פרק נוסף של אקשן ואימה שמעלה שאלות מעניינות, הן בקשר לעלילה והן מבחינה פילוסופית. העובדה שהפרק הזה הוא בעצם רק חלק א' אפשרה לכותבים להתייחס באופן מעמיק יותר לכל הדמויות, ואפילו רורי קיבל זמן מסך משלו וסוף סוף נמצא שם לא רק כסיידקיק נאמן של איימי וכאצן חובב. הדמויות האורחות בפרק מקבלות אף הן זמן מסך ובמיוחד שתי הדמויות הנשיות - והתוצאה הסופית מעולה.

תסביך פרנקנשטיין הוא שם שטבע יוצר המדע הבדיוני אסימוב לפחד מהרובוט האנושי, מהגולם שקם על יוצרו, והפרק הנהדר הזה של דוקטור הו עוסק בין היתר גם בפחד הזה. אבל הפחד הזה, שבא  בפרק לידי ביטוי באופן פנטסטי (תרתי משמע) רלוונטי גם למציאות של ימינו ולשאלה האם הטכנולוגיה מתפתחת בהתאם לרצוננו או שמא אנו משתנים בהתאם להתפתחויות ובעצם נכנעים למציאות הטכנולוגית החדשה? עוד נחזור לזה.

הפרק נפתח כאשר סופת שמש גורמת לטארדיס לנחות אי שם במאה ה- 22 במתחם תעשייתי הבנוי במנזר ישן. כיוון שהעבודה המתבצעת במקום היא מסוכנת, חמשת העובדים, המונהגים ע”י הבוסית קליווס, משתמשים במעין אווטארים - בובות הנוצקות מתוך קדירה שבה פלסטלינה נוזלית בצבע בז’ (בעגת המקומיים - "בשר"). העובדים נרתמים למכשירים שמעבירים את תודעתם לזו של ה”כפילים” שלהם (באגלית דופלגנגר, או בקיצור - גנגר), בהם הם שולטים וכך יכולים לעבוד בבטחה. הדוקטור מיד רואה שיש פה יותר ממה שהעובדים יודעים וטוען שגוש הפלסטלינה למעשה חי ובעל תבונה משלו.

ההתלהבות – הדי מדבקת - של הדוקטור מטכנולוגיית הכפילים נראית בתחילה כאילו הדוקטור, כמו הטארדיס שלו, הוסט ממסלולו בגלל הסופה. שכן לפני שהסופה גרמה לטארדיס לנחות הדוקטור הגיע להחלטה בקשר להריון/לא הריון של איימי, ועכשיו נראה כאילו הוא שכח את אייימי. מצד שני אנחנו יודעים שהדוקטור חושב כמה צעדים קדימה ולכן ייתכן בהחלט שבפרק כזה הדברים אינם כפי שהם נראים.

כיוון שהסופה מתקרבת לאזורם, הדוקטור מנסה לשכנע את העובדים לעזוב, אבל הם לא מסכימים. הדוקטור מנסה לנתק את קולט השמש של המפעל, שהוא בעצם שבשבת רוח זהובה, אך סופת השמש מכה באי, משהו דמוי ברק פוגע בקולט השמש ונוצר זרם חשמלי בעוצמה גבוהה מאוד שגורם לכולם להתעלף. כשכולם מתעוררים הם שמים לב שהכפילים נעלמו. הדוקטור מנחש שהכפילים כנראה הפכו לעצמאיים, מה שלא מפתיע אותנו כצופים כיוון שהיה ברור שהסופה איכשהו תגרום לגולם לקום על יוצרו. יש פה הומאז' לסרטי פרנקנשטיין כשגם פה אנרגיה מ"סופה" - הזרם החשמלי - מפיח חיים ביצורים, וכמו בסרט גם פה אנחנו מגלים שהנשמה הלא טבעית הזאת מעט פגומה.

עכשיו מסתבר גם שקליווס וג’ניפר (עובדת נוספת) שחשבנו שהן העובדות המקוריות, הן בעצם כפילות שמצד אחד זוכרות הכול על החיים “שלהן” אבל מצד שני יודעות שמשהו לא בסדר וחלק מהזמן מאבדות את היכולת לשלוט בצורה שלהן ונראות פלסטיות. יש לציין לטובה את האיפור שמצד אחד יוצר בהחלט אפקט מפחיד אך מצד שני מאפשר לשחקניות להעביר מידה של רגש ואפילו ליצור אמפתיה.

האם הסופה "השפיעה" גם על רורי? בפעם הראשונה אנחנו רואים הפרק את רורי מגלה יוזמה, ואף פועל בניגוד לדעתה של איימי כשהוא  מנסה להתיידד עם ג’ניפר-הכפילה. הדוקטור כנראה היה מצדד בו כיוון שניכר מהתנהגותו שהוא צופה שהתעוררות הכפילים תיצור בעיות ומנסה למנוע אותן על ידי יצירת פשרה ותקשורת בין האנשים האמיתיים לכפילים. הדוקטור מסביר שזאת סה”כ תאונה ואין מה לפחד וזה קורה בטכנולוגיה צעירה (דבר שמחשיד שהדוקטור יודע מה צפוי לקרות בין בני האדם לכפילים שלהם - האם זה המקור של יצורי הפלסטיק התבוניים?) אולם היחסים השבריריים בין הקבוצות מתדרדרים עד מהרה, בין היתר בגלל קליווס האמתית שמגיעה והורגת את אחד הכפילים בטענה שהכפילים הם רק רכוש של המפעל ואין להם קיום עצמאי.

המשך יבוא....


תוך כדי צפייה בפרק ובמיוחד בצפיות נוספות קיבלתי רושם שהפחד מהשתלטות הטכנולוגיה רלוונטי למציאות של ימינו, שבה אנחנו מנהלים יותר ויותר מהחיים שלנו דרך הרשת או אתרים חברתיים. החיים האלה משנים אותנו, משתלטים עלינו ועל הדרך שבה אנחנו מדברים זה עם זה. בנוסף, הפרופילים שלנו ברשת יוצרים לנו מעין מסיכה פלסטית, מושלמת מצד אחד ואטומה מצד שני, גרסה וירטואלית למסכה של הפנים הלא מושלמים של הכפילים.
בסך הכול פרק מותח מאוד ומעורר מחשבה הנגמר בקליפ-האנגר שמשאיר אותנו במתח ובצפייה.

ציון: 10