אבודים לא עוד

The End
עשרת הפרקים הגדולים
עשרת הרגעים הגדולים

הכתבה כוללת ספוילרים כללים לסדרה כולה

במהלך קיץ שנת 2004 הגיעו יחסיי עם המסך הקטן לנקודת שפל מסוימת. אחרי ש\"באפי\" ירדה מהמרקע שנה קודם לכן הגיעו החדשות העצובות על קיצוצה האכזרי של \"אנג\'ל\" בטרם עת, והתחושה האישית שלי כלפי כל מה שנוגע לטלוויזיה לא היתה טובה במיוחד. מן שילוב של מיאוס מהרשתות הגדולות ושיקולי הרייטינג שלהם יחד עם תחושת אכזבה מהעובדה שיוצרים מסוגו של ג\'וס ווידון עוזבים את תחום היצירה הטלוויזיונית.

אלא שאז נתקלתי בכתבה באתר בשם \"Aintitcool\" שסיפרה על פרק הפיילוט של סדרה חדשה בשם \"Lost\" מבית היוצר של ג\'יי ג\'יי אברהמס מ\"זהות בדויה\". משום מה הכתבה הזאת צדה את עיני, שהרי כתבות כאלה היו בשפע, אבל משהו בהתלהבות של כותב הביקורת היה קצת חריג אפילו במונחים של האתר הזה (שידוע בסוג כתיבה כזה). לא זו בלבד שהכתב תיאר את הסדרה כזו שהוא מצפה לה יותר מכל לקראת עונת השידורים הקרובה אלא שהתיאור שלו הצביע על כך שהפרק הופק בסטנדרטים גבוהים במיוחד.

אחרי שסיימתי לקרוא את הכתבה הרגשתי שאני חייב לצפות בפרק הפיילוט הזה ויהי מה. ואכן, הציפייה הדרוכה הצדיקה את עצמה - הפרק תאם לחלוטין את כל הסופרלטיבים שהורעפו עליו. הסטנדרטים של ההפקה הזכירו סרט הוליוודי, הקצב של הסיפור היה פנטסטי, כמות הדמויות והסיפורים שזכו להתייחסות במהלך הפרק הייתה מרשימה בהיקפה וכל העסק הרגיש כמו אפוס מרתק. במהלך הצפייה בפרק זיהיתי את אחד המרכיבים שכל כך אהבתי בסדרות של ווידון - השילוב בין ז\'אנרים שונים באופן מושלם: דרמה, מתח, קומדיה, מסתורין, פנטסיה ואימה, והכל מבלי לפגוע לרגע בשטף הסיפורי. עוד אלמנט שמצא חן בעיני במיוחד היה הבימוי יוצא הדופן לאורך הדקות האחרונות שלאחר נחיתת המטוס שהוסיף נופך ריאליסטי מאוד לעניין וממש נתן לי תחושה כאילו שאני \"חי\" את האירועים.

להפתעתי - ולשמחתי הרבה - הפרק זכה לנתוני רייטינג מעולים בארה\"ב. בשידור צפו מעל 18 מיליון אמריקאים, מספרים שהביאו את ABC לראשות טבלאות הרייטינג לראשונה מאז ימי \"מי רוצה להיות מיליונר\" בשנת 2000. הנתונים האלה היו משמחים במיוחד מבחינתי בתקופה ההיא שכן הם סיפקו תשובה ניצחת לטענה לפיה סדרות איכותיות שמשלבות אלמנטים פנטסטיים לעולם לא תוכלנה להצליח ברשת ארצית - הנה סדרה שבה ראינו אי משונה בעל תכונות על-טבעיות, מפלצת שתוקפת אנשים, דובים ומסרים מוזרים בצרפתית שמצולמת כמו סרט קולנוע וברמה גבוהה, ועדיין הקהל הגיע בהמוניו ולא נטש את הפרק באמצע.

הסדרה שמרה על נתוני צפייה יפים לאורך העונה (כ-16 מיליון צופים בממוצע) ועל נתונים דומים לאורך העונה הבאה. ככל שהשנים נקפו הסדרה איבדה חלק מהקהל שלה, ובשתי העונות האחרונות נרשם ממוצע צפייה של 11 מיליון צופים, אבל הסדרה ייצרה \"באזז\" אדיר - דיברו ומדברים עליה בתקשורת וליד מכונות השתיה בעבודה, נכתבו עליה מחקרים ומאמרים ובעיקר, היא ייצרה תיאוריות ואתרי מעריצים אובססיביים בהיקף אדיר שעולה עשרות מונים על כל סדרה אחרת. בנוסף, העונה הנוכחית הפכה למדוברת במיוחד ופרק הסיום של הסדרה נחשב עוד בטרם שודר לאירוע טלוויזיוני נדיר בהיקפו. דוגמא מצוינת לאפקט האדיר של הסדרה ניתן למצוא בהחלטתו של הנשיא אובמה לדחות את נאומו לאומה האמריקנית לאחר שגילה שמועד הנאום \"נופל\" על פרק חשוב של הסדרה.

אז מהו סוד ההצלחה של \"אבודים\"? מה הפך את הסדרה הזו לסיפור ההצלחה שהיא? למה כולם מדברים עליה? מדוע היא מצליחה להוציא מאנשים כה רבים אמוציות שונות (ונזכיר שלסדרה יש גם לא מעט שונאים) ואפילו קריאטיביות הגובלת באובססיה קשה? 

לטעמי, התשובה מורכבת משילוב של מספר גורמים: המסתורין, העושר של העלילות והדמויות, היכולת של היוצרים לפתור את הבעיות תוך כדי תנועה והתמות הרבות והמעניינות שליוו את הסדרה.           

המסתורין שבסדרה או \"איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא?\"

יותר מהכל, \"אבודים\" תיצרב בתודעה של צופיה וכנראה גם בהיסטוריה של הטלוויזיה כסדרה שהפכה את המסתורין וגירוי יצר הסקרנות של צופיה לאמנות של ממש. כבר היו סדרות לא מעטות בהיסטוריה של הטלוויזיה שהשתמשו באלמנט המסתורין וה\"מוזרות\" כדי למשוך את הקהל הצמא לתשובות, ואף עשו זאת בהצלחה. דוגמא מצוינת: \"טווין פיקס\" (שבחודש האחרון מלאו 20 שנה לעלייתה לאוויר) - השאלה \"מי רצח את לורה פאלמר?\" ליוותה את הסדרה מראשיתה והתעלומה הזו משכה את הצופים הסקרנים לצפות בה. מעבר לכך, הסדרה יצרה עולם מוזר ועשיר בדמויות ובתעלומות קטנות שהפכו את חוויית הצפייה בה למאתגרת במיוחד.

ואולם, דומה שיוצרי \"אבודים\" למדו לקח אחד שדייויד לינץ\' למד על בשרו ב\"טווין פיקס\" - לעולם אל תחשוף את כל הקלפים שלך בשלב המוקדם. תעלומת הרצח של \"טווין פיקס\" נפתרה בסיום העונה הראשונה, ולמרות העולם העשיר והדמויות הצבעוניות, הקהל פשוט הפסיק לצפות בעונה השניה. \"אבודים\" לא נפלה בפח הזה והמשיכה לספק לצופיה עוד ועוד שאלות ומסתורין עד יומה האחרון.

הגישה הזו של יוצרי הסדרה גררה, כמובן, גם ביקורת הפוכה. רבים מצופי הסדרה התלוננו על היעדרן של תשובות לשאלות, והאשימו את היוצרים ברמאות, בתכנון לקוי ובהתרשלות בכתיבה. הגישה הזו גם עלתה לסדרה ביוקר בכל הנוגע לנתוני הצפיה בה. כאמור, ניתן לזהות מגמה ברורה של ירידה בכמות הצופים לאורך השנים, ולמעשה, הסדרה איבדה לא פחות מ-7 מיליון צופים מאז ימיה הראשונים. ניתן לייחס את הירידה הזו במידה רבה לייאוש ומיאוס של חלק מהצופים מאי-קבלת התשובות והקושי במעקב אחר כל השאלות והתעלומות החדשות. למעשה, אפשר לומר שהיוצרים הונו, במידה מסוימת, את אנשי הרשת, שכן במהלך תהליך הפיתוח של הסדרה דרשו אנשי הרשת שהסדרה תהיה עשויה באופן שבו גם צופים חדשים יוכלו להתחבר אליה בקלות, והשאלות והתעלומות הרבות גרמו לאפשרות להצטרף לסדרה במהלכה לבעייתית מאוד.

ובכל זאת, למרות כל הקשיים שהגישה הזו עוררה, נראה שמי שיצאו המנצחים הם היוצרים. עם עובדות קשה להתווכח - כמות אתרי האינטרנט שהוקמו בניסיון לפענח מה עומד מאחורי כל השאלות שבסדרה, לחפש רמז מטרים מהדקה ה-34 של פרק 12 מעונה 2, לעבור \"פריים\" אחר \"פריים\" בניסיון למצוא רפרנסים, לגבש תיאוריות מקוריות לעתים והזויות לחלוטין במקרים אחרים על סיפור המסגרת של הסדרה, ההצלחה של מכירות ה-DVD והתעשייה שמסביב לשידור בטלוויזיה וכו\' היא פשוט בלתי נתפסת.

יוצרי הסדרה הבינו והפנימו את האלמנט הפשוט כל כך והנכון כל כך הגלום במסתורין - התעלומה מגרה את הדמיון, מעניינת, מסקרנת ומוציאה מאתנו את כל היצירתיות החבויה בנו, עד כדי כך שלעתים התשובות והתיאוריות שהצופים סיפקו לתעלומות בסדרה היו הרבה יותר מעניינות ומוצלחות מאלה שמצאו היוצרים.

המחשה נאה לסוגיית המסתורין והאפקט שלה על הקהל אפשר למצוא בהרצאה שנתן ג\'יי ג\'יי אברמס, האיש שהגה את הרעיון שמאחורי הסדרה והיה זה שפיתח אותה (אבל בניגוד למה שנהוג לחשוב, לא היה מעורב כלל בכתיבת הסדרה או בהפקתה כבר מימיה הראשונים). בהרצאה הזו אברמס עושה שימוש ב\"קופסת מסתורין\" שרכש לפני שנים רבות בחנות קסמים ומסביר מה הקופסה הזאת מסמלת עבורו - דווקא העובדה שהיא סגורה וכתוב עליה שהיא מסתורית היא זו שמגרה את בלוטת הסקרנות וגורמת לצופה בה קושי להפסיק לדמיין מה נמצא בתוכה, וזה מה שעשתה \"אבודים\" לקהל שלה - היא פיתתה אותו שוב ושוב עם שאלות ועוד שאלות וכשכבר נמצאו כמה תשובות - עוד כמה שאלות חדשות. והקהל? הוא נפל שוב ושוב במלכודת מרצון וביודעין, חיפש את התשובות ומצא עוד ועוד שאלות חדשות.

העושר הרב של העלילות והדמויות או \"מפלצות התהילה\"

אחד הדברים המוצלחים בסדרה, לטעמי, נעוצה ביכולת שלה לסטות מהרעיון המקורי שלה וליצור עולם עשיר בדמויות ובעלילות. הרעיון הבסיסי (חבורה של אנשים שנתקעים על אי בודד) נשמע בתחילה כמו משהו שיוכל להחזיק עונה אחת בלבד, שהרי זה נשמע ברור לחלוטין שהמרחב של הסדרה מוגבל מאוד וכך גם כמות הדמויות.

ואולם, אין ספק שבעניין הזה הסדרה הצליחה להפתיע ודווקא בתנאי הפתיחה הללו יצרו את אחת הסדרות הכי עשירות מבחינת היקף הדמויות המעורבות בה והסיפורים שהיא סיפרה במהלכה בשנים האחרונות ובכלל.

אם ברגעיה הראשונים של העונה הראשונה נדמה היה שמדובר בסדרה פשוטה על מספר אנשים שנתקעו על האי ומנסים להיחלץ ממנו, עד מהרה הסתבר שלכל האנשים האלה היה עבר עשיר לפני שהגיעו לאי ומערכות יחסים מורכבות עם האנשים שהיו בעבר חלק מחייהם ועם אלה שגורלם נקשר עמם כעת.

בהמשך, התברר שהאי ממש אינו שומם כפי שהוא נראה והרבה \"שחקנים\" חדשים הצטרפו ל\"משחק\" - \"האחרים\" (ובראשם הנרי גייל/בן ליינוס), ווידמור, דזמונד, ג\'ולייט, קימי, פאראדיי, שרלוט, מיילס, וכמובן ג\'ייקוב ו\"האיש בשחור\", ועם הזמן העלילה התרחבה גם אל מחוץ לאי, מסעות בזמן ויקומים מקבילים. וכמובן, קשה לשכוח את האלמנטים הפנטסטיים שהיא עירבה בתוכה - הדב המסתורי, הלחישות המוזרות, האיש שלא מזדקן, אנשים שלא מצליחים למות, ואיך לא - מפלצת העשן.

יוצרי הסדרה - בחכמה רבה - שמו דגש על סוגיה עלילתית מהותית בכל אחת מהעונות. אם העונה הראשונה עסקה בדמויות עצמן ובהסתגלות שלהן לאי ומה שמתרחש בו, העונה השניה התמקדה ב\"Hatch\" ובכל מה שקשור בו, העונה השלישית התמקדה ב\"אחרים\" ומה שמאחוריהם, העונה הרביעית עסקה בירידה של חלק מהדמויות מהאי ובמשמעויות שלה עד לחזרה שלהן אליו, העונה החמישית עסקה במסע בזמן של חלק מהדמויות והעונה השישית שמה דגש על היקום המקביל שבו מתקיימות הדמויות.

המהלכים האלה אפשרו ליוצרים לשמור על הטכניקה הסיפורית הבסיסית של הסדרה - סיפורים מקבילים תוך התמקדות בדמות ספציפית. במהלך שלוש העונות הראשונות נעשה שימוש ב\"פלאשבקים\" בעזרתן התמקד כל פרק בדמות אחרת בקאסט ושפך אור על העבר שלה. בעונה הרביעית הטכניקה השתנתה ובמקום ללכת \"אחורה\" הלכנו, בעצם, קדימה - ראינו את הדמויות מחוץ לאי אבל לא הבנו כיצד הן הגיעו לשם, כך שהסיפור של הירידה מהאי סופר במקביל לעלילה מחוצה לו. בעונה החמישית ניתן דגש רב על החזרה בזמן של חלק מהדמויות ושוב היתה עלילה מקבילה (העלילה ב-2004 ומנגד העלילה בשנות ה- 70), ובעונה השישית צץ לו יקום מקביל שבו חיות אותן דמויות בעולם דומה אבל מאוד שונה מהעולם ה\"רגיל\" בלוס אנג\'לס.

באמצעות שיטת הסיפור המקבילה ניסו היוצרים לשפוך אור על הדמויות המעורבות ולאפשר לצופים להזדהות אתן ולהבין מה מניע אותן, כיצד הגיעו למצב שאליו הגיעו ומה המאווים הכמוסים שלהן.

לא תמיד זה עבד (מישהו אמר קייט, למשל?), אבל קשה שלא להעריך את הניסיון הזה לאור כמות הדמויות והיקף הסיפורים שהיה על היוצרים לספר בשל כך - בכל זאת, מדובר בטכניקה שדורשת המון יצירתיות והבנה בסיסית בכתיבה של דמויות ועלילות.

הסטנדרטים הגבוהים של ההפקה

גם שונאיה של הסדרה יתקשו להכחיש את העובדה שהסדרה הציבה רף גבוה במיוחד של סטנדרטים להפקות טלוויזיה מקוריות, החל מהצילום המרהיב (במיוחד של הנופים בהוואי, שם צולם רובה המכריע של הסדרה), דרך הסטים היפהפיים, העריכה הקצבית והנבונה (אלמנט חשוב במיוחד בסדרה שמבוססת על מעברים בין זמנים ועל קצב התרחשויות גבוה) וכלה במוסיקת הרקע המפחידה לעתים ומרגשת לעתים אחרות (מייקל ג\'יאנצ\'יני, האיש שמאחורי ה-Score זכה בפרסים רבים על עבודתו כאן) וכמובן, במספר תצוגות משחק מרשימות מאוד של חברי הקאסט, במיוחד מצד מייקל אמרסון (בן), טרי א\'וקווין (לוק), ג\'וש הולוויי (סוייר) והארי אין קיוזאק (דזמונד). שני הראשונים זכו גם בפרסי \"אמי\" על תפקידיהם, והסדרה עצמה זכתה בפרסים רבים, בהם \"אמי\" על הסדרה הטובה ביותר, \"גלובוס הזהב\" על הסדרה הטובה ביותר ופרסים שונים בכל הנוגע לתחום ההפקה.

הנכונות של היוצרים לתקן ולשנות תוך כדי מהלך הסדרה או \"עדכוני תנועה\"

במהלך העונה השלישית חשתי שהסדרה החלה \"לדשדש\". הרגשתי מיאוס מסוים מהעלילה שהרגישה \"תקועה\" ומהדמויות שאחרי הגילויים הראשוניים והמפתיעים על עברן התקשו לחדש לי משהו.

לזכותם של יוצרי הסדרה ייאמר שגם הם הבינו שהעסק תקוע, ומצאו דרך מקורית ומבריקה לרענן את הסדרה. למעשה, היוצרים ביצעו את המהלך בשתי \"חזיתות\" - בחזית של העולם \"האמיתי\" הם יזמו פנייה לאנשי הרשת והגיעו אתם להבנה - חסרת תקדים, אפשר לומר - על כך שיוכרז מראש שהסדרה תסתיים בתום העונה השישית, לא רגע אחד לפני, וגם לא רגע אחד אחרי כן. בחזית ה\"עלילתית\" הם יצרו את ה\"טוויסט\" הגדול של סיום העונה השלישית - הגילוי על כך שכל מה שראינו מג\'ק במהלך הפרק בכלל לא היה \"פלאבשק\" אלא \"פלאשפורוורד\".

בדיעבד, אפשר לומר שזה היה אחד המהלכים הכי מבריקים שראיתי מימיי. הוא הזריק לסדרה אנרגיות חדשות, התניע את העלילה וחידש לחלוטין את העניין שלי בסדרה. ההכרזה על מועד סיום הסדרה נטעה בצופים את התחושה שכעת ברור שהיוצרים יודעים לאן הם הולכים ופתאום כל העלילות קיבלו משמעות והסקרנות לקראת סיום הסדרה רק הלכה וגברה. המהלך התסריטאי של יצירת ה\"פלאשפורוורד\" איפשר לפתח את הדמויות לכיוונים חדשים ושוב גירה את יצר הסקרנות של הצופים עם שאלות חדשות (איך הם ירדו מהאי? מתי? למה הסדרה לא מסתיימת כך? ועוד שאלות רבות).

יתרה מכך, המהלך הזה שיקף גם סוג של שינוי מבחינת היוצרים - אם בשלוש העונות הראשונות היתה תחושה שהדגש הוא יותר על הדמויות ופחות על העלילה, בשלוש העונות האחרונות הדגש עבר לעלילה, כך שנוצר איזון מסוים במובן הזה. 

גם השילוב של דמויות חדשות והניסיון לספק תשובות לפחות לחלק מהשאלות שטרדו את מוחם של הצופים במשך השנים הראו שהיוצרים ניסו כל הזמן לחדש ולמצוא רעיונות יצירתיים תוך כדי תנועה. העובדה שהיוצרים לא \"ננעלו\" על הקונספציה שלהם אלא הקשיבו לרחשי הקהל הפכה את הסדרה לטובה יותר, לטעמי, והצילה אותה מאבדון אי-שם בסוף העונה השלישית.

התמות והרעיונות שליוו את הסדרה או \"מיתוס ומציאות\"

לאורך הסדרה כולה ניתן לזהות מספר תמות בולטות שמלוות כמעט את כל הסיפורים והדמויות בה, כגון: יחסי הורים וילדים (כמעט לכל אחת מהדמויות הראשיות יש \"Issues\" עם מי מבין הוריהם, בדרך כלל האב), רומנטיקה (ג\'ין וסאן, סוייר וג\'ולייט, רוז וברנרד, סעיד ונדיה, דניאל ושרלוט, צ\'רלי וקלייר, הרלי וליבי, וכמובן - דזמונד ופני), אמונה מול מדע (לוק מול ג\'ק והמהפך שעובר ג\'ק מול המהפך המסוים שעובר סוייר), טוב מול רע, שכר ועונש, חיים ומוות, חברות בין אנשים ועוד ועוד ועוד.

מעבר לכך, הסדרה הצטיינה מאוד ברפרנסים שלה לא רק לתרבות הפופ, אלא גם - ובעיקר - לאלמנטים היסטוריים ופילוסופיים שונים, החל מהתנ\"ך, דרך ה\"ברית החדשה\", המיתולוגיה היוונית, רומא העתיקה, האלים המצריים, הוגי דעות מפורסמים, פילוסופיות עתיקות ועוד. האלמנטים הללו באו לידי ביטוי הן בבחירת השמות של הדמויות, האתרים שעל האי והגורמים שמסביב והן מבחינה ויזואלית (למשל: הפסל הענק שעל האי שקשור לתקופת המצרים) ועוד.

על העולם העשיר של הסדרה לא נרחיב כאן, אבל ניתן לקרוא עליו, למשל, בכתבה המצוינת של סיון כהן על הפילוסופיות העתיקות שמשתקפות בסדרה.

לסיכום

לאחר שש עונות מרתקות ומרשימות \"אבודים\" מסיימת את דרכה ותותיר אחריה בוודאי ויכוח מר - האם מדובר בסדרה מצוינת או בבלון נפוח שהסתיר ריקנות תסריטאית?

באופן אישי, אני מתקשה להבין את הטענות של אלה שטוענים שהסדרה נכשלה במתן התשובות לכל השאלות הפתוחות. נכון, היו כמה סוגיות שהיו ראויות לתשובות או לפחות לתשובות מוצלחות יותר, אבל למי אכפת? אני מלכתחילה נקשרתי לסדרה כי חיפשתי ליהנות ממנה, ואת זה קיבלתי ובגדול. אותי מעניינות הדמויות, התהליכים, הסיפורים הגדולים מהחיים. תשובות? אותן אפשר למצוא בסוף העמוד במהופך.

השורה התחתונה היא שמבחינתי \"אבודים\" היא הסדרה החשובה ביותר בטלוויזיה הארצית בעשור החולף ואחת משלוש הסדרות הבולטות של העשור כולו. בניגוד למרבית הסדרות האחרות שעם תום הצפייה בהן הן משתכחות מהלב, \"אבודים\" תמיד גרמה לי לחשוב גם לאחר הצפיה (\"מה לעזאזל קרה פה?\", \"למה קייט עדיין חיה?\", \"מי זה ג\'ייקוב?\", \"מה רוצה ווידמור?\" וכו\'), והביאה ליצירתם של אלפי אתרי אינטרנט ברחבי העולם שעוסקים בסדרה ובניתוחי הפרקים והתעלומות שבה.

לטעמי, העובדה שהסדרה עוררה גל כה גדול של ויכוחים עזים בין אוהביה לשונאיה היא הניצחון הגדול של יוצריה, והפסטיבל הגדול שפרק הסיום שלה עורר מהווה הוכחה ניצחת לכך.