פתח-תקווה היא עיר אמצע. לא דתית מדי ולא חילונית מדי, לא עשירה מדי ולא ענייה מדי. אי-לכך, היה קשה לצפות שתוענק לה תשומת לב תקשורתית מיוחדת. התקשורת שלנו אוהבת סטריאוטיפים, ועירי החביבה פשוט לא סטריאוטיפית. רק בזמן פיגועים נזכרים שפתח-תקווה קיימת, או כשצריך להזכיר את "מרכז רפואי רבין". כך קרה גם הפעם - "רבין" העלה את פתח-תקווה על מפה, לשמחת כולנו.

"רבין", לשעבר "ביילינסון", הוא מרכז רפואי די גדול, ששינוי שמו כנראה עזר לו גם לתפוס שיפוץ ברמה בינלאומית (ראיתם בארץ משהו על שם רבין שהוא לא פר-אקסלנס? נקודה למחשבה, אגב...). ל"ביילינסון" יש אח קטן, הוא בית-חולים "השרון ע"ש גולדה מאיר" במרכז פתח-תקווה, שנראה עד היום כמו בית-חולים מתקופת מפא"י, והשירות בו בהתאם. זה מה שקורה כשאתה לא גדול ומפורסם.

בכל מקרה, מן הראוי היה שסדרת בית-חולים ישראלית תעסוק בבית-חולים על-שם רבין. למה היה מן הראוי אני לא כל-כך מבין, אבל זהו עוד סטריאוטיפ. כי בסה"כ תחשבו על זה: "הדסה" כבר יותר מדי בכותרות, "סוראסקי", "הלל יפה" או "שיבא" - אף אחד לא בדיוק מכיר אותם, אבל "רבין" - זה מצלצל יפה. מה גם שרק חנכו בו מגדל אשפוז חדיש מכספי תורמים עשירים, שלא בושה להראות אם במקרה הסדרה תימכר לחו"ל. ואכן, הנהלת בית-החולים הבינה את היתרון השיווקי שמסתתר בעניין, ובצעד טלוויזיוני נדיר חסכה להפקה את הצורך לבנות תפאורה משכנעת ולהשקיע בניצבים.

כניסיון ישראלי ראשון ליצור סדרת בית-חולים, "טיפול נמרץ" הצליחה היטב. היה בה את שילוב המרכיבים הנכון שעושה סדרה לראויה לצפייה - עלילות רבות שמשתלבות אחת בשנייה, שחקנים טובים ואמינים (בחיי שאם הייתי רואה את עמוס לביא מנהל מחלקה, לא הייתי מתפלא לרגע), והמרכיב הכי חשוב - הישראליות שבה. תודו שהרבה יותר מעניין לראות בית-חולים משלנו, מאשר עוד איזה "Mount St. Something" מבוסטון, שיקגו או ניו-יורק. רק דבר אחד היה בסדרה הזו שקצת צרם, והוא עודף הדרמטיות שהורגש לעתים. אבל נסלח להם, כי הרי מהו בית-חולים אם לא מקום של דרמה.

"טלעד", אם כן, הוכיחה לנו שוב שבאמת עושים אצלה טלוויזיה איכותית. שוב נוכחנו שיש זכיין שאכפת לו מיצירה ישראלית מקורית, ושלפעמים רוצה להראות גם דברים שהם קצת יותר מ"שמש" או "רק בישראל". ארז טל הוא אומנם גאון תקשורתי, אבל לפעמים גם שחקנים הרבה יותר קטנים ממנו עושים את העבודה יותר טוב, בייחוד כשמדובר באיכות טלוויזיונית ולא באחוזי הרייטינג שאתה מצליח להביא. אולי אלה שחקני התיאטרון (לימור גולדשטיין, איגור מירקורבנוב) שהביאו את האיכות הלא-רייטינגית לסדרה, ואולי זו רוני קיי-שפר הבמאית, שהצליחה ליצור סדרה אמינה, אבל את "טיפול נמרץ" היה כיף לראות.

טוב עשו יוצרי הסדרה שהחליטו להשאיר סוף פתוח. מי יודע, אולי בבוא היום יחליטו להמשיך אותה. סטאז' אומנם נמשך רק שנה, אבל אני יכול, עם קצת דמיון, לראות את מיכל ינאי, מבוגרת ומנוסה יותר, מנהלת מחלקה בבית-חולים טלוויזיוני בעוד כ-10 שנים. טוב עשו גם כשהחליטו לשדר את "מאחורי הקלעים" מיד בתום הפרק האחרון - הדבר בהחלט השאיר אותי עם טעם טוב בפה. ומי יודע - אולי הם עוד יחזירו את "בלוז ראש פינה" לאופנה. קרו דברים מעולם, רבותיי.

בקיצור, אני חש כאן צורך להתנצל (הפעם הראשונה בקריירה, שימו לב!) על העוקצנות שהייתה בי בתחילת העונה, כשכתבתי את הביקורת הראשונה שלי על "טיפול נמרץ". נכון, לא הייתה לכם זקנה במסדרון - אולי כי זה פשוט המצב התקין שצריך להיות. אני מצפה להמשך...