כוכב נולד 9 - סיכום שלב המוקדמות

כמו בשנה שעברה, החלטתי להצטרף לנבחרת "כוכב נולד" בדרך לכוכב, וזה הזמן לסכם את שלב המוקדמות.

שלב האודישנים המוכר והידוע התנהל על מי מנוחות. למרות שהייתה מתיחת פנים מסוימת בחזית השופטים, שכללה את הבאתו של יאיר ניצני על תקן המבוגר האחראי, ואת מירי מסיקה על תקן הצ'ילבה של מרגול. הכול התנהל לפי השטנץ הרגיל, למעט העובדה שבהפקה החליטו הפעם לחסוך בהוצאות ובמקום לשלוח את צביקה ושות' לטיול מעבר לים, שלחו אותם לסיור בבסיסי צה"ל, כי פטריוטיות זה גם זול וגם פוטוגני
 כמו תמיד היו מועמדים  מוכשרים, מוכשרים פחות וגם כמובן חסרי המודעות העצמית שנשלחו בתור בשר תותחים לשופטים, כדי שצדי יסנן לעברם "אסור לך לשיר" . Business as usual. מה שבלט העונה, כבר משלב האודישנים, זה שלמתמודד, בנוסף (או במקום) כשרון שירה, רצוי שיהיה גם סיפור חיים עגום ומדכא ככל האפשר. המתמודדים מצידם כבר מזמן הבינו שלהיות מסכן זה השחור החדש,  וכל אחד בתורו שלף את כל הכביסה המלוכלכת שהביא מהבית: הורים לא מפרגנים, אבות נוטשים, לבבות שבורים ועוד כהנה וכהנה מרעין בישין. אז מה אמורה לעשות צפונית חמודה כמו ורד מושקובסקי שההורים שלה נשואים (אחד לשני) והדבר הכי נורא שקרה לה בחיים זה שהיא ניסתה לגזור את הפוני לבד?

עד שחשבנו ששלב האודישנים וההודעות הדרמטיות כבר מאחורינו החליטו ב"כוכב נולד", שהם העמיסו על הרכבת לתהילה קצת יותר מדי וואנאביז לא מוכשרים במיוחד, והחליטו לבצע דילול אחרון. מצד אחד, מדובר בהחלטה מבורכת. כשמדובר במספר מתמודדים – כל המוסיף - גורע. עם הביצוע, לעומת זאת, היו לי כמה בעיות:
קודם כל , אי אפשר לצפות מפרח ריאליטי שזה עתה הגיח לאוויר העולם לחרוך את הבמה בהופעה מחשמלת מול 1000. ככה שרוב המתמודדים הסתפקו בלעמוד על בלטה אחת ולנסות להישאר בהכרה במשך כל השיר, וגם על זה נאמר "דיינו". כמו כן, מכיוון שמדובר בשלב המוקדמות, אפשרו למתמודדים לעשות סיבוב נוסף על כל השירים הכי טחונים בתולדות הכוכב, וככה זכינו לעוד ביצוע ל"דרך ארוכה" של גלי עטרי, "עד מתי" של זהר ארגוב, ו"כולנו ילדים של החיים" של שלום חנוך. מזל שלפחות מ"שלל שרב" הצלחנו להתחמק.
בכל העונות הקודמות של "כוכב נולד" חיכו לפחות עד שלב רבע הגמר, לפני שהציגו לנו את משפחות המתמודדים. הפעם הם החליטו לדחוף לנו אותן ישר על ההתחלה, כאשר ברוח ה"מחוברים / מחוברות" ציידו את המתמודדים במצלמות, ושלחו אותם לתעד את חייהם. ככה זכינו להיחשף בפריים טיים בערוץ 2 לארון הנעליים של תמר יהלומי (איזה מזל שהטלוויזיה לא מעבירה ריח!) ולמסיבת יום ההולדת של אבא של נעמה כהן.  וזה, איך לומר בעדינות – לא מעניין אף אחד!
האמת היא שגם לא מתחשק לי לראות את המתמודדים מפרכסים מרוב לחץ שניות לפני העלייה לבמה, תוך שהם ממלמלם שהם "מתרגשים בטירוף". אני בטוחה שגם שלמה ארצי מתרגש לפני הופעה, אבל אני ממש לא מעוניינת לצפות בזה.
כמו כן, בזמן שהמתמודד שר על הבמה, המצלמה חותכת מדי כמה שניות אל מאחורי הקלעים, להראות לנו את בני משפחתו התולים בו את כל יהבם. מספיק כבר עם ההתערטלות הרגשית הזאת. לא לשם כך התכנסנו. אני רוצה לראות חבר'ה צעירים ומוכשרים, לבושים ומאופרים יפה, ששרים קאברים ולא אבא בוכה, אימא מתעלפת ו 1 – 4 אחים ירוקים מקנאה. קחו מהם בבקשה את המצלמות, תושיבו את המשפחה בקהל, ונחדש דרכנו כאן כקדם

אבל, לפחות, בזכות "מבחן הקהל" אנו נכנסים לעונה עם נבחרת של 18 מתמודדים בלבד (מספר שפוי בהחלט, לאור ה 27 של שנה שעברה)   ומכיוון שבהפקה לא הסתכנו בהדחה של מתמודדים שאשכרה יודעים לשיר והשאירו את רוב ההחלטה בידי השופטים,  על הדרך הצלחנו להפטר מכמה מעצבנים במיוחד:
ארז שמואלי: הקצב המזמר הצטרף לנבחרת על תקן זקן המתמודדים. מצד אחד, נחמד שנתנו לקשיש בן ה 44 לנסות להתמודד עם כל הצעירים חבל רק, שמרוב שהשופטים התלהבו מכל הקטע של "אדם בעקבות חלומו" הם לא שמו לב שהוא לא ממש שר, אלא מדקלם את השיר תוך נעיצת מבט מתחנן במצלמה.
דודי בן דוד: שמישהו יודיע לעלם החמודות שכששרים "פחות אבל כואב" , רצוי לא לעשות את זה עם חיוך מאוזן לאוזן ותוך ענטוזים נמרצים.
עידן חיים: אני מודה שלא סבלתי את הבחור כבר מהאודישן הראשון, כאשר הוא שחרר את המשפט המרגיז "אף מזרחי עוד לא זכה". נו באמת! השד העדתי כבר עייף מרוב הופעות אורח בתוכניות ריאליטי, והוא רוצה ללכת לנוח בבקבוק שלו. איני יודעת אם פשוט הוא לא צפה באף עונה של התוכנית אליה התקבל, או שהוא באמת חושב שבבית של נינט טייב, יהודה סעדו, בועז מעודה ושות' מדברים רוסית ואוכלים בורשט. בנוסף, הבחור על ההתחלה התחיל לעבוד חזק מדי על קלף המסכנות, כאשר חשף שהוריו לא מפרגנים לקריירה המוזיקלית שלו. חביבי, אולי אבא שלך פשוט מבין שאתה לא מי – יודע – מה מוכשר, ומנסה, בדרכו האבהית, לכוון אותך לקריירה יותר מבטיחה? ולסיכום – הוא יכול להמשיך ולחשוב שזה בגלל שהוא מזרחי, אני אומרת – זה בגלל שהוא סתם זייפן.

בנוסף למעצבנים למיניהם, יש לי כמובן העונה גם כמה פייבוריטים, שהיתי רוצה לראותם ממשיכים ומגיעים רחוק.
רותם כהן: בחור צעיר בעל קול בוגר ומלא בצורה מפתיעה, מהסוג שהקהל נוטה לאהוב, וטונות של קסם אישי. אני מודה שהביצוע שלו ל"הכאב הזה" באודישנים ריגש אותי מאוד ואפילו מ"אהובתי" המאוס של משינה הוא הצליח לעשות ממתק.
לירון רמתי: טוב נו, אני ידועה בחיבתי לערסים.  מי שראה את המחזמר המקסים של הקאמרי "זוהר", המבוסס על חיו ושיריו של זוהר ארגוב, יסכים איתי שלירון יכול להחליף בשנייה את השחקן דן שפירא בתפקיד הראשי – יש לו את הגינונים של זוהר, יש לו את הסלסולים של זוהר ויש לו את הלוק של זוהר. הבחור מצחיק אותי בטירוף. אני מקווה שיגיע רחוק.
אורטל עדרי: מהשנייה שהבחורה פצתה פה באודישנים היה לי ברור שנצטרך להתבונן בליפסטיק האדום שלה עוד זמן רב. אורטל היא רוקרית סטייל אורית שחף, יש לה יכולות ווקליות מרשימות ביותר, שלפעמים נדמה שהן קצת משתלטות עליה. תצרפו לזה את סיפור חייה, שיכול לשמש תסריט לסרט תורכי, הכולל אבא שהתאבד, אימא שחזרה בתשובה ומערכת יחסים מעורערת בין השתיים – ותקבלו מתכון להצלחה. נאור אלבז בשנה שעברה רכב על סיפור המשפחה הבלתי מתפקדת שלו עד לחצי הגמר, והוא שר הרבה פחות טוב ממנה. 
להתראות בשבוע הבא!

***צילום תמונת אינדקס: רונן אקרמן