שובר שורות - עונה 3 פרק 7

נכתב לאחר שידור הפרק בארה"ב במאי 2010. ספוילרים כמובן.

זו פעם ראשונה שאני כותב על "שובר שורות". זאת למרות שאנחנו כבר באמצע העונה השלישית וזו כרגע רק אחת משתי הסדרות היחידות שאני עוקב אחריהן בשקיקה שבמקרה גם עוסקות בפשע (השנייה היא "דקסטר", אם תהיתם) ומילאו לי בכבוד את החלל שהותירה אחריה בתחום זה "המגן" מנוחתה עדן. אבל הנה אני אעזוב כבר עכשיו את השתיים האחרות שהזכרתי, אחרת זה לא יגמר. אנחנו כאן בשביל "שובר שורות". עונה 3. פרק 7. על זה תכתוב. דיברתי לעצמי, אל תשימו לב.

איזה פרק. איזו סדרה. בכלל התחלתי לצפות בה בגלל בריאן קרנסטון, השחקן הראשי. בעיניי הוא ללא ספק זוכה-האמי-שלוש-פעמים-ברצף המוצדק ביותר בכל הזמנים, על תפקיד וולט בסדרה זו. אבל גם לזה לא אכנס, כי קרנסטון אפילו לא היה הדבר הכי טוב בפרק שלשמו התכנסנו. מצאתי את עצמי במהלך הפרק מתרשם מכמה דמויות ושחקנים שפחות התחברתי אליהם או אפילו פחות חיבבתי אותם עד עכשיו בסדרה. בשבילי היא עד עכשיו הייתה קרנסטון וכל השאר. הפרק הזה שינה הכל.

למה? נתחיל מהאנק. לא היה קשה להבין שהוא כועס על תקרית שיחת הטלפון המזויפת בפרק הקודם. מאוד כועס. ועדיין לא ציפיתי שדווקא זה מה שיגרום לו להוציא החוצה את כל מה שהחזיק בבטן עוד מאז העונות הקודמות. לא חשבתי שכך זה יגמר. לדמות שלו למשל, לא התחברתי במיוחד עד עכשיו. עם כל התסביכים שבאו לידי ביטוי גם בעונה הנוכחית, הוא עדיין עבר לי כאגואיסט ומאצ'ואיסט מדי. לכן גם לא זעקתי למסך כשהוציאו חוזה על ראשו בסיום הפרק הקודם. אבל כמו שהסדרה המדהימה הזו נוטה לעשות, גם האנושיות של האנק עברה ועוררה אמפתיה לאורך כל הפרק; גם כשפוצץ לג'סי את הפרצוף במכות אבל עצר את עצמו והזעיק עזרה ובכך הסגיר את עצמו; גם כאשר הגיע לתובנות על מה שהוביל אותו לעשות את מה שעשה ומה שלדבריו "היקום מנסה להגיד לו"; וכמובן סוף הפרק. מזמן לא הייתי כל כך במתח; כבר חשבתי שדווקא כשהתחלתי לאהוב את הדמות של האנק, החליטו היוצרים שזה בדיוק הזמן להרוג אותו. ועוד עם גרזן.

מה שמביא אותנו גם לשני הרוצחים האימתניים התורנים של העונה, כשסצינת הפתיחה של הפרק הייתה זיכרון ילדות מעצב עם הדוד האימתני שכבר ראינו בפרקים קודמים (מארק מרגוליס המצוין). אהבתי את העובדה שרק אחרי 6 פרקים אחד מהם סופסוף הוציא מילה ראשונה מהפה - רק כדי לקבל קצת רקע עליהם בפרק העוקב ונוכל להפרד מהם כראוי. גם זה חשבתי שיקרה רק בעוד לפחות פרק או שניים. מה גם שבמהלך סצינת הסיום הופכת הקרביים בכלל שכחתי מאפודי המגן שהם רכשו כמה סצינות קודם לכן. רק באמצע סצינת הסיום נזכרתי וזה וגרם לי לחשוש לגורלו של האנק הרבה יותר.

אפילו העו"ד הנאלח סאול גודמן (בוב אודנקירק, שכבר הכרתי בדמויות דומות באופיין) הראה שביב של אנושיות בפרק הזה בשיחה עם וולט בבית החולים אחרי האיומים של ג'סי. הישג לא מבוטל. וג'סי. אמרתי כבר שקרנסטון קיבל בצדק אמי על תפקידו שלוש פעמים? לפחות על סמך הפרק הזה, הגיע לפחות אחד גם לאארון פול, ובאמי האחרון גם זה סופסוף קרה. בתור ג'סי החבול פיזית ורגשית, בפרק הזה גם הוא מוציא כמה וכמה תסכולים ומכאובים באופן כל כך מעורר הזדהות, שקשה לי שלא להעריך גם אותו כסיבה עיקרית לתחושות שהסדרה הזו מעבירה, לא פחות מקרנסטון. אפילו כשסקיילר פולטת קלישאה ("נראה שהפשע משתלם") זה לא גורע מהפרק ואפילו מגיע בדיוק במקום הנכון.

בכלל, הכל בפרק הזה היה נכון. אז נכון גם לכתוב עליו, נכון?

ציון: 10

לדיון על הפרק בפורום סדרות.