פותחות בקלפים

אודות הפתיח
הפתיח של "עקרות בית נואשות" מהווה דוגמא מאלפת לכמה הרבה ניתן לומר בזמן קצר וללא מילים. הדימויים הויזואליים שבו נושאים מסרים שצופים וצופות רבים אולי לא נתנו עליהם את דעתם ודעתן. כה מהר מתחלפות התמונות עד שנדרש ניתוח מדוקדק כדי לעמוד על כוונתו של היוצר. הוא אינו עוסק בהצגת הדמויות והשחקנים המגלמים אותם כמקובל בסדרות אחרות, ולמעשה מהווה כעין יצירה עצמאית, בדומה למשל לפתיח של "עמוק באדמה" שמתרכז בהענקת קונטקסט לסדרה.







על אף שהדימוי של האם המושלמת משנות ה-50 כבר איננו רווח כבעבר בקולנוע ובטלוויזיה, הרי שהוא מוסיף ורודף נשים גם במאה ה-21 הנשפטות ואף שופטות את עצמן לאורו. הפתיח המונפש מהווה מעין סקירה היסטורית של מעמד עקרת הבית כמו גם אמירה בוטה על מעמד זה, ע"י הצגת 8 יצירות שהיו לאייקון מכונן בתרבות ובהיסטוריה של האמנות. כל אחת ואחת מיצירות אלה מקבלת פרפראזה עדכנית המבקשת להציג באור שונה את המסר שעלה ממנה בתקופה בה צוירה, ולמעשה חותרת תחתיו ואף מלעיגה אותו. היותן של היצירות קאנוניות, שכל אחת מהן נחשבת לאבן דרך בתרבות, מוסיף לחוצפה הרעננה שמבקשת לקרוא לשבירה של הערכים הקאנונים גם הם, והפרת קשר השתיקה של העלמת המחיר ששילמו נשים באותן תקופות, ע"י חשיפת "מאחורי הקלעים" של המתרחש.



אדם וחווה

תמונת המקור, 1526

הפתיח מתחיל בפרפראזה על הציור "אדם וחווה" משנת 1526, מאת הצייר הצרפתי לוקס קרנך האב, המציג את חוה מוסרת לאדם את פרי עץ הדעת -  אותו רגע היסטורי קדמוני בו התבצע "החטא קדמון" עליו נגזר על נשים לשלם עד היום, ושמהווה את ההנמקה וההצדקה ההיסטורית הנצחית לשלטון הגבר על האישה, כנאמר: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך".

הפתיח של הסדרה מציע גרסה משנה סדרי עולם לאירוע. ראשית, בניגוד לציור המקורי, כולל הפתיח גם את הרגע בו מקבלת חוה עצמה את התפוח מהנחש. בכך משתנה התיעוד וחווה איננה עוד האישה המפתה והמכשילה אלא מי שהיא בעצמה קורבנו של נחש ממין זכר. בגרסא זו הרי שהיא מטוהרת מאשמתה והאחריות מועברת אל מי שגופו הוא כסמל פאלי גברי דווקא. שעה שחווה אוחזת בתפוח נושר תפוח ענק מהעץ וקובר תחתיו את אדם. היעלמותו של אדם משבשת את עונש שלטון הגבר על האישה (בהעדר גבר - האישה חופשיה) ומעלימה גם את השעבוד הנשי הנצחי. הכיתוב "עקרות בית נואשות" על גבי התפוח המעלים את הגבר, כמוהו כהתקוממות של אותן עקרות בית נואשות שקצו כבר בעונשן הקדמון. בעוד שאדם כורע תחת הפרי מעניק התבונה ופוקח העיניים, חוה אוחזת בו בשליטה מלאה תחת מטח הפירות המוסיפים לנשור. בסופו של הפתיח מופיעות דמויות הסדרה כשכל אחת מהן אוחזת תפוח ומבטאת שליטה זהה.
 


נפרטארי (דקה 00:07)

תמונת המקור: 'Grand Temple, Isle of Philae'
של זאק-מאיר לה-פֶרה, 1822

היצירה השנייה מתייחסת לציור המקדש של האלה אייזיס. בפרפראזה של הפתיח נראית אחת ממלכות מצריים, נפרטארי, אשת רעמסס. נפרטארי כורעת-טובעת ונעלמת תחת צאצאים המשתכפלים ומתרבים, סיטואציה המרמזת בציניות על הקשר שבין מותה לילודה הרבה: במציאות הייתה נפרטארי אם למריטמון, טאיר, סטמון, סעמן, עחוטפ, אמנחותפ הראשון, סטקמס, חנטמח ויעחמס וככל הנראה עוד כשש ילדות. רעמסס הגדול עצמו, היה עפ"י הטענה אב לכ-100 ילדים שככל הנראה יוצרו אכן בשרשרת ע"י נשותיו.



נישואי הזוג ארנולפיני (דקה 00:12)

תמונת המקור: "הפורטרט של ארנולפיני" או "נישואי הזוג ארנולפיני" של הצייר ההולנדי יאן וואן אייק מ-1434. לינק לגרסה מוגדלת

הקומפוזיציה של הציור המקורי טיפוסית לאופן בו נתפסו אז הנישואין והתפקידים המגדריים במסגרתם. בהתאם לכך ממוקמת כל אחת מהדמויות בציור – בספרה הביתית - האישה, ג'ובנה צ'נמי, ניצבת ליד
המיטה קרובה יותר אל פנים החדר כסמל להיותה מתחזקת הבית, ואילו בספרה החיצונית - הגבר ניצב ליד החלון, סמל לתפקידו בעולם החיצון. ידו המורמת מסמלת את סמכותו הגברית, בעוד ידה שלה מונמכת בתנועה כנועה יותר וגם ידה מונחת בסבילות בתוך ידו. עיניו מופנות אל הצופה בעוד שמבטה מופנה בצייתנות אל בעלה. הבטן התפוחה של האישה אינה מייצגת בהכרח היריון כי אם אופנה אופיינית לתקופה.

במרכז הציור מראה עגולה בה משתקפים שני העדים הנדרשים למעמד (אחד מהם בדמות הצייר). התמונה עמוסת פרטים סימבולים המייצגים ברכות הקשורות לנישואין:
פרטים רבים מורים בה על חשיבותו של המעמד, על נישואי איש לאשתו ואישה לבעלה כברית קודש מתמשכת ורצופה. הנר הבוער אינו רק אביזר הכרחי בטקס השבועה, אלא גם "נר הנישואין", להבה המסמלת את להט אהבתם של בני הזוג שזה עתה נישאו. הכלב הוא סמל לנאמנות שבין בני הזוג, הפירות שעל אדן החלון ומחרוזת חרוזי בדולח שליד המראה לקוחים ממערכת הסמלים הקשורים למרים אם ישו. הדמות המגולפת מעל למסעד הכסא היא מרגרט הקדושה, פטרוניתן של היולדות.

הפרפראזה של הסדרה על התמונה מלעיגה בציניות את כוונתה המקורית. כל הסמלים המבורכים נעלמו ואינם. מה שנותר דומה יותר לקללה: אדולפיני שנראה בתחילה ניצב לבדו, משליך קליפת בננה על הרצפה וזו מטואטאת אל ערימת לכלוך ע"י ג'ובנה היגעה ההרה (עובדה המיוצגת ע"י הליטופים החוזרים שלה את בטנה) כאילו הייתה משרתת. הם עומדים במרחק ניכר זו מזה, ידו של אדולפיני עודה מונפת בשררה. היא משליכה את המטאטא במה שנראה כמרידה ובתגובה מופיעה בידי אדולפיני טבעת מנצנצת. אין היא מבטיחה את הדברים שהיו גלומים בסמלים שבתמונה המקורית, אלא את אותה שררה ועבודות בית וילודה כובלים המתוארים בגרסא החדשה, והיא מזכירה אזיק ברזל. החלון הסוגר לבסוף על הסיטואציה מדמה מחד את הסורגים הסימבוליים שבהסדר הנישואין בפרשנות הצינית של הפתיח ומאידך כמו מרמז על שכיחות הסיטואציה, שכמו מתרחשת מאחורי כל חלון המסתיר את הספרה הסודית של הבית השונה כל כך מהמראה המוצג (תרתי משמע כשהמדובר בתמונה) לראווה.



American Gothic (דקה 00:20)

תמונת המקור: "גותיקה אמריקנית" של גרנט ווד (Grant Wood)|rlm| 1930

הציור ספג השראה מהתחייה של הסגנון הגותי בבנייה (שהתאפיינה בחלון הייחודי המופיע בציור). זוהי יצירה ידועה שזכתה לאינספור פארודיות. הדמויות שבציור הן מעין בבואות בדמותו של הבית מאחוריהן.

כך לפחות עפ"י טענתו של ווד שצייר "את סוג האנשים שדימיתי שהיו גרים בתוכו". תמונה המציגה בני אדם המעוצבים בדמות הבית שהם גרים בו מתחברת לנושא עקרות הבית – הבית כספרה שקמה על יוצרה, מגדירה, שולטת ומייצרת אותו.

אך ע"פ הפתיח של הסדרה, לגבר שבתמונה (שכפי שלמדנו מהתמונה של אדולפיני, הוא בעל זיקה לעולם החיצון - המגרפה), נמצא מפלט המופיע בדמות דוגמנית פין אפ המעלה חיוך על פניו הנפולים, בעוד פניה של האישה מתכרכמים עוד יותר, והיא נאטמת ומסוגרת סופית בקופסת שימורים צרה שאין מפלט ממנה. קופסת השימורים נושאת את דיוקנה – היא ה"בית" בדמותו היא עשויה – סימן להיותה סגורה ומשומרת בספרה הסגורה והמתוחמת מכולן. בהיותה כזו היא אינה אלא מוצר צריכה שנדמה שבהימצאות דוגמנית הפין אפ אין לו דורש והוא נשכח על המדף.



Am I Proud! ו-"Campbell's Soup Cans" (דקה 00:26)

תמונת המקור, 1946

"Am I Proud!", זהו פוסטר תעמולה של משרד החקלאות האמריקאי משנת 1946, תקופה בה עודדו האזרחים לגדל ולשמר ירקות במטרה להגדיל את אספקת האוכל. הפוסטר קורא ומדגים את תרומתה הגאה של עקרת הבית למאמץ המלחמתי והכלכלי של המדינה. בפתיח נראית עקרת הבית כאשר הצנצנות הרבות נשמטות אט אט מבין זרועותיה. שני אלמנטים מוסיפים משמעות לתמונה: עם החילוף עם התמונה הקודמת, על המדף של עקרת הבית הגאה, נמצאת עקרת הבית הזנוחה מ"גותיקה אמריקאית", משומרת בקופסת סרדינים. הקשר בין השימורים לגורלה המר של הנ"ל מעורר מחשבה מה עוד "משמר" התפקוד הצייתני של עקרת הבית בפוסטר. האם, למשל, אין זו אותה הצייתנות ממש שבאותה התקופה החזירה את הנשים האמריקאיות מהעולם החיצון אל המטבח כדי לפנות בחזרה את מקומן לגברים ששבו משדה הקרב של מלחמת העולם ה-2. באותה תקופה נולד הדימוי התעמולתי של עקרת הבית המושלמת של שנות ה-50 כפי שהוא זכור עד היום, ושמוסיף לרדוף נשים גם בימינו.

אחת הצנצנות הנשמטות מידיה המלאות של האישה אינה אלא אחת מ"קופסאות שימורי המרק של קמפבל" (Campbell's Soup Cans), יצירה של אנדי וורהל מ- 1962. התוספת הזו מלעיגה את היצירות הקאנוניות ואת הפוסטר בפרט, וקוראת לנו לפקפק בהערכה האוטומטית שהן מעוררות בנו כמו גם במסריהן.



הזוג המתווכח (דקה 00:31)
זהו למעשה שעטנז של שתי יצירות: "זוג רומנטי" (Romantic Couple) ו"זוג מתווכח" (Couple Arguing) של רוברט דייל (Robert Dale) מ-1962.
העירוב בין התמונות הוא כהערה צינית מבטלת על ההפרדה שבין הסיטואציות. בציוות של אישה מאוהבת עם גבר מתווכח ניתן לראות המחשה של פערי גישות כלשהם שבין המינים. הפחית של וורהל שנותרת אחוזה בידו של הגבר, מוסיפה על האופי הבנאלי היומיומי המכוון שהוא חלק מהאמירה של יצירות ואמני פופ אלה (וורהל ודייל כאחד). ואולם האגרוף העז שמטיחה האישה בגבר ומותיר פנס כהה בעינו מנפץ לפתע את הבנאליות ואז גם מתמוטטת התמונה.

כסגירת מעגל, הגבר נותר כשפנס בעינו ותפוחי העץ, הלא הם פרי הדעת שרק בכוחה של אישה לשאת אותם, נושרים עליו עד שהוא נעלם, ממש כאדם מהציור "אדם וחווה".






לסיכום, "עקרות בית נואשות" פועלת לשבור את הדימוי הטהור, נטול המאמץ והמחיר של האם. הסדרה לא מהססת לבטא אמירה אידיאולוגית נחרצת בנושא, כזו שאף פעם לא מובן מאליו למצוא בסדרה מסחרית המבקשת לחזר אחר הצופים. עפ"י הסדרה, אם אינה כרוכה לכל הפחות במחיר נפשי כלשהו, הרי שעבודתה של אם ועקרת בית היא מפרכת, רווית זיעה, לכלוך וגם דמעות הנותרות לרוב חנוקות
ומוסתרות בכדי שלא לפגוע חלילה או להודות בכישלון להשתוות לדימוי המיתי המופלא של האם. החדרתם של המסרים הנועזים הללו לפתיח המקדים כל פרק ומייצר את הקונטקסט בו ייקרא, מראה עד כמה דבקה הסדרה במטרתה האידיאולוגית הזו.

למרבה הצער, קוצץ הפתיח בכל פעם שפרק התארך יתר על המידה והחל מהעונה הרביעית מסתפקים היוצרים רק בהצגת תמונות הסיום שלו – ארבעת עקרות הבית הנואשות שאחיזתן בתפוח מסמלת את שליטתן בדרכי התבונה והידע של העולם. הסוד שהן ממתיקות עם הצופה, שבמקרים מסוימים יש בו כדי לגאול אותה מהבדידות המנכרת שבכישלון הצפוי להשתוות לאידיאל הנשי המושלם, מוכיח כי אכן אותו תפוח אחוז בידן בזכות ולא בחסד.



הכתבה המקורית (pdf) פורסמה במקור ב- http://www.queereyeworld.org/