הממיר: 11/4/2011

9.5. "דוקטור הו", עונה 5, פרק 12
אין ספק שהפרק הזה מתחבר היטב לעלילה העונתית ומוביל אותה אל הסיום הגרנדיוזי. הפרק גם בהחלט מוציא את הצד היותר טוב של הדוקטור האחד עשר. אך מי שגונבת את ההצגה היא ד”ר סונג - למעשה בפרק הזה אפשר היה כמעט לראות בה סוג של דוקטור שני: היא יודעת איך לנהוג בטרדיס, מכירה חלק גדול מהסודות ומשיטות העבודה של הדוקטור, ובמידה מסויימת מאוד מזכירה את הדוקטור הקודם בהתנהגות שלה. לעומתה דווקא איימי, שהיא בת לווייתו, יוצאת די אנמית ונגררת מאירוע לאירוע בפרק עד לסופה הטראגי. לביקורת המלאה

9. "אימפריית הפשע", עונה 1, פרק 12 - פרק סיום העונה
אם היו לי תלונות על פרקי אמצע העונה שנטעו בי תחושה שהסדרה קצת תקועה ולא ממש מתקדמת, פרק הסיום של העונה כבר הסיר את החששות מלבי. הפרק היה משופע באירועים מרתקים והתפתחויות ולמדנו הרבה על הדמויות המובילות – החל מון אלדן (דמות שנהרסה לי בפרקים הקודמים, וחבל) שכבר מוכן לעזוב את העיר רק כדי לגלות על ההריון של לוסי (ויהיה מעניין לראות את ההתמודדות שלו כאדם מאמין עם הסיטואציה הזו), דרך "הסכם השלום" בין נאקי לבין יריביו ובראשם רוטסטין, דרך ג'ימי ואשתו שנראה שיחסיהם מגיעים לרגיעה עד שמתגלה שהיא החליטה לשחק עם השיער בדיוק כמו שהוא לא אוהב (ברמז ברור) וכלה במרגרט שמגלה פן מפתיע באישיותו של נאקי ומשתכנעת להישאר אתו. מעניינת במיוחד הייתה הבחירה של נאקי בתמורה על הפעלת הקשרים לטובתו של רוטסטין – מליון דולר. אבל החלק המרתק ביותר היה המרד בנאקי והברית המתהווה בין "נפגעי נאקי" – ג'ימי, איליי והקומודור. האם הם יפעלו יחד כדי להפיל אותו? מה הם יעשו? וכיצד הוא יתמודד עם הסיטואציה הזו? אני בהחלט מצפה לעונה הקרובה... (איתן גשם)

9. "פרינג'", עונה 2, פרק 10
לא לקח לי הרבה זמן מאז שהתחלתי לראות "פרינג'" להגיע למסקנה שוולטר הוא מהדמויות הטלוויזיוניות החביבות עלי. על הנייר הוא דווקא דמות עם פוטנציאל אדיר להיות מוגזמת ומרגיזה. אבל בזכות זהירות בכתיבה, ובעיקר בזכות המשחק של ג'ון נובל הנהדר, וולטר לא מוגזם בכלל. עד הפרק הזה, היה ברור שוולטר קצת מוזר, ואפילו "מטורף", בגלל 17 שנים בבית חולים פסיכיאטרי. ברור שתמיד היה בו משהו קצת מוזר - מדען רגיל לא מנסה לעשות את הדברים שהוא עשה. אבל הוא כן היה מדען מבריק, כל כך מבריק שהיום הוא צריך להתאמץ כדי להבין את מה שהוא עשה אז. הפרק הזה נותן הסבר אחר לחלוטין. אני לא אקטר כאן על כמה שהסיפור מטומטם מבחינה מדעית כי זו "פרינג'" - כל הפרקים שלהם מטומטמים להפליא מבחינה מדעית. בפרינג' מעניין אותי הסיפור, וכסיפור - ההסבר הזה לא רע בכלל. וולטר, מדען מבריק אך בעל אופי בעייתי משהו, החל לחשוש מעצמו וממה שהוא עלול לעשות. הפתרון הלא שגרתי שהוא מצא למצב היה לבקש מחברו ושותפו לעקור חלקים ממוחו. החלקים הוחבאו במוחותיהם של אנשים וגרמו להם לסכיזופרניה, ולוולטר חסר חלקי המוח גם נגרמו בעיות נפשיות. וולטר נחטף וחלקי המוח מוחזרים לו, מה שגורם לו לחזור להיות שפוי לחלוטין ולא נחמד בכלל, אך ההשפעה זמנית בלבד. מהר מאוד הוא חוזר למצבו הקודם כשהוא יודע שהוא איבד משהו, אבל לא יודע מה. מה שהופך את הפרק ליותר מ"סיפור לא רע בכלל" ולפרק מקסים הוא ג'ון נובל, שמעביר אותנו דרך כל מה שקורה לוולטר בצורה אמינה עלילתית ורגשית. כרגיל, אני חייבת לקטר על הרמזים לעלילה הגדולה שלא באמת מחדשים. הכותבים הצליחו לספר כל כך הרבה על וולטר בפרק אחד - אני בטוחה שהם מסוגלים להתקדם יותר מהר גם עם התעלומה הלא באמת מסתורית. (מורן)

9. "איך פגשתי את אימא", עונה 6, פרק 10
הפרק נפתח מעולה עם רצף של מילים מומצאות נפלאות שלא הייתי מתביישת להכניס למילון החג שלי, וממשיך את רשימת האורחים העונה עם ה"בליץ" (חורחה גרסייה - הארלי מ"אבודים" - שלא ניתן לפספס). סיפור קללת הבליץ נתן תירוץ מעולה לעוד אחד מהמקרים בהם אחת מהדמויות מתעוררת לסיטואציה הזויה שקשה לחשוב איך המוח ההזוי של הכותבים יוכל להסביר אותה. כמובן שההסברים (הג'נטלמן והאיפור של רובין) פחות מרגשים מההופעה שלהם כתעלומה – אבל לפחות הם הכניסו שוב את זואי בצורה ידידותית חדשה היישר לאמבטיה של טד. הכל פשוט זרם בשנינות קלילה ומשעשעת, הבדיחות לא הפסיקו להגיע, הדמויות היו מאופיינות מעולה ואם אני אנסה לשים את האצבע על מה שאהבתי, זה יהיה קופי-פייסט של התסריט כנראה. המספרים של "אבודים" שלא הצליחו להיפרד מגרסייה גרמו לי לנופף בידיים בהתרגשות וכשהפרק נגמר הצטרפתי גם אני לקריאות "Aw Man!"|rlm|. (Little cloud) |rlm|
 
8.5. "מזל סרטן", עונה 1, פרק 1
אני רוצה להתחיל מהשורה התחתונה - זה היה פרק ראשון ששכנע אותי שאת הסדרה הזו, אני הולכת לראות. קומדיה על סרטן - סדרה שיכולה להשתבש בכל כך הרבה דרכים. אז למרות שהפרק הראשון לא היה מושלם, אני חושבת שהוא התגבר בכבוד על הרבה מהנקודות הבעייתיות. זה מתחיל מהבחירה שלהם לסוג הסרטן. מלנומה היא לא סרטן שמדברים עליו הרבה, אבל הוא בהחלט מתאים למטרה של הסדרה. זה ממשיך בכך שהם לא דוחפים את הסרטן בכוח, אבל גם לא מתעלמים ממנו. העובדה שקאת'י בורחת מלספר למשפחה על הסרטן נראית אמינה בהתאם למערכת היחסים בתוך המשפחה כמו שהיא מצטיירת מהפרק הראשון. אני מקווה שהם לא יגררו את זה לנצח, אבל כרגע קל לי להאמין שמי שתמיד הייתה "המבוגר האחראי" בכל מערכות היחסים שלה (עם הבעל, עם האח וגם עם הבן המתבגר) לא מסוגלת להתמודד בעצמה ולגרום להם להתמודד עם העובדה שזה לא הולך להמשיך עוד הרבה זמן. בפרק מוצגות גם שלוש מערכות יחסים שברור שהן חדשות לה, והולכות להיות מאוד שונות מכל מה שהיה לה בעבר. מערכת היחסים בין קאת'י לבין הרופא שלה מתחילה מנקודת מוצא הפוכה - הוא בעל הסמכות והידע, היא זו ששוכבת על השולחן חשופה. אבל בעצם, מתברר, זה לא לגמרי נכון. הוא רופא צעיר, מאוד חסר ביטחון. הנקודה הזו הובהרה יפה עוד לפני הווידוי של הרופא (בארוחה מאוד חוצת גבולות) שהיא "הראשונה" שלו. במהלך השיחה שפתחה את הפרק הוא ברח כל הזמן לעלונים במקום לדבר - רצון מאוד מובן ומאוד בעייתי. גם הצורך שלו במשוב הוא משהו שאני חושבת שכולם יוכלו להזדהות איתו. העובדה שהאדם הראשון שקאת'י מפגינה מולו פחד הוא השכנה שהיא מעולם לא דיברה איתה, גם היא מאוד הגיונית בעיני. הרבה פעמים קל יותר לדבר עם זרים, והשכנה לא יודעת שכשהיא אומרת "לא נשאר לי הרבה זמן" היא מתכוונת בדיוק לזה. מערכת היחסים החדשה האחרונה שקאת'י יוצרת בפרק הזה היא עם התלמידה שלה. זו בעצם מערכת יחסים כמו אלו שהיא רגילה אליהן, אבל זו מערכת יחסים שנידונה מראש להיות זמנית. מהמשפחה היא תצטרך להיפרד מוקדם משתכננה, אבל מורים נפרדים מתלמידים כל הזמן. כאמור, הפרק הראשון שכנע אותי להמשיך לצפות בסדרה, ואני מקווה שהיא תעמוד בסטנדרט שהיא הציבה לעצמה. (מורן)

8.5. "סטארגייט יוניברס", עונה 1, פרק 3
אחרי פרק הפיילוט הלא מרשים במיוחד, הפרק הזה הראה קצת מן הגרסה היותר 'בוגרת ואפלולית' שהמפיקים הבטיחו לנו. הנושא העיקרי של הפרק - 'אנחנו צריכים למצוא משהו כדי לשרוד', הוא אחד מהכי פשוטים ונפוצים שיש בסדרות מד"ב ובדרך כלל מוביל לפרקים שבלונים ולא מעניינים, אבל הפרק הזה לא היה אחד מהם. פיתוח הדמויות שנעשה בפרק - מהחשיפה הדי משמעותית שקיבלנו לדמותו של סקוט עד לדברים הקטנים שראינו מטי.ג'יי וכל מה שבין היו יוצאים מן הכלל. גריר ממשיך לגנוב כל סצנה בה הוא נמצא ולהפתיע אותי כל פעם מחדש עם הנאמנות והמחויבות למטרה הטוטאלים שלו. הדבר היחידי שלא אהבתי היה פתרון הדאוס אקס ישות סופת-חול לבעיית גילוי החול הספציפי שהם היו צריכים. אני יודע שהכותבים ניסו להעביר מסר על אלוהים והשגחה עליונה, אבל הם היו יכולים לעשות את זה באופן קצת פחות ברור. אה, וכמובן יש את הספינה הקטנה שהתנתקה מדסטיני בסוף הפרק שרוב הסיכוים שמהווה הכנה לפרקים עתידיים. (תתש)

8. "לגדל את הופ", עונה 1, פרק 1
יחסית לעונת השידורים השחונה הזו, בכל מה שנוגע לסדרות חדשות, הסדרה הזו נראית כמו ממתק ראוי לאכילה. אני חייב לומר שהדקות הראשונות של הפרק היו פחות מלהיבות בעיניי – הכל קרה כל כך מהר, והדמויות התנהגו באופן כל כך קיצוני שהיה לי קשה להתחבר למה שמתרחש. דווקא הדמות של לוסי הצליחה להקסים אותי וקצת הצטערתי שנפרדנו ממנה מהר כל כך. אבל החצי השני של הפרק כבר משך אותי הרבה יותר, ואהבתי במיוחד את הדינאמיקה של ג'ימי ואמא שלו, במיוחד בכל מה שנוגע לכל הקשיים הכרוכים בגידול הילדה. במיוחד הצחיק אותי הקטע באוטו עם (אי) הקשירה ברצועה. חוץ מה, אהבתי את הקטע שבו ג'ימי לא מצליח להרדים את הילדה ואמא שלו באה עם השיר ועושה את זה בקלות ובטבעיות. יהיה מעניין לראות לאן הסדרה תלך עם הסיפור הזה. בינתיים, מי שגונבת את ההצגה היא – כצפוי – מרתה פלימפטון הגדולה, שמגלמת את וירג'יניה, אמו של ג'ימי. (איתן גשם)

8. "אילג'ימה", פרקים 19-20 - פרקי סיום הסדרה
עד לרבע השעה האחרונה של הפרק האחרון הייתי מאוד מרוצה מהתנהלות העניינים בפרק, אבל רבע השעה האחרונה פשוט שברה אותי. לא בגלל שהיא כללה אירועים קשים, ולא בגלל שהיא השאירה קצוות פתוחים מדי, אלא בעיקר בגלל שהיא הייתה כל כך לא ברורה עד שלא ידעתי אם היא כוללת אירועים קשים, ומתכוונת להשאיר לנו קצוות פתוחים, או שבעצם היא מנסה לרמוז לנו משהו אחר. ובמילים אחרות - לא היה ברור בכלל האם בסוף הסדרה אילג'ימה מת אך ממשיך לחיות כאגדה, או חי באמת, וזו שאלה שלא ממש צריכה להישאר פתוחה לדעתי כשהפרק מסתיים במה שקורה ארבע שנים אחרי.
בסוף הסתבר שלא צריך להספיד את אילג'ימה מוקדם מדי אבל הרמזים לכך היו עדינים מדי והצריכו זיכרון ארוך עד לסצינה הראשונה של הסדרה, ונכון שזה יפה לפעמים להבין לבד ושלא צריך להאכיל בכפית, אבל כאן גם אחרי שהסבירו לי את הרמזים, מה שבעיקר שיכנע אותי הייתה העובדה שהבמאי של הסדרה טרח לציין שזה אכן מה שהם התכוונו לומר, כי אלמלא העדות שלו, לדעתי עדיין אפשר להבין את הסוף גם אחרת. אני עדיין סבורה שיכלו לעשות זאת טוב יותר, ולא היה צורך בבלבול הזה. ייתכן שהדבר נובע מהעובדה שהעריכה הסופית של הפרק נעשתה ביום השידור שלו, מה שיצר בלאגן לא קטן, אבל עדיין. למרות הסוף הבעייתי בסה"כ מדובר בסדרה מהנה מאוד, שהקצב שלה והמשחק של רוב השחקנים מחפים לא רע על בעיות של רצף הגיוני. (אורלי)

7. "משפחה מודרנית", עונה 2, פרק 17
משפחה מודרנית היתה משעשעת כהרגלה. הסוד של הסיטקום הזה הוא בכמה סיפורים נפרדים שמשתדלים להשתלב זה בזה, שהרי מדובר בשלוש משפחות שהן בעצם אחת. אמנם לכל אחד יש את השטיקים הרגילים שלו ופיל היה קלולס כהרגלו, אבל הקטעים המרגשים בסוף הם שהופכים את הסידרה מקומדיה תמימה לסידרה שאפשר להתחבר אליה. (taly)|rlm|

7. "המפץ הגדול", עונה 4, פרק 1
פרק פתיחה חביב למדיי. אהבתי את העלילה הראשית עם שלדון ואיימי וה"דייט" שלהם, בכיכובה של פני המסכנה. הכותבים הצליחו להראות בצורה יפה את הדינאמיקה והכימיה של שלדון ואיימי, כאשר בו זמנית למדנו עד כמה שני אלה חסרי כל כישורי חברתיים, ובכל זאת, מי שיצאה מהערב הזה כשהיא מפקפקת בעצמה ובהתנהגות שלה היא דווקא פני... אהבתי את כל האינטראקציה בין הדמויות האלה, במיוחד של פני ושלדון (כמו תמיד). עלילת המשנה עם האוורד ו"בעיית הזרוע" שלו הייה משעשעת למדיי, אבל נראתה כמו העתקה די בוטה מ"אמריקן פאי". בסה"כ פתיחה לא רעה לעונה, ואני רוצה לראות עוד משלדון ואיימי. נראה שמים ביאליק יכולה להוסיף הרבה צבע ועניין לסדרה. (איתן גשם)

6.5. "סמולוויל", עונה 10, פרק 1
בפתיחת העונה (האחרונה!) מספרים לנו מכל כיוון על הרשע הגדול החדש שמגיע, ואפילו יש הבזק שלו בשניה האחרונה של הפרק. רומזים גם למשהו חדש עם לקס, אבל בינתיים זה מסתכם בשיבוט רצחני, שמציב בפני קלארק "דילמה" לא ממש אפקטיבית - קלארק פשוט רץ מהר ומציל גם את לויס וגם את האנשים ליד הדיילי פלאנט - ומעניין לראות שהוא מציל את לויס ראשונה, תיאורטית תוך סיכון של עשרות חפים מפשע. יש עדיין פוטנציאל עם אלכסנדר הצעיר שטס מאמצת, אבל בלי מייקל רוזנבאום אני לא מפתח ציפיות. קלארק מקבל גם שני חזיונות אבהיים לגבי העתיד שלו, משני קצוות סקלת האופטימיות: ג'ור-אל טוען שקלארק בעצמו הוא הסכנה (ואז מכבה את האורות במבצר והולך לישון), וג'ונתן קנט נותן לו שיחת עידוד על איך להיות גיבור. לויס מקבלת הוכחה חותכת לחשדות שלה, כשהיא מוציאה לקלארק את הסכין מהחזה, והוא מחלים מיידית ורץ במהירות על. היה מצחיק לראות אותה כשהיא מבינה שבערך כל הדמויות האחרות בתולדות הסדרה כבר גילו את זה לפניה ("פיט?!?" היא אומרת, כאילו בכלל יש לה מושג מי זה). אבל הכותבים, בנסיון אחרון לחלוב עוד כמה פרקים מקו העלילה הזה, אמרו ללויס לשמור בסוד את העובדה שהיא יודעת את הסוד, ולברוח לאפריקה. זה כנראה מה שקרה, כי הסבר פנים-עלילתי באמת שאין לי. (דורון ז)

6. "קוגרטאון", עונה 2, פרק 13
לא פרק מי יודע מה מלהיב. כל ה"ריב" של ג'ולס ואלי על רקע משחק המחבואים נראה לי קצת מאולץ, ולא ממש הצלחתי להבין את הקטע של אלי והמשאית, למרות שהקטע שכולם התחבאו שם כשלג'ולס אין מושג כן שעשע אותי. גם לא כל כך אהבתי את הקטע עם טום השכן שמנסה להיכנס לחבורה (שמתנהגת אליו בצורה די מגעילה) שדי מיצה את עצמו, ומזכיר יותר מדי את הקטע של צ'אנג ב"קומיוניטי" (וגם שם אני לא משתגע על העניין הזה). ועדיין, גם בפרק חלש יחסית שלהם היו הרבה רגעים משעשעים, כמו הניסיונות של בובי ליצוק משמעות רעיונית למונח "לחכות לסופרמן", אנדי שמתלהב לראות את אשתו בבגדים של בובי (משעשע, מטריד ומתבקש בו זמנית), אנדי מחובר לעץ, ובמיוחד את הרעיון של לורי על שני השוטרים "ביף ובאבלס" שהיה חמוד לאללה. בשבוע הבא העונה יוצאת לפגרה ארוכה בארה"ב, ואצלנו היא צפויה להמשיך כרגיל, כנראה. (איתן גשם)

5. ארץ נהדרת
תכנית חלשה יחסית. פאנל הפתיחה הותיר אותי קצת חצוי – מצד אחד, ממש לא אהבתי את הדמות של רפי קרסו שהייתה די משעממת וחסרת פואנטה. מצד שני, אהבתי את הדמות של סגן הממונה על השכר באוצר שהייתה משעשעת. ההמשך כבר היה מצוין עם "הישרדות וולפסון" – קטע סאטירי חד ומדויק (שאולי נמרח טיפה בסוף, אבל לא באופן שפגע באפקט של הקטע) וגם השילוב של אירית רחמים היה די משעשע. הכותרות היו חלשות במיוחד הפעם, הקטע עם גולדסטון היה די חלש, המערכון על ההגדה של העובדים הזרים היה רעיון מצוין שגם התחיל טוב אבל הלך וגווע לקראת סופו, המערכון על הקופונים גם הוא נראה כמו רעיון טוב על הנייר (תרתי משמע) אבל מהר מאד מיצה את עצמו וחזר על אותם שטיקים שוב ושוב, ה"תותח בהסברה" כבר ממש צפוי ומשעמם (במיוחד אחרי הברקת "מלהק הריאליטי" של סמו מהשבוע שעבר) והשיר של אינפקציה היה אולי הסתמי והחלש ביותר בעונה הזו. מי שקצת הצילה את המצב הייתה קשת ליבליך במערכון משעשע במיוחד, עמוס בהופעות אורח מוצלחות (אהבתי את יהודה לוי ואת "מצעד הסלבס"), אולי הטוב ביותר של הדמות הזו העונה. (איתן גשם)

3.5. "האנטומייה של גריי" עונה 7, פרק 12
טוב, סוף סוף כריסטינה חוזרת לעצמה. מיד אחרי שפתחה אדם באמבולנס ובכתה על דג (על דג, לעזאזל. עדיין לא התאוששתי מזה) חזרה כריסטינה למרוץ כמתמחה ראשית. אז בסדר, כמו שד"ר אולטמן העירה כולם שם במערכות יחסים מטורפות ואין הרבה נגיעה במציאות במובן של יחסים אישיים, אבל ככה סתם היא התאוששה? והחזירו לה את התפקיד שלה בלי שאלות? אמינות בבקשה בפרקים הבאים. (taly)


בשולי הממיר

גם "בניחוש חוקר" מפציצה עם אורחים אהובים בפרק האלווין. בהמשך מסורת שיתופי הפעולה של בוגרי "הבית הלבן", ג'ושוע מלינה ("ספורט באוויר", "הבית הלבן") שיחק את הלקוח שמשוכנע כי הוא איש זאב. גם כאן הוא היה יהודי וגם כאן אחותו זכורה בנוסטלגיה. את אחותו ווילו (?!), גותית שהיא בת של רב (!), שיחקה לאריסה אולניאק, גם היא מ"מפגשים מהסוג האישי" וכמובן "עולמה של אלכס מאק" והסרט "10 דברים שאני שונאת בך". והשוס הגדול - את הנמסיס של הנרי ספנסר שיחק תומס וילסון, לנצח ביף טאנן מטרילוגית "בחזרה לעתיד". מדהים לגלות איך כיום, 25+ שנים אחרי, הוא נראה בדיוק כמו ביף המבוגר מהעתיד בסדרה הזאת... (אסף רזון)


מימין לשמאל: ג'ושוע מלינה, לריסה אולניאק, תומס וילסון

הקאסט של "משפחה מודרנית" מככב בימים אלה בפרסומת לחלב תחת הסלוגן הוותיק GOT MILK?
הנה סרטון מאחורי הקלעים של הצילומים








 



רוצים לכתוב לממיר הבא? כתבו לנו
(editor@tve.co.il)

המסך המפוצל בטוויטר ובפייסבוק