הממיר 6/6/11

9 פולישוק, עונה 2 פרק 3
אני אוהב סדרות שנוגעות באומץ בסוגיות שהן בד"כ בגדר "טאבו". "פולישוק" כבר הראתה בעבר שהיא לא פוחדת לעסוק בסוגיות כאלה, אבל עושה רושם שבפרק הזה שמוליק הספרי וחבריו הלכו אפילו צעד אחד קדימה והסירו לגמרי את מסיכת הצביעות מאחד הטאבואים היותר גדולים שקשורים בפוליטיקה פה – הצבע. יש לא מעט אנשים ששמו לב שהצבע של הפוליטיקאים שעומדים בראשי המפלגות הוא מאד מסוים אבל כולם מדברים על זה רק בחדרי חדרים וברמיזות, כי אין לאף אחד אומץ לומר את האמת המרה – הצבע קובע. או במלים אחרות: פולישוק יכול להיות רומני במוצאו, אבל כשהוא נראה כמו ששון גבאי הבוחרים עלולים להירתע מלבחור בו. היה משעשע מאד, אפוא, לראות את מהומת האלוהים שקוזו יצר בניסיון "להלבין" את פולישוק ואת כל הרעיונות ה"יצירתיים" של אנשי הצוות לצורך כך החל מכנס יוצאי יהדות אשכנז וכלה בהרצאה בפקולטה למשפטים יחד עם כל ה"לבנים", אבל השיא היה, כמובן, עם הפתרון הפשוט של סולי שהביא את קוזו להבנה שהקונספציה שלו פשוט הייתה שגויה – הדרך הכי טובה "להלבין" את פולישוק היא לשים אותו מול האיש הכי שחור שאפשר, וכך מצא עצמו הנציג האתיופי מועמד לגיטימי לראשות המפלגה...

בהחלט כתיבה חדה ש"קולטת" את הציניות המדהימה של הפוליטיקה שלנו. ואם כבר הציניות – מאד אהבתי את רגעי הפתיחה בהם פולישוק מוצא עצמו מתרוצץ באירועים הזויים של חברי המפלגה, בסאטירה נשכנית ומשעשעת על תרבות ה"אירועים" שמכתיבה שיטת הפריימריס לפוליטיקאים ה"מסכנים" בשנים האחרונות. לעומת זאת, הסיפור של העוזרת המשפטית המעצבנת עם פגם הדיבור המיותר לא ממש מצחיק אותי, ולמרות שאני די בטוח שהוא משקף את מאבקי הכוח בלשכות מסוימות של שרים אלה או אחרים במציאות האומללה שלנו, זה פשוט לא עובד לי העניין הזה. בכל מקרה, אני נהניתי למדי מהפרק. (איתן גשם)

9 משחקי הכס, עונה 1 פרק 7
וואו, העניינים ממש מתחילים לזוז, הא? פרק מצוין, למרות שיש לי הסתייגות אחת די רצינית ממנו.
לטעמי, התמה המעניינת של הפרק הייתה זהות ומטרה – למעשה, ראינו בפרק 3 דמויות מרכזיות שיודעות בדיוק מה הזהות שלהן וכיצד הן מתכוונות להשיג את המטרות שלהן, לעומת 3 דמויות שלא לגמרי "סגורות על עצמן" וזוכות לקבל הרצאות מדמויות אחרות בנוגע לכך. לגבי הדמויות הבטוחות בעצמן – הראשונה היא סרסיי, שיודעת בדיוק מה היא רוצה: להמליך את ג'ופרי למלך ולשלוט באמצעותו. והיא עושה את זה בזכות פעולה מהירה וכריתת ברית עם הגורמים הנכונים – הדרך שאין בלתה על מנת לזכות בכוח. היא יודעת שג'ופרי הוא לא היורש האמיתי, אבל זה לא מעניין אותה. היא רוצה לשלוט והיא יודעת שרק דרך השימוש בג'ופרי היא תוכל לעשות זאת כרגע, והיא עושה את מה שצריך לשם כך. חאל דרוגו, לעומתה, יודע גם הוא מה המטרה שלו – ניסיון הרצח של דאני הרעיד את עולמו והביא אותו למסקנה שהוא רוצה את המלוכה ויעשה הכל כדי להשיג אותה. השלישי הוא ליטפלפינגר שמבין שרק באמצעות החכמה והערמומיות שלו הוא יוכל להתחבר למקור הכוח. מנגד, הדמות הראשונה שלא מוצאת עצמה היא זו של נד סטארק שנאבק בין העקרונות והיושר האישי שלו לבין הרצון לשרוד, אבל לא מצליח להפנים את החוקים הבסיסיים ביותר במשחקי הכוח האלה הוא נמנע מלפעול במהירות, סומך מדי על אנשים ולא כורת את הבריתות עם האנשים הנכונים. לא פלא שהוא זוכה להרצאה מפיה של סרסיי בתחילת הפרק כשהוא, בנדיבת של מנצח, מציע לה את חייה – רק כדי לגלות בסיום הפרק תמונת מראה: סרסיי מגלה כלפיו נדיבות של מנצחים. הדמות השניה, היא זו של ג'ון סנואו שחושב שמנסים להשפיל אותו כשממנים אותו לתפקיד השוליה, ולאחר שהוא מקבל הרצאה מסאם הוא משלים עם הגורל ומנסה לחשוב שיש פה איזה סוג של קידום. הדמות השלישית היא זו של ג'יימי לאניסטר שזוכה בתחילת הפרק להרצאה מאביו, שבאמצעותה ניתן ללמוד שהוא חי בצל של אביו כל השנים ולא מממש את הפוטנציאל שלו, לפחות לשיטתו של האב. מרתק לראות שהוא לא מצא את הכוחות לחסל את נד בקרב ביניהם כי "זה לא היה נקי" בזמן שלא הפריע לו לזרוק מהחלון ילד קטן. אמות מידה מוסריות מעניינות יש לבחור...

בכל מקרה, מאד אהבתי את כל ההתפתחויות – החל מהמוות האיטי של המלך, דרך השיחה היפה שלו עם נד כשהוא על ערש דוויי וכלה בכל משחקי הכוח שהובילו לקליימקס בסצינת הסיום העמוסה והמרהיבה, עם המשפט המצוין של ליטלפינגר. אז איפה הבעיה שלי עם הפרק? בסצינה ה-היא עם ליטלפינגר ורוז. היא פשוט הייתה מיותרת לגמרי והרבה את כל ההפתעה, כי היה ברור בעקבותיה מה עומד לקרות. אוקיי, אני מבין למה הכותבים רצו להשאיר אותה – היא הייתה... איך נאמר את זה... מעוצבת בצורה מאד מעניינת, ואין תלונות בהקשר הזה מהגזרה שלי, אבל עדיין... אם כבר היה נורא חשוב שליטלפינגר יספר את סיפור חייו, זה נראה מתבקש שהכותבים היו מחכים עם הוידוי הזה עד לאחר הבגידה שלו בנד ולא אחריה, ואז אלמנט ההפתעה היה הרבה יותר אפקטיבי, ובאותה הזדמנות ניתן היה לגרות את סקרנותם של הצופים בנוגע למניעים שלו לכך. חבל, אבל זה לא הרס את הטעם הטוב מהפרק. (איתן גשם)

8.5  פרינג', עונה 2 פרק 18
עוד פרק בסאגת "האם פיטר יגלה?" נפתח בוולטר מנסה בגבורה לספר לפיטר אך נכנע בשמחה להפרעה טלפונית מצד אוליביה. פיטר, שעדיין מנסה להתקרב לוולטר, חושב שהוא רוצה לדבר על מותה של אמו. פיטר, בניסיון לעודד את וולטר, קורא לו "אבא", דבר שבטח לא יעודד את וולטר לגלות לו סוף סוף את הסוד. בינתיים, קבוצת משני צורה מגיעים ליקום שלנו ומנסים לעשות משהו בלתי ברור. וולטר נכשל בניסיון להחיות את משנה הצורה הפגוע, אך מצליח להבין מה ניוטון מנסה לעשות. וולטר מסכן את חייו כדי למנוע מניוטון להעביר את מה שהוא מנסה להעביר, ופיטר מסכן את חייו כדי להציל את וולטר. כל זה נעשה כדי ששוב נראה כמה פיטר מיוחד - סוכן FBI שהיה על הגשר מתפוצץ לרסיסים, אבל פיטר רק חוטף מכה בראש ומאבד הכרה ליום וחצי. האיש מהצד השני, מסתבר, הצליח לעבור בשלום וכעת נמצא בטיפולו של ניוטון. פיטר מבין בעצמו שהוא מהצד השני כשהוא מבין שהאיש מהצד הזה נפגע, אבל האיש מהצד השני לא. הוא כמובן כועס על וולטר, כי לדעתו העובדה שהוא מהצד השני הובילה להתאבדותה של אמו. כתגובה לגילוי, פיטר בורח. אני שמחה שהפעם בחרו למרוח את הסיפור הרבה פחות ושפיטר סוף סוף יודע. אני מקווה שההיעלמות הזו היא רק תחילת התגובה שלו ולא כל התגובה - בעיקר לאור הזמן שהשקיעו ביצירת התקרבות הדרגתית בין וולטר ופיטר. אני לא בטוחה שדווקא התאבדותה של האם הוא החלק הבעייתי בסיפור, בעיקר כי לא ברור לנו אם ההשערה של פיטר נכונה. יש לנו עוד הרבה לגלות, ואני ממש מחכה לזה. (מורן)

8.5 סמולוויל, עונה 10 פרק 15
שוב פרק שמשלב הרבה קומדיה, הפעם בסגנון הסרט "ההאנגאובר". כולם משתכרים, מתעוררים במקומות הזויים, לויס מפסידה את טבעת האירוסין בהימורים, קלארק גונב משאית משוריינת, ואפילו טס ודוקטור המילטון שוכבים. בדיוק כמו בסרט, הם מצליחים בסוף למצוא עדות מצולמת למה שקרה, והיה ממש משעשע לראות את קלארק כשיכור עם כוחות. לא הבנתי בדיוק לאן או למה קלואי עוזבת, אבל בזמן שכולם היו שיכורים היא ואוליבר התחתנו, אז הם הולכים יחד. פרק קומי טוב מאוד. (דורון ז)

8 הורים במשרה מלאה, עונה 2 פרק 19
כל כך הרבה סיפורים השתלבו להם בפרק הזה, ובסה"כ אפשר לומר שהיה די מוצלח, אם כי יש לי הסתייגויות. את הסיפור של מקס, למשל, לא אהבתי כל כך, כי הוא נראה מאולץ מדי – בדיוק כשהוא מתמודד עם העזיבה של גבי והגילוי על התסמונת שלו פתאום מתברר שהוא איזה גאון? ובכלל, הרעיון וההחלטה לשלוח אותו שוב לבי"ס "רגיל" נראה לי מופרך ושולח מסר בעייתי מאד להורים שמגדלים ילדים עם אספרגר, כאילו מדובר באיזו "תרופת פלא". אני מקווה לפחות שבעתיד נגלה שלא הכל ורדים ושושנים בגזרה הזו. הסיפור של אמבר, לעומת זאת, היה ממש עשוי מצוין ושוב זכינו להופעה מרשימה מאד של מיי וויטמן שהעבירה את תחושת הכישלון, החששות ואי-הודאות של אמבר בצורה מאד אמינה. מעניין מתי היא מתכוונת לספר לשרה על אי-הקבלה ל"ברקלי". העלילה של שרה עצמה הייתה גם היא לא רעה בכלל. ריצ'ארד דרייפוס קצת גנב את ההצגה עם הופעת האורח החביבה שלו, ויהיה מעניין לראות האם המפיק המוזר הזה באמת יקדם את המחזה של שרה, ועכשיו – כשהתברר שהוא עוסק במשפחה שלה – אפשר לנחש שהפרסום שלו עוד יעורר קונפליקטים בעתיד. אשר לקרוסבי והצרות שלו - לא כל כך אהבתי את הכיוון שג'זמין מתחילה להתרכך כלפיו בגלל איזה פרץ נוסטלגיה וקצת מניפולציה רגשית שלו, ולכן די שמחתי לראות שבסיום הפרק היא לא קונה את השטיק שלו ונפרדת ממנו. כאן אני דווקא מרוצה מהמסר של הסדרה שלפעמים בזוגיות פשוט אי אפשר לסלוח על בגידה, גם אם הצד השני מתנצל מקרב לבו אחרי המעשה. ובתוך כל הסיפורים הללו נכנס גם הסיפור של ג'וליה וג'ואל שנראה כמו הפוגה קומית, ובסוף התברר כרציני מאד עם הגילוי על התסמונת של ג'וליה – סצינה ששוחקה בצורה מעולה במיוחד ע"י אריקה כריסטיאנסן וסם ג'ייגר. (איתן גשם)

8 מזל סרטן, עונה 1 פרק 7
מרלין מספרת לקאת'י שיש לה שתי בנות שלעולם לא מבקרות. האמירה הזו גורמת לקאת'י להבין שהיא מתנהגת באותה צורה כלפי אבא שלה. היא משכנעת את אחיה להצטרף לביקור, וכשאדם מקטר על הביקור שהיא מכריחה אותו להצטרף אליו, היא נוקטת בשיטה שונה מהרגיל ופשוט משאירה אותו בבית לבד. כמובן, היא לא מסוגלת להשאיר את המצב כמו שהוא ולכן היא מתקשרת לפול כדי שיקח אותו. מהאמירה החשובה של מרלין קאת'י בוחרת להתעלם. כשקאת'י מרחמת על מרלין בגלל בנותיה, מרלין מזכירה לה שגם לה יש בעיות - היא העיפה את בעלה מהבית, הבן שלה שונא אותה ואחיה הומלס. אפילו לא צריך להזכיר את הסרטן. בעיני זו אמירה מאוד מעניינת כשמנסים להכליל אותה לרחמים באופן כללי ולא רק כשמדברים ספציפית על שתי הדמויות האלו. שאר הפרק ממשיך בשני זוגות - קאת'י ושון שנוסעים לפגוש את אביהם ופול ואדם. פול משחק עם אדם וחבריו כאילו היה בן נוער, אך כשהחברים הולכים ואדם מנסה לשתות בירה, הוא בהחלט מציב לו גבולות, רק כדי לשבור אותם שניה אחר כך. אחרי שפול שותה הוא מספר לאדם כמה הוא אוהב את קאת'י, למרות שבעיני העובדה שחלק חשוב מהסיפור היה "אף אחד לא האמין שהיא תתחתן איתי, אבל היא כן התחתנה איתי בסוף" כן משנה. בערב מרלין מוצאת את פול ואדם מעולפים ונוזפת בשניהם.

שון מספר לקאת'י שהאב התעלל בו מינית כדי לעבוד עליה. היא מאמינה, וכועסת עליו שטען שהיא ילדה טובה. כדי להוכיח שהיא לא, היא מחליטה לשתות מהבירה שקנתה לאב, אך נותנת לשון לנהוג. בהמשך הם גונבים שלט ומחפשים אוכל בפחי הזבל. בערב שון מגלה את הרומן שלה עם השרת וכמעט משאיר אותה בצד הדרך. האב מתנהג לקאת'י בגסות רוח, מה שגורם לה לומר לו מה היא באמת מרגישה, כולל הגנה על שון. הצעד הזה מוביל להתקרבות ביניהם על החוף ולשיחה על מוות, בסופה קאת'י סוף סוף מספרת לשון על הסרטן. הנאום של קאת'י קצת רהוט מדי יחסית לנאום שמדבר על כמה קשה למצוא את המילים, אבל עדיין פחות רהוט ממקבילים טלוויזיוניים אחרים. מה שאהבתי הוא התגובה של שון, שהתחילה מהלם, המשיכה באמירות ריקות על כך שכולם מתים והמשיכה בהבנה שהיא היחידה שיש לו בעולם ובבכי. קאת'י לא מצליחה להתמודד עם התגובה ובורחת לטענה שהיא עבדה עליו, טענה ששון מאמין לה. לא אהבתי את הדרך שבה הכותבים בחרו לברוח שוב מהגילוי, אבל את רוב הסצנה דווקא אהבתי, וגם הבריחה הזו של קאת'י נראית מאוד מתאימה לדמות. אני מקווה שימצאו דרך לאפשר לקרובים לקאת'י לגלות את העובדה שיש לה סרטן בקרוב, כדי שנוכל לראות איך הדמויות יתמודדו עם זה כשזה לא יהיה גילוי לרגע ומשיכתו בחזרה. (מורן)

7 סמולוויל, עונה 10 פרק 16
אז חצי מלקס המשובט הוא בעצם קלארק משובט, שזה אומר שפתאום משום מקום צץ לנו סופר-בוי (דרך אגב, מישהו זוכר לאן נעלמה סופר-גירל?). כמובן שליונל ינסה להשחית אותו, ואפילו משתמש בקריפטונייט אדום, אבל לימודי ה"טוב" של קלארק מנצחים, ולקס, שעכשיו נקרא קונור, נשאר בהכשרת ה"טשטוש" גרסה 2.0. אני מניח שזה סוג של סגירת מעגל, להביא דמות חדשה שתהיה בדיוק כמו קלארק של עונה 1,אבל בשלב הזה הייתי מעדיף שיתמקדו בדמויות הקיימות וישתמשו בהן טוב יותר. לפחות שילוב הפעולה בין ליונל לדארקסייד נראה מבטיח. (דורון ז)

6 איך פגשתי את אימא, עונה 6 פרק 18
באמת? עד כדי כך התקשו למצוא התרחשות הגיונית, שלא לוקחת את מטאפורת הלב ומציגה אותה לא רק כבסיס לעלילה, אלא גם בשכבת ירוק זרחני על המסך? כנראה. אולי יש גבול לכלום שעושים חמישה אנשים במרחב שבין הפאב לדירתם. אבל אם בפרק הקודם הצד הורוד שבי התרגש לרומנטיות החבויה בבארני, הפעם זה היה קצת מצחיק. לא בכיוון הטוב שמצופה מקומדיה, אלא ברמה של רעיון מופרך מדי שבכלל לא מבוסס על הנורמות הרגילות של הסדרה. וכגימיק מחדש, הייתי חייבת לקחת את התפקיד הספקן המהסס ולומר שלא, ממש לא שבה אותי.

ההתעניינות במה באמת קרה לליבו של בארני הייתה סקרנות קלה בלבד, לא מספיק מבחינת בניית הדרמה שניסו ליצור מזה. התסריט היה נראה כאילו מאוחה מבערך חמישים פרקים קודמים ושום דבר אחר שקרה בפרק לא הצליח לתפוס את תשומת ליבי כדי לקבל איזושהי התייחסות. הדבר היחיד שהעיר אותי היה הסיום, שבאופן משונה מעט בכלל לא צפיתי אותו - אחרי הסצנה המלבבת עם ההורים של נורה, מסתבר שבארני עצר את עצמו ונשאר בחוץ. דווקא היה מתאים להם, לדעתי, לסגור את העניין ולתקן לרגע את אישיותו הבעייתית בזוגיות. אבל הבחירה הזאת החזירה שוב את הקטע הכבד יותר, הרציני יותר, שלי עדיין קשה לייחס לדמויות שהן לא טד. עכשיו שאנחנו מצופים לבנות לבארני עומק, אני מרגישה שאנחנו קצת הולכים לאיבוד. (Little cloud)

6 רמזור, עונה 3 פרק 2
פרק חביב, לא יותר לא פחות. הפרק גם לא היה מאוזן ברמתו מבחינת העלילות - אהבתי את ההסתלבטות של הכותבים על תופעת "ועדות הקבלה" הפלצניות של מושבים שונים, ובסה"כ הסיפור הזה עבד די יפה, במיוחד בכל מה שנוגע לאמיר שמצד אחד לא רוצה באמת לגור במושב, אבל מצד שני, רואה במעבר של ועדת הקבלה כאתגר שהוא חייב להצליח בו. אהבתי גם את ה"נאמבר" שהוא הכין לועדה ואת השכנוע הפנימי העמוק והפתטי שלו כאילו שזה מה שקנה אותם. קצת פחות אהבתי את הקטע בסוף עם הגרפיטי על האוטו של יו"ר הועדה שהיה צפוי מקילומטר ומאולץ מאד. את הסיפור של חפר מאד לא אהבתי, בעיקר בשל כתיבה מרושלת. הם באמת מצפים שנאמין שאחד כמו חפר יכול להתקבל לתפקיד בכיר בחברת היי טק רק בגלל שהוא כתב משהו ברזומה? פשוט לא רציני. גם כל הקטע עם ה"לפרוורד לשרגא" לא היה כזה מצחיק, והיה ברור שמתישהו יקרה משהו עם שרגא שידפוק לחפר את העסק. העלילה של איצקו הותירה אותי ברגשות די מעורבים – מצד אחד, היה משעשע לראות אותו מתפתל בקטע של הדייטים כשהוא לא מוכן לשלם על החצי שלה (מה שהוביל אותי לתהיה המתבקשת - מה הוא עשה כשהוא פגש את לילך?). מצד שני, לא אהבתי את הקטע של ה"לצאת עם פמיניסטית" שהיה צפוי ושוב לקה בראיה צרה ושטחית של בנות המין השני – בעיה אופיינית לסדרה. (איתן גשם)

6 קוגר טאון, עונה 2 פרק 19
לא פרק רע, אבל היו להם טובים יותר. לטעמי, לא היה איזון הפעם בין העלילות השונות – הסיפור של גרייסון והרולרבלייד הרגיש די סתמי ולא היה מצחיק בכלל, חוץ מהקטע בסוף שבו הכותבים הסתלבטו על הטוויסט השחוק של "הילד בכלל לא קיים", ואני מודה שלרגע חששתי שהם באמת הלכו על זה, עד שנשמתי לרווחה. גם כל הקטע של גיסתו של אנדי שמפלרטטת אתו באופן בוטה כל כך לא היה מצחיק במיוחד, ולמרות שאני מבין למה הכותבים הלכו על הקטע הזה (ניה ורדאלוס שגילמה את הגיסה היא אשתו במציאות של איאן גומז שמגלם את אנדי, ואכן יש להם כימיה יפה יחד) עדיין לא התלהבתי ממנו יותר מדי (חוץ מהקטע בסיום ש"שיחק" על זה שאנדי לא יודע ספרדית, שבאמת היה די משעשע). החלק היותר טוב של הסיפור הזה היה אלי - היה כיף לראות אותה מתפוצצת למראה הפלרטוטים חסרי הבושה האלה כשהיא לא יכולה לעשות כלום ומוציאה את העצבים שלה על לורי, ועוד יותר נחמד היה לראות את לורי עושה בסוף את ההקרבה למענה ואת אלי מוקירה לה תודה. בהחלט התפתחות יפה של שתי הדמויות, במיוחד של אלי. חוץ מזה, תמיד נהדר לראות את קן ג'נקינס חוזר בתור אביה של ג'ולס – איזה שחקן נפלא! היכולת שלו לשלב בין הפן הקומי (והחרמני, במקרה הזה) לבין הדרמטי באמת מעוררת הערכה. אהבתי מאד את הבחירה שלו לקחת את טראוויס לבר החשפניות ואת כל הדינאמיקה שהייתה שם, ועוד יותר מכך את העצה החכמה שלו לג'ולס ובובי שהביאה אותם להבין שלפעמים הורים פשוט לא יכולים לעשות הרבה, חוץ מלתמוך בילד ולחכות שהכאב יעבור. (איתן גשם)


בשולי הממיר

פטריק דמפסי עוזב את "האנטומיה של גריי". או שלא?






רוצים לכתוב לממיר הבא? כתבו לנו
(editor@tve.co.il)

המסך המפוצל בטוויטר ובפייסבוק