ביקור דו שבועי סטנדרטי אצל ההורים. אני יושב על הספה בסלון בין הורי, אוכלים ארוחת ערב וצופים בעוד פרק של "הכי גאים שיש" שבמקרה הם הקליטו ונזכרו בו בדיוק כשבאתי לבקר. על המסך סצנה שכיחה, הקורבן החדש של בריאן כורע על ברכיו ומענג את האל היווני... אבא פונה אלי ושואל בתמיהה תוך כדי הצבעה לכיוון ה"קורבן" הכוסון: "תגיד מושיק, ומה איתו - הוא נהנה בכלל?!". "כן אבא, גם הוא נהנה" אני עונה כשאני מצליח לעכל סוף סוף את השאלה. "ונשים נהנות מזה?" הוא שואל הפעם את אמי שבשיא הטבעיות עונה לו בפשטות: "לא".





זה התחיל לאט ובעדינות עם דמויות שוליות כמו בילי קריסטל בבועות, ואט אט תפס תאוצה והמריא למצב שבו בכל סדרה שנייה בפריים-טיים של הטלוויזיה קיימת דמות צבעונית גאה (או מתלבטת), מקומדיות כמו "הארון של ורוניקה" או כמובן "ויל וגרייס", עד לדרמות-טיפש עשרה בסגנון "דוסון קריק", דרך סרטים כמו "החתונה של החבר שלי" ואפילו איגי ותומר ב"פלורנטין" הישראלית.

את אבא שלי לא תתפסו בחיים צופה באחת מהסדרות שהזכרתי, הוא מעדיף סרטי אקשן והדוגמאות היחידות להומואים שהוא הכיר בזמנו מהטלוויזיה היו זאב רווח ב"ספר נשים" או זלמן שושי שכיכב הרבה בכותרות מהדורת החדשות. לעומת זאת, כשהחלטתי שהגיע הזמן לספר למישהו סטרייט על נטיותיי, ניגשתי בהפסקה בתיכון לידידה שלי, אמרתי לה שיש לי משהו לספר לה, ואחרי כמה דקות בהם רעדתי ולא הצלחתי להוציא קול מגרוני, אזרתי אומץ ואמרתי לה: "אני הומו". אחרי שמונה פעמים (ספרתי) שהיא חזרה בצעקות על המשפט "אתה?! לא יכול להיות!" היא התחילה לקפץ משמחה ולשיר "יש לי ידיד הומו! יש לי ידיד הומו! טוב האמת היא שיותר נכון שיש לי עכשיו עוד ידיד הומו, גם השכן שלי הוא כזה". כן, ידידתי עקבה בדריכות אחרי כל אחת ואחת מהסדרות שהזכרתי.

אבל אז הגיע הבום הגדול. לא עוד דמויות שוליות עם לבטים אינסופיים ופרקים שלמים המוקדשים עבור (חס ושלום) נשיקה ראשונה בין שני גברים. סדרה שלמה העוסקת בגייז ומראה הכל: נשיקות רטובות (שלא נמדדו עם סטופר כמו ב"פלורנטין"), מערכות יחסים יציבות בין בני זוג מאותו המין אבל גם זיונים חד פעמיים פרועים, והכי חשוב - היא עושה את כל זה בלי להתנצל. כן, "הכי גאים שיש" נחתה בערוץ 3.

אופרת סבון אמיתית המתמקדת בקהילה ההומו-לסבית על גווניה השונים, ומציגה את הטיפוסים השונים המרכיבים אותה -הילדון המבולבל ה"חדש בקטע", הזיין חסר הלב, רואה החשבון היבש והתמים, הבחור הטוב שמחפש קשר רציני, האוחצ'ה הנשי והמוחצן, הלסבית הבוצ'ה והפם, האמא המתלהבת מול האמא המדחיקה, וכל שאר הטיפוסים המוכרים כל כך לכל אחד המעורב בחיי הקהילה.



הסדרה זוכה להצלחה אדירה הרבה מעבר לציפיות, הן בקרב הגייז והן בקרב הסטרייטים (ומבדיקה מהירה בפורום או באתרי מעריצים ישראליים - בעיקר בקרב בנות טיפש-עשרה נלהבות). אפילו דיסק הפסקול המעולה של הסדרה נחטף בכמויות. ההורים שלי, שלזכותם יאמר שהצליחו לעכל במהירות את הבשורה שהינחתתי עליהם, החליטו לפצוח במסע חינוך מחודש לשבירת כל מה שאי פעם ידעו על הומואים וניסו להכיר את ההווי האמיתי - הם קראו ספרים, ראו סרטים, וכמובן שכשהגיעה הסדרה הם ראו בה "קורס חובה". אחרי הכל, איפה עוד הם יכולים להיתקל במושגים כמו רימינג, פופרס ו-KY.

הצפייה עם חברים בפרק השבועי הפכה למסורת קבועה לפני היציאה למסיבה (או על מסך ענק במסיבה), ולפני ששמנו לב הגיע הפרק האחרון. ג'אסטין החמוד חוטף מכה אכזרית מהומופוב האוחז אלת בייסבול. העונה הראשונה הסתיימה, ערן יושב לידי עם דמעות בעיניים, עדיין בהלם מהסיום הדרמטי (אופרת סבון כבר הזכרתי?!) ולירון בחוסר טאקט משובח מתעקש להסביר שעכשיו הם עושים קבוצות מיקוד כדי להחליט האם להשאיר אותו בחיים...

אל דאגה, ג'אסטין חי והעונה השנייה כבר כאן והיא תשודר מידי יום שבת החל מה-15.6 בשעה 23:30 (כן, היא עברה מימי שישי לימי שבת, בהמשך להקרנת השידורים החוזרים). ואחרי שכבר צפיתי ב-15 הפרקים הראשונים של העונה השנייה, אני יכול להבטיח לכם שבניגוד למרבית הסדרות המתדרדרות בעונתן השנייה, הכי גאים משתבחת, לפחות לדעתי.

נכון, תחושת פריצת הדרך המסעירה שאפיינה את העונה הראשונה כבר איננה, אך הסדרה ממשיכה להתפתח ולעסוק בשפע של סיטואציות מוכרות יותר או פחות, חלקן רלוונטיות גם לקהל הסטרייטי כמו החיפוש הנואש אחר עבודה מספקת, אהבה, קנאה, מוות, מערכת יחסים פתוחה, תופעת האקסית המיתולוגית, איידס וויאגרה. וחלקן עלומות לצופה הסטרייט הסקרן ומאפשרות לו לטעום מנושאים המטרידים את אנשי הקהילה, כמו תכנון חתונה לזוג לסביות, חיפוש נואש אחרי גנון טוב שיסכים לקבל ילד שיש לו שני אבות או שתי אמהות, חשיבות הצעידה במצעד הגאווה למרות הסכנה שהבוס יראה אותך שם, יחסה של הדת לנושא, חייהן של מלכות הדראג וכמובן גילויי הומופוביה שונים.

ולסיכום, אין ספק שהתקשורת יכולה לסייע בהכרת, קבלת והבנת האחר. אם נלך אחורה כמה שנים טובות נגלה שבעבר גם להציג דמות אפרו-אמריקאית זו הייתה שערורייה ציבורית ממדרגה ראשונה (ע"ע השכנים השחורים של ארצ'י באנקר). כולי תקווה שבעוד כמה שנים נביט גם בזעזוע הנוכחי בגיחוך מה, כבר לא יהיה צורך בסדרה העוסקת בקהילה הורודה בלבד כי הסטריאוטיפים יישברו והנושא ייכנס לתודעה. אך בינתיים, כשהבורות חוגגת ואנחנו ממשיכים להיתקל בסטודנטים ששואלים אותנו "תגידו, יש הרבה לסביות כוסיות בקבוצה שלכם? כדאי לבוא?!" כשהם רואים אותנו תולים את השלטים של TQ, ואפילו בחוות מחשבים של הפקולטה אנחנו נתקלים בהערות המופוביות שונות, החלום עדיין נראה רחוק, ול"הכי גאים שיש" יש חשיבות עצומה.





הכתבה התפרסמה לראשונה במדור של TQ ב'קולי' - עיתון הסטודנטים בטכניון. כתבות נוספות מהמדור ניתן לקרוא באתר של TQ.