הממיר 15/08/10

9.5 \"מד מן\", עונה 4, פרק 3. איזה פרק עצוב ונפלא! למעשה, שלוש העלילות המרכזיות בפרק עסקו בנושאים משותפים – בדידות וחוסר אונים (אובדן שליטה).

דון מגלה שאנה דרייפר עומדת למות. מה שעצוב במיוחד הוא שאנה היא האדם היחיד בעולם שבאמת אוהבת אותו כפי שהוא, בלי שום תנאים – היא יודעת שהוא דיק וויטמן, יודעת את הדבר המחריד שעשה ואת כל הסודות הכמוסים שלו ועדיין אוהבת אותו אהבה טהורה. היא הייתה המקום הזה (שעליו סיפר לאליזבת) שהוא אוהב ללכת אליו. המקום שהוא באמת יכול לברוח אליו ולהרגיש בנוח (ואכן, ניתן היה לראות שעד הגילוי המרעיש הוא ממש נראה נינוח מתמיד בחברתה). עכשיו הוא מוצא עצמו חסר אונים לא רק אל מול המוות הצפוי שלה אלא גם מהעובדה שהוא אפילו לא יכול לספר לה על כך.  ועכשיו, הוא מרגיש עוד יותר בודד ועצוב.

ליין, מצדו, מוצא עצמו בודד וחסר אונים לא פחות. הוא, שהתאהב באמריקה ורוצה לחיות בה, מגלה שוב שאשתו לא ממש בקטע, והילדים נשארו אתה באנגליה. ועכשיו, אחרי ההסתבכות עם משלוח הפרחים מצב נישואיו מחמיר עוד יותר, והוא מוצא עצמו נשאב לערב בנים משעשע ועצוב כאחד עם דון. לראות את ליין פרייס צורח בקולנוע כמו ילד קטן היה Priceless. העובדה שליין התחבר כך לדון מעניינת גם במובן אחר – עד כה ליין הצטייר כ\"זר\" במשרד. בריטי עם גינונים ונימוסים משלו שלא ממש התחבר לאמריקאים, אבל ייתכן שעכשיו נראה שינוי מסוים אצלו. בהחלט מעניין יהיה לראות מה יקרה לדמות הנפלאה הזו.

ויש, כמובן, את ג\'ואן. האומללה והמקסימה כל כך. זו שתכננה להתחתן עם רופא מוכשר ומצליח ולחיות חיי זוהר, ומצאה את עצמה עם רופא לא משהו, חיה חיים אפורים ומצויה במצב שבו היא לא מסוגלת אפילו לתכנן את העתיד הקרוב שלה. הסצינה שבה הוא חבש את היד שלה הייתה נוגעת ללב במיוחד, כיוון שניתן היה לחוש שג\'ואן אפילו לא סומכת עליו בביצוע פעולה פשוטה (\"אולי נלך לבית החולים\" היא שואלת שוב ושוב), ומנגד, אפשר היה לראות שהוא לא באמת יודע מה היא עושה וכמה היא התקדמה בעבודה, ושכל מערכת היחסים שלהם נשענת על העמדת פנים גדולה. לא פלא שג\'ואן מתחילה לבכות בלי קשר לחתך ביד – היא מבינה שחייה האישיים במצב די מזופת, ושהיא בעצם בודדה בתוך הנישואין האלה וחסרת אונים כיוון שהיא לא באמת יודעת מה לעשות כדי לפתור את העניין.

שמו של הפרק \"החדשות הטובות\" הוא אירוני, כיוון שלאורך הפרק דון מקבל דווקא חדשות רעות כל הזמן, מה גם שסצינת הסיום שבה ג\'ואן שואלת אם אפשר להתחיל את שנת 1965 ודון נותן מבט אחד שאומר הכל – חדשות טובות כנראה אין באופק.

9. \"קומיוניטי\", עונה 1, פרק 16. האמת היא שחשבתי שהפרק הזה יאכזב כיוון שאני לא ממש מת על פרקים שעוסקים בג\'ף ובריטה, אבל הופתעתי לטובה גם מהעלילה הזו. היתרון של הסדרה הזו היא המודעות העצמית העמוקה שלה שמונעת ממנה מליפול לקלישאות, ומה שמדהים הוא שהם משתמשים ברפרנסים התרבותיים כדי להתניע את העלילה (העובדה שב\"חברים\" נהגו באופן מסוים היא המפתח לכך שצריך לנהוג בדרך דומה). בכלל, עאבד הפגיז בפרק הזה כמות בלתי נתפסת של רפרנסים, עד שכבר איבדתי את הספירה בשלב מסוים. בכלל הכימיה של שני אלה הייתה אדירה - הקטע האהוב עליי בפרק היה כשהם השתכרו והתחילו לעשות שטויות, כולל את הריקוד מ\"מועדון ארוחת הבוקר\" במחווה נפלאה. והקטע שעאבד ישן במגירה, ואח\"כ \"מאבד את המוג\'ו שלו\". פשוט קלאסיקה! אהבתי גם את העובדה שבסוף ג\'ף הבין שהוא רוצה את מישל ולא את בריטה. אני מקווה שהם לא ייפלו למלכודת הזו בעתיד.

גם עלילת המשנה לא אכזבה – כל הרעיון ש\"מזימה\" של אנני ושירלי כלפי צ\'אנג שהתפקששה היא שמובילה להשפלה של טרוי ופירס היה מצוין, וה\"הקרבה\" של שניהם שהחליטו \"לצאת גברים\" בחליפות המגוחכות שלהם, וכל קטע הריקוד היה היסטרי לגמרי. גם צ\'אנג היה מגניב הפעם, והדמות שלו הולכת ומשתפרת עם הזמן. יופי של פרק, שנתן במה לכל הדמויות, פיתח את יחסי ג\'ף ובריטה אבל לא פגע ביחסים של ג\'ף ומישל וקידם יפה את הדמויות של טרוי ופירס. איזו סדרה נפלאה!



9. \"האוס\", עונה 6, פרק 11. בתקופה האחרונה מצאתי את עצמי לא ממש נהנה מהסדרה, ואפילו שקלתי להפסיק לצפות בה (לפחות בקצב ארה\"ב), אבל הפעם דווקא שמחתי על כך שבחרתי לא לוותר, כי ממש נהניתי מהפרק, ולא הפסקתי לצחוק בקול רם, כפי שלא צחקתי זמן רב בסדרה... לביקורת המלאה.

8.5 \"קוגרטאון\", עונה 1, פרק 11. (אזהרה – לצופי יס בלבד!). אחרי פרק מעט מאכזב הסדרה חזרה לעצמה בפרק מוצלח ביותר. גולת הכותרת היא, כמובן, הופעת האורח של ליסה קודרו שעשתה עבודה נהדרת בתור הדרמטולוגית המרושעת שיוצאת עם בובי ומעוררת את קנאתה של ג\'ולס. הדינאמיקה של קודרו עם קורטני קוקס הייתה מצוינת ולא הזכירה בכלל את זו של \"חברים\" אלא הייתה שונה ומרעננת.

הסיפור של לורי והפוליטיקאי שהוביל לשיחות שלה עם גרייסון והעזרה שהוא מספק לה היה עשוי גם הוא בצורה חכמה, ולמרות שהסיום שלו היה צפוי מאד – עדיין היה בו משהו מקסים. אבל, מבחינתי, החלק הנפלא של הפרק היה ה\"סדנה\" שאנדי מעביר לטראוויס לאורך הפרק על נשים והדרך הנכונה לתקשר אתן שהייתה עשויה בצורה עדינה, מצחיקה ומקסימה ותוך כיבוד המין האחר ללא שמץ של זלזול או התנשאות כלפיהן (וה\"טיפ\" של גרייסון ללורי היה ה\"קונטרה\" של \"איך לתקשר עם גבר\"). אהבתי מאד את העובדה שכל מה שאנדי אומר מצליח – הרי הדרך ה\"פשוטה\" להשיג אפקט קומי הייתה להציג אותו כדביל שאין לו מושג, אבל דווקא העובדה שהוא כן מצליח מלמדת אותנו המון על הדמות שלו והקסם שלה.

בנוסף, הפרק היה עמוס, כתמיד, בבדיחות משעשעות על חשבון הדמויות והמוזרויות שלהן: לורי שמתלהבת משמות פרטיים ושמות משפחה, הואזות של היין של בובי, לורי ואלי ששומרות מרחק קבוע האחת מהשניה גם בלי לשים לב... אני מת על השטויות הקטנות האלה של ביל לורנס וחבריו.

8. \"האשה הטובה\", עונה 1, פרק 6.  עוד פרק חזק ומוצלח של הסדרה הזו. הפעם הסדרה התמודדה עם מקרה של אדם שהורשע על לא עוול בכפו, ועשתה זאת בכבוד רב. העלילה הייתה קולחת ומעניינת ואפשר היה להזדהות עם משפחתו של האסיר המורשע והדרך שבה אשתו הצליחה להגיע אל אלישיה (ואל קארי, בנפרד) באמצעות התמונה הייתה אנושית ומתבקשת למדי (ויפה היה לראות שגם קארי לא נשאר אדיש לכך).

סיפור המשפט החוזר התנהל בצורה מעניינת, ויפה היה לראות את השופט הקשוח שנוזף באלישיה ובוויל על כך ש\"העזו\" לכפור בפסק הדין שלו משנה את דעתו במהלך המשפט ומבין שטעה. בכלל, הפרק הותיר תחושה קשה לגבי הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן להרשיע אדם חף מפשע, ואם לא הערנות של אלישיה ואנשיה – יש להניח שהמסכן היה נדון למוות לשווא. אגב, ה\"תרגיל\" שאלישיה וקארי עשו לעדה המרכזית, כשהחליפו בין התמונות של הרוצח האמיתי ושל הנאשם היה צפוי אבל עדיין אפקטיבי (אם כי אני בספק אם הוא חוקי). הסצינה שבה העדה מודה שהיא טעתה ומתנצלת בפני הנאשם הייתה מרגשת, אם כי הייתה עשויה בצורה מעט דביקה מדי, לטעמי. 

7. \"המשרד\" (ישראל), עונה 1, פרק 1. האמת היא שלא היו לי ציפיות גבוהות מדי מפרק הפתיחה של הסדרה הזו. לא ממש התלהבתי מהליהוקים הבולטים (בעיקר של דביר בנדק ומלי לוי) והבנתי שהפרקים הראשונים נצמדים לסדרת המקור הבריטית שפחות הלהיבה אותי והתכנים והמבנה שלה לא ממש מתאימים לישראל, אבל בסופו של דבר דווקא הופתעתי לטובה מהפרק.

אמנם הפרק תאם באופן כמעט מוחלט את הפיילוט של הסדרה הבריטית, אבל עוזי וייל הצליח לשלב באופן חכם אלמנטים ישראליים אותנטיים – הדמות של אבי משולם הרבה יותר וולגארית מהמקור (וטוב שכך. אחרת זה לא יעבוד בארץ), ההומור בוטה ולא בוחל בדבר, והיו הברקות (\"נהג מלגזה\", הקול של שי אביבי שתמיד מצליח להצחיק אותי, בוסית רוסיה וכו\'). דווקא הליהוקים של בנדק ולוי התגלו כמוצלחים למדי – בנדק נראה עם הפאה כמו אדם אחר לגמרי, ודומה שהוא הצליח להנחיל לדמות של אבי משולם \"שטיקים\" משלה ואפיון משלה אל מול דייויד ברנט ומייקל סקוט. לוי, מצדה, הצליחה \"לקלוט\" את הפרצוף העגמומי המתאים למצבה של הדמות והכימיה שלה עם בנדק פשוט מצוינת. לעומת זאת, מעיין בלום קצת אכזב (אם כי הליהוק שלו נראה מתאים מלכתחילה, ואני בטוח שהוא ישתפר). הבעיה היא בעיקר אלדד פריבס שהדמות שלו (\"יוסי\") נראית אנמית וחסר חן, והכימיה שלו עם מלי לוי לא ממש קיימת. עוד נקודת חוזק – הדמות של \"דימה\" שנראית כמו הברקה, כמו גם הדמות של לאה (איילת רובינסון) שנראית די מעניינת. נקודות החולשה – יתר הדמויות לא ממש הותירו חותם, ובכלל, היו לא מעט בדיחות שלא ממש עבדו ונראו מתאמצות מדי (דוגמא טובה – לאה שמפזמת שיר על סקס). זה בהחלט נראה מבטיח, ואף מוצלח למדי עבור פרק ראשון. בהחלט יש פוטנציאל.



6. \"איך פגשתי את אמא\", עונה 5, פרק 24. פרק הסיום של העונה החמישית די שיקף את העונה כולה בכך שהותיר אותי ברגשות מעורבים – כן, היו בו רגעים מקסימים וכפרק שעומד בפני עצמו הוא היה לא רע בכלל, אבל כחלק מסיפור המסגרת הוא קצת אכזב.

הסיפור של מרשל ולילי וה\"כפילים\" שהוביל להבנה של לילי שהגיע השעה להרחיב את המשפחה היה מקסים במיוחד בכך שלקח רעיון שעל פניו נשמע ילדותי, אבל בעצם מכיל בתוכו מסר מעניין (אנחנו הכפילים של עצמנו) ובנה סיפור יפה שקידם את הדמויות ואת העלילה לעונה הבאה. מצד שני, הסיפור של מרשל ולילי נמרח לאורך העונה, ושתי הדמויות הללו לא ממש עשו הרבה, ולא ברור למה היה צריך לחכות עם הסיפור המתבקש עד לעונה הבאה.

העלילה של רובין ודון הותירה אותי גם היא חצויה – מחד, הגילוי על כך שדון הוא זה שלקח את העבודה שרובין ויתרה עליה היה מפתיע ויצר דרמה חזקה שעוררה הזדהות עם הדמות של רובין. מצד שני, ממילא הסדרה לא נתנה לנו ללמוד הרבה על הדמות של דון ומערכת היחסים שלה עם רובין, אז איך אפשר לצפות שבאמת יהיה אכפת לנו מכל ה\"בגידה\" הזו של דון?  חוץ מזה, התגובה של ברני למהלך של דון הייתה קצת יותר אנמית ממה שניתן היה לצפות, ובכלל, הסדרה הראתה העונה חוסר עקביות בכל מה שנוגע לברני וליחס שלו כלפי רובין. די תמוה.

חוץ מזה, נשארנו עם עניין ה\"אמא\" שלא ממש התקדם בפרק הזה או בעונה בכלל, ואולי הגיע הזמן להתחיל להזיז גם אותו, אחרת לאף אחד באמת לא יהיה אכפת מהסיפור הזה. יוצרי הסדרה, קרטר בייז וקרייג תומאס אמרו לאחרונה בראיונות שהם מודעים לבעייתיות של העונה החמישית ולהיעדר הכיוון, והבטיחו לפצות את הצופים בעונה השישית. אני מקווה שהם יעמדו מאחורי המילה שלהם, כי העונה הזו קצת עייפה אותי.


בשולי הממיר

ב\"יומני הערפד\" הכרנו הפרק את סבתה של בוני, אותה משחקת ג\'סמין גאי (רוקסי מ\"מתים במשרה חלקית\", ובעברה הרחוק יותר גם מ\"עולם אחר\", סדרת הבת של \"משפחת קוסבי\" עם ליסה בונה). ועכשיו קצת מתמטיקה. בוני ואלנה הן בערך בנות 17. בת כמה אמורה להיות הסבתא? בטח לא בת 48, גילה של השחקנית.





 
מה יהיה לנו השבוע?
15-21 באוגוסט

ביום רביעי: \"ניצולים\" 2 מסתיימת (yes stars אקשן).

ביום חמישי: \"איך להצליח באמריקה\" ו-\"משועמם\" מתחילות, \"טורי ודין\" 4 מסתיימת (yes stars דרמה),

ביום שישי: \"הגבול\" מסיימת עונה (Hot Zone)

ביום שבת: \"המפץ הגדול\" 3 מתחילה (yes stars קומדיה), \"משפחה מודרנית\" מסיימת עונה (yes stars קומדיה)

יומיות א\'-ה\':
\"המירוץ למיליון\" 16 החל מיום שני ו-\"Wipeout\" 2 החל מיום שלישי (yes stars next)
שידור נוסף ל\"רד בנד\" החל מיום שני (HOT3)

השבוע ב-Hot VOD :
\"סאות\'פארק\" 10, \"פלורנטין\" 1, \"בטיפול\" (HBO) 2.
סרטים: \"אבא שלך מלך\" (רובין וויליאמס. 2009), \"פרשס\" (ארה\"ב 2009).

השבוע ב-yes VOD :
כל הסדרות החדשות שמתחילות השבוע.
סרטים: \"אוהבות אותם רעים\" (2009), \"אפקט הפרפר 3\" (2009), \"הנבחר\" (עם דנזל וושינגטון, גארי אולדמן. 2010).




מסביב למסך המפוצל

רב ערוצית על אחד העם 101 ועוד

בגלל הסמים ב\"עספור\": עיצומים כספיים לכבלים




רוצים לכתוב לממיר הבא? כתבו לנו
(editor@tve.co.il)

המסך המפוצל בטוויטר
המסך המפוצל בפייסבוק