הממיר 18/7/10

10. \"העוקץ\", עונה 2, פרק 6. אחרי כמה שבועות של קרטועים, \"העוקץ\" חזרה לרמה של עונתה הראשונה. קשה להסביר מדוע בפרקים הקודמים, שהכילו לכאורה אותם מרכיבים, שום דבר לא השתלב והפעם דווקא כן - אולי בזכות תסריט קצת יותר הדוק שהצליח להיות מותח, מפתיע, וקצת רפלקסיבי. ההומור האופייני והאינטרקציה בין הדמויות זרמו בצורה חלקה, וההקבלה המתבקשת בין הנוכלים לקוסמים נוצלה במלואה. הטוויסט הסופי שקישר בין שתי המלאכות הוא זה שסגר את כל הפינות, ואת המוטיבים של הפרק - תשומת לב, אשליה ושליטה. הוא גם הוסיף עוד מימד למשחק: בעצם קרבנות האשליה לא היו רק \"הרעים\", אלא גם הצופים - שהוטעו לחשוב שהם רואים משהו אחד כשבעצם ההתרחשויות היו שונות לגמרי. כל זה היה מספיק להפוך את הפרק למצויין אבל הדקה האחרונה שיפרה אותו עוד יותר. כי המונולוג של סופי מציג פתאום את הצד האפל של אותו מוטיב בדיוק: אשליית השליטה של נייט היא בעצם סוג של הסחת דעת, בריחה מחוסר אונים, והוא אינו דרך בריאה להתמודדות, אלא פצצה מתקתקת שעלולה להרוס אותו ואותם ביחד. נקווה שלא ינטשו את הנסיון לתת קצת עומק פסיכולוגי לדמויות, ובעיקר אני מקווה שהפרק הזה לא היה רק \"התפלקות\" ממוזלת אלא סימן מעודד לבאות. (אסף רזון)

9.5. \"Glee\", עונה 1, פרק 22.  יופי של סיום עונה! אמנם קצת לחצו חזק מדי לפעמים על בלוטות הקיטש, אבל כשמדובר בפרק האחרון של העונה אפשר להבין את זה. למעשה, אהבתי כמעט את הכל – העלילות היו הפעם כתובות היטב, הביצועים היו מעולים והדרמה הייתה חזקה, כמו שצריך. וסו סילבסטר... איזו מלכה. האמת היא שלא כל כך אהבתי בתחילה את הרעיון שהיא תהיה בצוות השופטים זה נשמע מופרך אפילו בשביל הסדרה הזו שעובדת בבית ספר שהוא אחד המתמודדים תשפוט בתחרות כזו, אבל בהמשך התחלתי לחבב את הרעיון יותר ויותר, ובמיוחד בסצינה בחדר השופטים כשג\'וש גרובן ובמיוחד אוליביה ניוטון-ג\'ון משפילים אותה ופתאום היא מתחילה להזדהות עם התחושות של חברי המקהלה – פשוט מעולה! הגילוי בהמשך שהיא הצביעה דווקא ל- \"New Directions\" היה צפוי אבל עדיין מרגש, והסצינה שלה עם וויל בסוף הייתה פשוט נפלאה, כשג\'יין לינץ\' חורכת לגמרי את המסך. הסיפור של שלבי ורייצ\'ל גם הוא מצא סיום מעניין כשהשתלב במפתיע עם הסיפור של קווין. האמת היא שיש משהו קצת צדקני ומאולץ בבחירה של היוצרים לתת לשלבי \"הזדמנות שניה\" שכאילו נחתה עליה משמיים, אבל ממילא העלילה הזו הייתה כל כך חסרת כיוון והיגיון שהפתרון הזה דווקא נשמע טוב. גם בסיפור של קווין היה משהו מתחסד כשפתאום האמא שלה \"נזכרת\" בה, אבל גם שם הבניית הסיפור לאורך העונה הייתה מרושלת מכדי שנוכל ללמוד על מערכת היחסים האמיתית ביניהם, אז הגילוי על החיבור ביניהן דווקא עשה סוף לעלילה הזו (נקווה רק שימשיכו את העניין בצורה מעניינת בעונה השניה ולא יזניחו את הסיפור, כדרכם בקודש). הרגע הכי גדול אולי בפרק היה הביצוע ל\"רפסודיה בוהמית\" (שהיה כשלעצמו מרשים) על רקע הלידה של קווין (\"קווין\" – לא בחירה מקרית, כמובן) שהיה מעוווולה ומשווווונה – בו זמנית. גם יתר הביצועים היו נפלאים, ואהבתי את הבחירות האמנותיות הפעם – החל מהחזרה המתבקשת והנכונה אל ה-שיר של הסדרה \"Beleivin\' Don\'t Stop\" דרך הבחירה הנבונה ב- \"To Sir With Love\" שקרצה באופן שנון לסרט המפורסם עם סידני פואטיה והסיום עם \"Somewhere Over The Rainbow\"... אוקיי, זה כבר איים על בריאותם של הצופים חולי הסוכרת, אבל נו... שיהיה.. זה היה סיום יפהפה לעונה לא מאוזנת ונגועה בחוליים רבים. אני מקווה שבעונה השניה היוצרים יידעו להתמודד עם החולשות של הסדרה ולשחק על הנקודות החזקות שלה.  

9. \"איך פגשתי את אמא\", עונה 5, פרק 20. זה לא היה הפרק הכי מצחיק שלהם, והאמת היא שבד\"כ אני לא ממש אוהב את הפרקים שמתמקדים בטד, אבל הפעם איכשהו זה עבד. הרעיון שהחתונה השניה של אמא של טד עם בחור קצת מוזר כאשר טד נותר  רווק גורמת לבחור להתחרפן מעט מצא חן בעיניי. יש בזה הרבה היגיון, והעובדה שהוא החליט לקנות בית כדי להתמודד עם כל השינויים האלה בהחלט מתקבל על הדעת. האמת היא שהיה ברור לאורך כל הפרק שבסוף נגלה שהחורבה הזו הפכה לבית שבו הוא גר כיום, אבל זה עדיין היה עשוי יפה, ובמיוחד אהבתי את הסצינה בסיום עם מרשל ששוב הראתה חברות אמיתית מהי. השטיקים האחרים בפרק עבדו לעתים יותר ולעתים פחות –הגילוי על כך שבעצם בארני בכה ולא רובין היה חביב, אבל בהמשך הסיפור התחיל לאבד כיוון. לעומת זאת, דווקא אהבתי את הקטע עם קבלן העבודה ש\"נכנס\" גם לסיפור הפגישה מן העבר של מרשל ולילי, והמשחק שמרשל ממציא – \"שיכור או תינוק\" גם היה חביב, ואהבתי את ההשתלבות שלו בסיום הפרק (כשמרשל אומר לטד שהוא גם שיכור וגם תינוק לפעמים). בסך הכל פרק טוב, במיוחד יחסית לעונה המעט מאכזבת הזו.

8.5. \"קומיוניטי\", פרק 13. למרבה ההפתעה, דמותו של ג\'ק בלאק הייתה החלק הפחות אהוב עליי בפרק; משהו בביצוע של בלאק לא לגמרי התאים לרוח הסדרה והרגיש טיפה מאולץ, אבל מצד שני כן היה נחמד לראות בפעם הראשונה דמות חיצונית לחבורה שמנסה להשתלב וגורמת לחבורה לחשוב על עצמה ועל הדינאמיקה שלה. להמשך הביקורת.

8. \"קוגרטאון\", עונה 1, פרק 7. עוד פרק מוצלח למדי של הסדרה הזו שאט אט מתחבבת עליי יותר ויותר. אז נכון, היו לא מעט רגעים צפויים – היה ברור, למשל, שגרייסון ייעתר בסוף לבקשה של ג\'ולס להצטרף לחבורה למרות כל הניסיונות שלו להראות שהוא לא אוהב חברה (מזכיר קצת את ד\"ר קוקס במובן הזה, כמו גם ביכולת שלו למצוא דרכים להתגרות וללעוג לדמויות האחרות). היה גם שקוף שאלי תזרוק בסוף מילה טובה לאנדי, ואפילו העובדה שבובי – דווקא הוא מכולם – היה זה ששכנע אותה לעשות את זה לא ממש הפתיעה לאור הכיוון שהדמות שלו הולכת אליו בפרקים האחרונים. אבל למרות השקיפות של העלילות האלה בהחלט נהניתי מהפרק – אהבתי את ההתערבות של גרייסון וג\'ולס וחוסר היכולת של ג\'ולס להסתדר רגע אחד לבד, הקטעים עם הבחור הזקן היו חביבים, לורי הייתה מגניבה והגילוי על כך שטראוויס דלוק עליה קשות (שנרמז בפרקים קודמים בעדינות) מצא חן בעיני ופותח פתח לכיוונים חדשים ומעניינים, וכמובן היו את ה\"שטיקים\" הקטנים של הדמויות שאני אוהב כל כך - השירים שגרייסון מחבר, ובמיוחד שיר ה\"אני בטוח במיניות שלי\" שקרע אותי מצחוק והשחזור שעשה אנדי בתוך הבריכה לסצינה המפורסמת מ\"חומות של תקווה\" שהיה מקסים ומהנה במיוחד. פשוט סדרה כיפית.

7.5 \"יומני הערפד\", עונה 1, פרק 1. עוד סדרה על ערפדים? ושוב ערפד זקן שמסתובב בבית ספר תיכון ומתאהב בנערה \"רגילה\"? לא היינו כבר בסרט/סדרה/ספר הזה? בהחלט כן. אבל אתם יודעים מה? זה דווקא לא היה רע בכלל. הדמות של סטפן דווקא מעוצבת לא רע בכלל, וסיפור היריבות/אהבה שלו עם דיימון אחיו המרושע בהחלט נשמע בעל פוטנציאל אמיתי. אחת הבעיות שלי עם הפרק הייתה דווקא בעיצוב של הדמות של דיימון שהרגיש קצת קלישאתי וצפוי, אבל אני אוהב את הליהוק של איאן סומהולדר (יש משהו קריפי בעיניים שלו) ורואים שיש בדמות הזו יותר ממה שהיא מראה

כרגע. הרעיון שאיליינה וג\'רמי אחיה התייתמו מהוריהם גם הוא נבון, לטעמי, כי הוא משיג רווח כפול: גם נותן מימד של טראגיות לדמויות וגם פותר את כל בעיות ה\"איפה ההורים האלה שנותנים לילדים שלהם להסתובב ליד ערפדים\". העובדה שקווין וויליאמסון (כותב מוכשר מאד שקצת הלך לאיבוד בשנים האחרונות) עומד מאחורי הסדרה רק הופכת אותה למסקרנת עוד יותר, למרות שכבר ברור שבסדרה הזו לא נזכה למנה גדושה של בדיחות פנימיות ומחוות לתרבות הפופ כמו בעבודות הקודמות שלו.מכל מקום, עושה רושם שיש לסדרה עוד הרבה סיפורים לספר בעתיד וזה סימן טוב. חוץ מזה, העלילה התקדמה באופן משביע רצון, הדמויות הוצגו באופן מעניין מספיק והמיתולוגיה של הסדרה הונחה בפנינו בצורה ראויה למדי (עם אפשרויות להפתעות בהמשך). זו בהחלט לא נראית יצירת מופת, אבל נראה ששווה לתת לסדרה הזאת צ\'אנס.

7. \"האנטומיה של גריי\", עונה 6, פרקים 23-24 ואחרונים בעונה. \"האנטומיה של גריי\" סגרה השבוע את עונתה השישית במספר, שחלק חושבים שזו השישית יותר מדי ואני מסיבה כלשהי ממשיך לאהוב את \"האנטומיה\". יש משהו נהדר בסדרה הזאת, ולמרות שבעברה כמה עונות משעממות ובאופן כללי אווירת קיטש, בניית הדמויות בסדרה הזאת היא גם נורא מקסימה- יש כ-18 דמויות שמתחלפות באופן קבוע, ורובן מצליחות להתחבב ע\"י הצופה במהירות (חוץ מאחת, מרדית\' גריי שמה). פרקי סיום העונה של \"האנטומיה של גריי\" מצליחים לרגש באופן קבוע בדיוק מהסיבה הזו- בכל פרק סיום עונה, דמות ראשית אחרת מוטלת על שולחן הניתוחים ושולחת את שאר הדמויות למשברים נפשיים שונים. אבל הפרק הזה היה שונה- הפעם לא רק דמות אחת הוטלה על שולחן הניתוחים. כל הדמויות היו בצל הסכנה, חלק במידה גבוהה יותר מאחרים. המתח היה עצום בפרק ולא הצלחתי להוריד את העיניים מהמסך. רק הרעיון הבסיסי של הפרק הוא מזעזע- יורה שמסתובב חופשי ברחבי בית חולים, כביכול מקום שמגן על כל אדם ללא הבדל. ואכן, הרעיון הוא מה שהחזיק את הפרק, ופחות הביצוע- שנעשה בצורה מעט מחופפת, במקום לזרוע אימה אמיתית בקרב הצופים ובקרב הדמויות, היורה פשוט הסתובב ברחבי בית החולים ובכל פעם ירה במישהו אחר, בהתאם להתקדמות שהכותבים ניסו להשיג, מבלי שיהיה היגיון כלשהו במה שהיורה עושה (לא שהיה היגיון בכלל בחדירה שלו לביה\"ח ובעובדה שהצליח להשבית אותו בצורה כל כך מוחצת, אבל לא נורא). ובכל זאת, הכותבים אכן הצליחו להביא להתקדמות עלילתית והיו כמה נקודות מדהימות במהלך שני הפרקים האלו – ביילי ששכבה מול קנה האקדח ואמרה שהיא אחות כדי שלא ירה בה (מה שהעלה בי קונוטציה מסויימת), ההתפרקות של ביילי כשהבינה שהמעליות מושבתות- אחד הרגעים הטלוויזיוניים החזקים שראיתי, קור הרוח של ד\"ר טורס כשהביאה ליורה תחבושות, ומעל כולם בלטה הסצינה המחרידה שבה מרדית\' מטפלת באוון תוך כדי שהיא עוברת הפלה. ב\"אנטומיה של גריי\" יש ניצול מוחלט של כל האפשרויות הגלומות בסיטואציה הדרמטית, וגם אם לפעמים אפשר לומר שהיא קיטשית וסתמית (הרי אחרי שעה וחצי של טרור ברחבי ביה\"ח, רק 2 דמויות נהרגו, וגם הן לא היו חשובות בכלל), היא עדיין מצליחה לרגש אותי כל פעם מחדש- ואפילו לצפות בכיליון עיניים לפגישה מחודשת עם הדמויות המקסימות שהיא מורכבת מהן. (ג\'וני)

6. \"15 דקות\", פרק 85. יצא לי להיתקל במקרה בפרק הסיום של הסדרה הזאת ויצאתי ממנו בתחושות מעורבות. קודם כל, היה לי קשה מאד להבין מה בדיוק קורה מבחינת העלילה, כיוון שפשוט בלתי אפשרי לעקוב אחר סדרה כזו על בסיס יומיומי, וחבל. העלילה עצמה שיקפה את המהות של הסדרה הזו – רעיון מצוין שדי הלך לאיבוד בזמן הביצוע. הבחירה התסריטאית לספר את הפרק בפלאשבק הייתה נכונה הפעם, לטעמי, כיוון שהיא הוסיפה למסתורין ולמתח. הבעיה היא שהגילוי הגדול של דורון על כך שליהי בכלל לא מתה אלא נשכרה/נחטפה ע\"י עמנואלה (\"אמא\"), שהתגלתה כמרשעת האמיתית של הסדרה פשוט לא עבד לי. כן, זה היה טוויסט מפתיע, אבל יש בו כל כך הרבה חורים – התקשיתי להבין את המניעים של \"אמא\" (למה להשאיר את ליהי אצלה ולא לשלוח אותה לחו\"ל מחופשת בזמן ששכחו ממנה? ולמה לה לקחת סיכון גדול כל כך כשיש לה שאיפות פוליטיות? וכו\') וחמור מכך – ה\"טוויסט\" הזול הזה גימד בדיעבד את סיפור המוות של ליהי שבזמנו נראה נועז ועכשיו נראה די מגוחך, מה גם שהגילוי על כך שאדם שחשבנו שהוא מת בעצם חי כבר מיצה את עצמו בשנות ה- 80. לא נמאס? אבל למרות הבעייתיות של הטוויסט הזה – בסה\"כ פרק הסיום היה די ראוי, בעיקר בזכות הדרך שבה דורון פועל כדי \"להפיל\" את עמנואלה וההתנהגות שלו בסיום הפרק שהראתה שהוא דווקא כן בן אדם (אהבתי את הכימיה שלו עם נועה לאורך הסדרה). גם הרומן של יהלי עם צהלה היה די מתבקש ואהבתי את העובדה שבגלל הנשיקה הארוכה שלהם דורון \"נאלץ\" לעלות לבימה ולשיר עם המתמודדים. חוץ מזה, מצאה חן בעיני הדרך שבה התסריטאים שיחקו עם משולש האהבים של ארז-רונה-נחל כאשר רונה מוותרת באצילות על הדואט לטובת נחל ונוטעת בנו תחושה שהזיווג של ארז ונחל \"ינצח\", רק כדי לגלות בהמשך שזה לא ממש הלך בין שני אלה ושדווקא רונה היא המתאימה לו (והכימיה בין שני אלה הייתה הרבה יותר בולטת לאורך הסדרה). אהבתי מאד את סיום הפרק כשדווקא פוגל הוא זה שגורם לדורון להבין שהוא פשוט לא מסוגל בלי התכנית. בהחלט סיום הולם. אפשר לסכם את הסדרה ולומר את מה שאמרתי בזמנו על \"דני הוליווד\" – רעיון מצוין עם המון פוטנציאל שיכול היה לעבוד נהדר בסדרה של 20 – 30 פרקים, אבל התמסמס לגמרי בשל השאיפה להפוך אותו לסבוני. מכל מקום, הסדרה הוכיחה לנו ששי גולדשטיין הפך לשחקן מעולה עם נוכחות חזקה וגילתה עוד כמה שחקנים צעירים ומוכשרים (במיוחד אביגיל ערמון, ציון אשכנזי, עדי גילת ואפרת אנזל).

2. \"מועדון לילה\". עם תום מהדורת החדשות עובר השידור אל ארז טל כדי שיציג את התכנית לקראת המעבר לפרסומות. טל עושה את העבודה ואז מציין את המעבר לפרסומות ו\"מבטיח\" לקהל ש\"בעוד 5 דקות בדיוק חוזרים\". מייד כששמעתי את זה חשבתי לעצמי שזה לא ייתכן, כי מניסיון העבר עם \"ארץ נהדרת\", ההפסקה הזו שלפני השידור (פרומואים פלוס פרסומות) נמשכת באופן מסורתי 8 דקות. החלטתי לבדוק את העניין באמצעות ה\"מקס\", מדדתי את הדקות מהרגע שטל הכריז את אשר הכריז ו... מה תגידו על זה, עברו 8 דקות! אפשר להתחכם ולומר שהפרסומות המסחריות נמשכו 5 דקות מתוך ההפסקה, אך ברור שלא זו הייתה הכוונה. ואני שואל את מר ארז טל – למה אתה אומר לצופים שהם צריכים לחכות 5 דקות כשברור לגמרי שאתה יודע שהם יחכו 8 דקות? (אם אני ידעתי, אין מצב שהוא לא ידע). למה לשקר לקהל במצח נחושה? תסלח מר טל, אבל זו פשוט נוכלות לשמה. 



1. רדיפת הבצע ב\"כוכב נולד\" הגיעה לשיאים חדשים. ע\"פ חשבון שעשיתי, אם היו ממשיכים להדיח מתמודד אחד בכל תוכנית, היו מגיעים לתוכנית הגמר בדיוק עם שלושה מתמודדים, כמו שצריך. אלא שב\"כוכב\" כנראה חושקים בגלגל הצלה, שתורם לעוד כמה מסרונים על חשבון הצופים התמימים, אז הלכו על הדחה כפולה כפולה השבוע, כלומר על ארבעה מתמודדים שהולכים בשבוע אחד. כדי שיספיקו, כנראה, באחד השבועות הקרובים להחזיר מישהו בספיישל ההחזרה המיוחדת. אני לא מבין למה צריך להשתגע עם ארבעה מודחים בשבוע אחד רק כדי להחזיר מישהו (או אולי שניים) מאוחר יותר? אם הקהל הדיח מתמודד, כנראה שמגיע לו להיות מודח. ואפילו זה לא הספיק להם, כי היה צריך לדחות את התוצאות למוצ\"ש, לשים שם תוכנית תוצאות מיותרת לחלוטין, להשאיר את הקווים פתוחים במשך 48 שעות ו\"להגיע לכמות שיא של SMSים\". גרידיות לשמה שלא יודעת שובע. ואם אנחנו כבר כאן, אז באמת לא ברור לי מדוע הביאו לתוכנית של יום רביעי את עדי אשכנזי כשופטת (?) שאין לה שום השפעה על השיפוט (?!) במטרה ברורה לקדם את התוכנית שלה. וזו כבר רדיפת בצע כפולה ומכופלת. אבל בעצם, אני לא יודע למה אני מתפלא מהטריקים האלה בכל פעם מחדש. (ברק דיקמן)

בשולי הממיר

ב\"קומיוניטי\" התארח ג\'ק בלאק. וגם אוון ווילסון הבליח לרגע.

ב\"בונז\" התארחו לאון רוסום (גנרל קרנץ מ\"נמלטים\") רג\'ינלד ולג\'ונסון (קרל מ\"אריזה משפחתית\") אלסנדרה טורסני (\"קפריקה\"). ואת הסנטה הצעיר בפרק 9 שיחק דייוויד דלואיז מ\"מפגשים מהסוג האישי\" (הוא היה סטודנט של דיק). ייתכן שהוא נראה לכם מוכר גם כי הוא אחיו של מייקל דלואיז ששיחק את T.J ב\"בנות גילמור\". דייוויד אף הופיע ב\"בנות גילמור\" בתור אחיו של T.J.

הולי מארי קומבס התארחה בפעם השניה ב\"קוגרטאון\".

  סדרות חדשות נוספו לאינדקס הסדרות שלנו, כולם מוזמנים לשבח או לקטול.

רוצים לכתוב לממיר הבא? כתבו לנו
(editor@tve.co.il)

המסך המפוצל בטוויטר
המסך המפוצל בפייסבוק