נתחיל בסוף - מכת "לחיי האהבה" פגעה גם במשפחה שלי. כבר מספר חודשים אני מוצא עצמי מתפנה מכל עיסוקי בין השעות שמונה לתשע בערב, פק"ל. ולא רק במשפחה שלי המגפה הזו פושטת. בכל אחד מחבריי מתגלה הצד האפל - ומתברר שגם הוא צופה קבוע עוד מהפרק החמישי, מכיר את כל הדמויות בעל פה, מתעב את אבנר וחושב שזה ממש משפיל לראות אותה. למעשה, עבור גברים, "לחיי האהבה" זו הסדרה שהכי לא כיף לאהוב - אתה תמיד מרגיש מושפל. מצד שני, כשאתה עם בנות והשיחה מתייבשת, תמיד אתה יכול לשאול את השאלה המנצחת "ראית לחיי האהבה?" ולהחיות את השיחה מחדש.




למי שלא היה בישראל בתקופה האחרונה (או שמחובר ל-Yes), "לחיי האהבה" היא טלנובלה ישראלית של 120 פרקים, ששודרה בכל יום מימות השבוע בשעות הערב בערוץ 3. למרות שזו לא פסגת המקוריות מבחינת העלילה, ולא ממש הסיבה לעבור לכבלים, אפשר לומר שזו סדרה שנחמד היה לראות. לא הרבה יותר מ'נחמד' אומנם, אבל גם לא פחות. פשוט כיף.

המשחק עצמו לא מרשים במיוחד, העלילה די שבלונית ולרוב צפוייה, הדמויות עצמן לא בדיוק מעוררות הזדהות, אבל לסדרה הזו יש הרבה כריזמה. מה בדיוק מושך בה? קשה לשים את האצבע, אבל אפשר לומר שיש מכלול גדול של תכונות, הגורמות לצופה להידבק לכורסא בימות השבוע. אולי אפשר לומר שהעלילה די סוחפת. כולם רוצים לדעת מה יקרה מחר, מחרתיים ובעוד שלושה שבועות - מה שהוביל לתופעה הדי מכוערת של קריאת התקצירים במדרכי הטלוויזיה ימים מראש.

מה עוד מושך בה? הטיפשות. לא להאמין כמה שתכונה זו יכולה לגרום לי להישאר דבוק לסדרה מסויימת. הדיאלוגים והאירועים כאלו טיפשיים לפעמים, והדמויות עושות כאלו שטויות, שאדם נורמלי לא מסוגל להישאר רציני אחריהן. למעשה, להפסיד שיחה עם החברים על אירועים מגוחכים אלו, זה פשוט התעלמות מאחת ההנאות הגדולות שהסדרה מספקת. באחד הפרקים הזמינה אחת הדמויות אמבולנס כך: "שלום, אני רוצ?ה אמבולנס... תודה". האלו!? כתובת, טלפון, מה קרה, הכל נעלם. היזכרות בשטויות הללו היא המחייה של כל אירוע חברתי. מי אמר שאין יתרונות פרקטיים?

ואכן, חבל שהסדרה נגמרה. כמה שהיא ישראלית (וכמה שהקונוטציה הזו שלילית), זה די כיף לראות "לחיי האהבה". נורא נהניתי לראות אותה, ואני יודע שישאר לי טעם טוב בפה. כל מה שנשאר הוא לחכות לפרקים החוזרים, ולצפות גם בהם. כמה שהיא מטמטמת, כמה שהיא מעצבנת - בשורה התחתונה, כיף היה לצפות.