סיכום שבועי ל"באפי קוטלת הערפדים", המשודרת בסטארוורלד. זהירות מספויילרים למי שטרם צפה

בפרק הזה הכל קשור לספייק. אמנם יש גם מה ללמוד על קוטלות, הכוח שלהן, האנושיות שלהן ובאפי עצמה, אמנם גם דרוסילה ואנג`ל ודרלה שם, אבל כולם רק שחקנים במחזה החיים והמוות של ספייק, בדיוק כמו ססילי והקוטלות שהרג.



הפרק מתחיל בסצנה קלאסית - באפי נלחמת בערפד. עוד ערפד אחד מיני רבים, בו היא יכולה לשלח את הערותיה השנונות. בהמשך הפרק אומר לה ספייק: "הבעיה שלך היא שהפכת כ"כ טובה, שאת חושבת שאת בלתי מנוצחת", ובאפי אכן מאוד בטוחה בעצמה כאן. אלא שלפתע, כנגד כל הציפיות, מצליח הערפד האנונימי לדקור אותה עם היתד שלה. לפתע היא ממש קרובה למוות בידי יצור נחות שלא צריך להוות שום בעיה עבורה. היא עדיין יכולה לגבור עליו, אבל היא נכנסת להלם, משותקת ע"י הבלתי צפוי. ההפתעה ערערה את הביטחון העצמי שלה, השפיעה על התפקוד הטכני שלה. אין שום דבר מיוחד בערפד שכמעט הצליח להרוג את באפי, פשוט היה לו קצת מזל. כמו שאומר ספייק, כל מה שצריך זה שלאחד מהם יהיה "יום. טוב. אחד."



ספייק תמיד היה פרפורמר. הוא עושה "שואו" מעצמו בכל משפט שהוא אומר. כשיש לו הזדמנות להיות במרכז תשומת הלב של באפי, הוא לוקח אותה בגדול. הפרק מתחיל באמת עם הפלשבק הראשון, סצינה שהיא כולה אירוניה אחת גדולה. מן הסתם, את האמת על עברו כאדם ספייק לא יחלוק עם באפי, אבל כשהזיכרונות שלו מחזירים אותו ללונדון, שנת 1880, השקר הגדול שלו מתגלה לנו, הצופים. כמו תמיד ב"באפי", מה שחשבנו שאנחנו יודעים הוא לא האמת. לא ביג באד ולא נעליים. סתם אאוטסיידר, איש של מילים, חסר ביטחון, וכבר אז Love`s bitch.
לא "William the Bloody" בגלל אכזריותו, אלא "William the Bloody Awful Poet", בגלל חוסר כשרונו כמשורר. כל מה שאנחנו מכירים היום כ"ספייק" זה רק מסכה, תפקיד שהוא בחר לעטות על עצמו כשהפך לערפד.



אחד הנושאים בפרק העמוס הזה הוא השאלה - עד כמה משפיעה נפש האדם החי על הערפד. "השד מחקה אולי תכונות מסוימות של האדם, אך הוא עדיין שד." אמר ג`יילס בפרק הראשון, אבל אנג`ל, שבטח יודע יותר טוב, רמז שיש קשר גדול בין האופי של האדם לפני שהשתנה, לערפד עצמו. בפרק זה אפשר לראות שהנסיבות שקדמו להפיכה של וויליאם השפיעו באופן ישיר על הבחירות שעשה כערפד. הוא דוחה למעשה את כל מי שהיה, ומסגל לעצמו פרסונה הפוכה: הוא "מנמיך" את דרך הלבוש והמבטא שלו, שרימזו על המעמד הגבוה שאליו השתייך אבל שדחה אותו. הוא מתנקם בכל אותם האנשים שלעגו לו בדרך של צדק פיוטי (כראוי למשורר, גרוע ככל שיהיה). "הפסקתי לחיות לפי החוקים של החברה. ההרג גרם לי להרגיש חי בפעם הראשונה" הוא אומר.

ספייק מתנער מוויליאם בגלל חולשתו ורגשותיו העזים, אך אלו הם בדיוק הדברים שאותם ניצלה דרוסילה כש"פיתתה" והפכה אותו. וויליאם הוא משורר, איש מילים ורוח. הוא לא זוכה להערכה אלא להשפלה מהחוג החברתי שלו. אפילו מקור ההשראה שלו, האישה אותה הוא אוהב, דוחה אותו, ולכן הוא מואס בעולם. בדיוק אז מגיעה דרוסילה ומשחקת על אותן נקודות בדיוק. היא משתמשת במילים כמו "דמיון", "רוח", "חזון" (וכמובן Effulgent, קורן), ובשביל איש רוח לא מוערך כמו וויליאם זה מה שעושה את ההבדל. בסופו של דבר, היא מצליחה להביא אותו למצב בו הוא משתוקק לגאולה, לשחרור.

עם זאת, האקט של הפיכת אדם לערפד הוא לחלוטין לא רוחני. זהו מוות, פשוט ומלוכלך, גם אם וויליאם חושב שהוא רוצה אותו (מי מתערב שהוא חשב שהוא הולך לקבל קצת סקס, ולא באמת הבין שהאלמונית היפיפייה והמטורללת מציעה לו חיי נצח?). את השילוב של האקט הארצי הזה עם השחרור הרוחני ניתן לראות בתגובתו המשכנעת של וויליאם בזמן הנשיכה - זעקות הכאב המופתעות הולכות וגוברות, ואז מחליף אותן חיוך, הבעה של קבלה, ויתור, סיפוק, ואולי גם שלווה.

זוכרים את הרציחות שזעזעו את החברה הגבוהה של לונדון? הנושא שהיה בעיניו של וויליאם "לא יאה"? עכשיו הוא חלק מהחבורה שאחראית למוות הזה, הוא חבר גאה בה (הרביעי בשרשרת: דרלה עשתה את אנג`לוס, שעשה את דרוסילה, שעשתה את ספייק). אבל הילד החדש של המשפחה לאו דווקא מתאים לה. כבר מההתחלה ברורים ההבדלים בין אנג`לוס וספייק. ספייק אימפולסיבי, פזיז, נשלט ע"י אדרנלין ודחפים ומשתוקק לתשומת לב, בעוד אנג`לוס שקול, מתוכנן, סבלני. בשביל אנג`לוס הרג טוב הוא אמנות, ואילו לספייק נמאס מקרבות בהם הוא יודע שינצח. אנג`לוס שונא להיות נרדף, לספייק לא אכפת להיתפס. אנג`לוס נהנה ממה שההרג עושה לקורבנות שלו, ספייק נהנה ממה שההרג עושה לו עצמו. אפשר לראות כאן שוב איך השפיע האדם על הערפד; גם אנג`לוס, בדרכו, התנער מהחולשות של ליאם, בנה לעצמו פרסונה (פעם הולל חסר אחריות, היום "ראש המשפחה" שהורג בדייקנות, בוחר את קורבנותיו בקפידה).

רצח הקוטלת מספק את כל התאוות של ספייק בקרב אחד: גם הרג ומוות, גם תהילה וזוהר, גם כיף. פלא שהוא מתייחס לקרבות איתן כאל "ריקוד"? זו ה"אורגזמה הערפדית" שלו, זה מעורר התאווה שלו, זו יצירת האומנות שלו. בשביל זה הוא חי. ולכן, בעוד שהדבר ההגיוני והנהוג בקרב ערפדים הוא לברוח ולפחד מהן, ספייק מחפש אותן.





מה מבדיל את באפי משאר הקוטלות? לא משנה כמה ספייק מנסה, הוא לא מצליח להרוג אותה, ועכשיו עם הצ`יפ הוא גם לעולם לא יצליח. מהרגע הראשון, היא בלתי ניתנת להשגה עבורו: כשהוא מגיע לסאנידייל היא בעיצומו של רומן עם אנג`ל, אתו נמצא ספייק בתחרות כבר עשרות שנים, אימא שלה מצילה אותה באחד הקרבות הראשונים ביניהם, החברים שלה מסכלים כל תכנית שלו. "יש לך קשרים לעולם" הוא אומר לה. שלא כשאר הקוטלות, יש דברים שקורים בחיים שלה שלא קשורים לתפקיד הקדוש, דברים שגורמים לה לרצות להלחם על חייה. ספייק רגיל ל"שואו" הגדול שלו (אפשר לראות בפרק שבו הוא מגיע), רגיל להיות במרכז העניינים, אבל מעולם לא הצליח להיות הדבר המרכזי בחייה של באפי. גם כשהוא מנסה להיות הביג-באד, מגיע אנג`לוס ולוקח לו את התפקיד (ואת תשומת לבה של דרוסילה). ספייק לא מצליח להיכנס לחיים של באפי בשום צורה וזה מטריף אותו. הוא זקוק לתשומת לב, לתגובה. "ריקוד" מצריך שני אנשים ובאפי מסרבת לשתף פעולה, לכן האובססיה שלו רק הולכת וגדלה. "אתה מכוסה בה," אומרת דרוסילה. בין שנאה ואהבה עובר קו דק מאוד, ולכן אם הוא לא מסוגל להרוג אותה ולשנוא אותה כמו שצריך, השלב הבא הוא לאהוב אותה.

"זה הדליק אותך", אומרת באפי, נגעלת מהרעיון שהקרב הוא ריקוד. ספייק עונה "ואותך לא?", ונוגע בנקודה המרכזית של העונה השלישית - האם באפי נהנית להיות קוטלת או לא? האם יש בבאפי משהו מפיית` או לא? התשובה היא כן. באפי, ככל שתנסה להכחיש, להעמיד פני סובלת ולקטר - מאוד נהנית מהתפקיד. באיזשהו מקום היא כן אוהבת את האקשן, הקרב, ההרג, וזה מקור הפחד שלה (אחד הנושאים של העונה החמישית). פיית` הפחידה אותה כי היא סימלה את הקיצוניות של העניין הזה. לכן היא מדגישה ב"רסטלס" שיש הבדל בין "קוטלת" ל"רוצחת", לכן היא נרתעת כשדרקולה מתייחס אליה כ"ציידת" וטוען שהכוח שלה מקורו ברוע. חוסר הביטחון שלה נובע מההנאה הסודית הזו, ולכן היא מתרעמת על ספייק, שמתגרה בה ומזכיר לה את זה. לפי ספייק, "לכל קוטלת יש משאלת מוות", ולכן הן הפסידו. "מוות הוא האומנות שלך" הוא אומר לה, "את עושה אותה עם הידיים שלך, יום אחרי יום... חלק בך רוצה נואשות לדעת, איך זה? לאן זה מוביל?". דרקולה אמר: "כל הזמן הזה את נלחמת בנו ואף פעם לא הסתקרנת למען מה?", ובאפי אכן ניסתה לבדוק, גם אם מהר מאוד היא התעשתה וחזרה לעצמה.



בלהט הרגע, ספייק מאבד את השליטה ונע לנשק את באפי, מה שמראה כמה מעורבבים אצלו האהבה והשנאה. באפי מופתעת, מזועזעת. "נניח שזה נכון, שנניח שאני רוצה," היא אומרת (מה? לנשק אותו? לרקוד איתו? לקבל את החלק בה שמאוהב במוות? כמו הרבה שאלות גדולות שנשאלות בפרק, זה נשאר פתוח), "זה לעולם לא יהיה אתה." יש פה כמובן משמעות כפולה: אתה לא תצליח לגעת בי, לא תצליח להרוג אותי ולספק לי את "משאלת המוות" שכביכול יש לי. אבל גם - ספייק לעולם לא ישיג אותה במובן הרומנטי. ברגע אכזרי במיוחד היא זורקת את הכסף בפניו, ואומרת את הדבר הכואב ביותר שיכלה להגיד: "אתה לא ראוי לי." (נחות ממני, מתחתי). זוהי סגירת מעגל עם העבר. בסופו של דבר, לאחר עשרות שנים של ניסיון להיפטר מוויליאם, הגיע ספייק בדיוק לאותה נקודה: זרוק, דחוי, מושפל ע"י האישה שהוא אוהב (שלא לדבר על זול, מופקר, זנותי - שוכב בסמטא עם הכסף סביבו).

זהו רגע של השפלה עמוקה, והוא מוביל לתגובה קיצונית - ספייק מחליט להתעלות מעל הכאב הפיזי שיביא לו מעשה אלימות, ולנסות להרוג את באפי, הפעם ברצינות. הבעיה היא שוויליאם עדיין שם, עדיין חלק ממנו. כתמיד, ספייק הוא שוטה של האהבה, העבד שלה, Love`s bitch. האהבה שלו לבאפי מחזקת את וויליאם ומטשטשת את ספייק. היא משחזרת בו את הפגיעות שהוא שונא כל כך. כשהוא שואל את באפי: "מה לא בסדר?" הוא עדיין נאבק בעצמו, בעובדה שבאמת אכפת לו. כמה שניות אח"כ הוא כבר יושב לידה, הנשק נשכח, והוא רוצה לנחם, מציע עזרה. וויליאם וספייק נלחמו, ו-וויליאם ניצח.



הכינו מקום במזבח לדגלס פיטרי, האיש שכתב את הפרק הזה בהבזק של גאונות שלא נראה פה מאז "המשאלה". ניק מארק ביים להפליא, השחקנים עשו עבודה עוצרת נשימה, והעריכה היא משהו שקשה לתאר במילים. קישורים מדהימים בין סצינות, בין פלשבקים להווה. בולטות במיוחד סצינת הקרב האחרונה, בה באפי וספייק נלחמים למעשה ללא מגע פיסי בכלל, וכמובן בסצינת הקרב של ספייק בסאבווי, בה העבר וההווה נמהלים זה בזה באופן עוצר נשימה, סצינה מדהימה ביופייה ובבימויה. פרק עשוי באופן כל כך מחושב ומהודק, כל כך מרשים, שהוא כמעט מושלם, והוא בוודאי מהטובים בסדרה.

: את הצלקת מעל הגבה הימנית קיבל ספייק מהקרב עם הקוטלת הסינית, ואת מעיל העור הארוך והמפורסם שלו לקח מניקי, הקוטלת הניו-יורקית.

: כשספייק מגיע לסדרה, ג`יילס מספר עליו: "הוא בקושי בן 200". לעומת זאת, בפרק "היוזמה" ספייק אומר: "אני רק בן 126!". מעבר לזה, אם הוא אכן הפך לערפד בשנת 1880, כפי שרואים בפרק הזה, אז בשנת 2000 הוא היה בן 120. אולי הוא סופר את השנים שלו כאדם? זה אומר שהוא היה בן 6 כשהפך לערפד! ג`וס הודה בטעויות החוזרות ונשנות בהיסטוריה של הערפדים בסדרה. הוא אומר שהוא לא טוב בחשבון.