החבר שלה (הוא השפעה שלילית) ואחר כך גם על המאבק על חייה (בסירובה לתרחיף ריאה שיקנה לה עוד קצת זמן), וילסון ויתר על החברות עם האוס ("על כל זיכרון טוב יש המון זיכרונות רעים") וגם ראה עצמו נאלץ לוותר על חייה של החולה שלו כיוון שהוא לא יכול שלא לכבד את רצונה של החולה שלו לסרב לטיפול, והעוזרת חשבה לוותר על עבודתה בבית החולים ולעבור לבית חולים אחר. היה זה האוס שאתגר את וילסון שלא לקבל את פסק הדין של החולה כמילה האחרונה וגרם בעקיפין גם לכך שהחולה לא תוותר על חייה, כיוון שוילסון שהושפע מדבריו החזיר את החבר של החולה שלו אל חייה - הוא אולי השפעה שלילית אבל לפחות הוא בעל יכולת השפעה - והחבר אכן שכנע אותה להסכים לטיפול. במקביל הוא אתגר את העוזרת החדשה שלו שלא לברוח אלא לבחור בהתמודדות.

ההבדל בין הצבת אתגר למישהו ובין התאכזרות אליו אינו גדול וקל מבחוץ לטעות בו, במיוחד עם אנשים כמו האוס שלהתמודד עמם זה תמיד אתגר. אולם הפרק הזה החזיר לי את התחושה שהייתה לי בעונות הראשונות, שמעשיו חסרי ההתחשבות של האוס והמניפולציות שהוא מפעיל נועדות לא אחת להביא את האנשים לבחור באופציית ההתמודדות ולא באופציית הבריחה. והרבה יותר קל לסלוח לאדם מאתגר במובן הזה, שגורם לאנשים שסביבו להוציא מעצמם את המיטב.

לאכול, להרביץ, לסלוח

ביהדות מקובל שצום ותענית מכפרים עוונות, אבל האוס מנסה לחזר אחרי סליחתו וחברותו של ווילסון עם אוכל דווקא. בכלל נראה שהאוס רואה באוכל גורם מקרב ועובדה היא גם שבמהלך הפרק כשהוא מנסה לגרום לעוזרת החדשה שלו לספר להוריה מה שקרה לה, הוא עושה זאת שוב עם אוכל - הוא מבקש מאביה בשמה לדאוג לה לארוחת ערב. האוכל לא מצליח לכסות על המרחק, ומאמציו אלה של האוס נכשלים. וזה מביא אותי לאמירה של האוס לווילסון שיכה אותו ויעשה כל מה שצריך כדי שהם יוכלו לשוב להיות חברים. בעיני בדבריו אלה של האוס יש יותר מכל צורת חיזור אחרת שלו הודאה באשמתו כלפי ווילסון ובהזדקקות לו. אהבתי את העובדה שווילסון בסופו של דבר קיבל גם את האתגר הזה שהציב לו האוס והחטיף לו אגרוף לפנים. לא במובן של עין תחת עין, האוס פגע בי אז אני אפגע בו חזרה, אלא כפעולה סמלית, משהו מטאפורי שיבטא היטב את הכעס והכאב של הצד האחד, ויהיה מקובל גם על הצד השני, והחשוב מכל - יאפשר את המשך החברות. ומכיוון שהאוס בחר באופציית האגרוף לפעולה שכזו, אני חושבת שיש באגרוף הזה בסופו של דבר הרבה פחות התאכזרות מאשר ביחס המתעלם והקר שוילסון הקפיד עליו לפני כן. יש פה מוכנות לסלוח, וכן רק אחרי ש"החטאים נמחלים" אפשר סוף סוף לאכול, ורק אחרי שווילסון סולח להאוס הוא קובע לאכול אתו יחדיו.

ציון: 8