אני והחבר\'ה

מאז 1951, עת הגיחה לוסי ב\"אני אוהב את לוסי\" למרקע, הפך הסיטקום לז\'אנר המזוהה ביותר עם הטלוויזיה האמריקאית. לאורך השנים התקבע ה-DNA של הפורמט לתצורתו המוכרת: 30 דקות ברוטו, צילומי אולפן, שלוש מצלמות נייחות, עלילה אוטונומית לכל פרק, דמויות המייצגות ארכיטיפים נפרדים (חיוביים ברובם) וכמובן – פסקול צחוק.

זרזיף של שינוי החל לטפטף במהלך שנות ה-80, התגבר בשנות ה-90 והפך במידה רבה לזרם המרכזי בעשור שזה עתה הסתיים – והז\'אנר שינה פניו. המטרה אמם נותרה בעינה – בידור, אך האמצעים השתנו. סממני הסיטקום הותיקים החלו לנשור והתחלפו במוטיבים בתחום הדרמה והדוקומנטארי. מול השחקנים ניצבה מצלמה בודדת, פסקול הצחוק נמחק, מסגרת העלילה הפכה עונתית ובשביל להבין את ההתרחשות הסדרה דרשה מהצופה לנקב כרטיס כל שבוע. הפאנצ\'ים לא מגיעים כל 30 שניות ולמעשה לא מגיעים כלל. להומור התווספו רבדים של מלנכוליה, אבסורד ואירוניה. וקרה דבר נוסף: תת-הז\'אנר המוקומנטרי שבר את קונבנציית הקיר הרביעי על בסיס קבוע; החוצץ שתחם את גבולות האשליה החל להתפורר. המצלמה הופכת נוכחת, לדמויות נוצקה מודעות - הן יודעות שהן מתועדות.

מי שעוקב אחרי טוריו של סייד קשוע במוסף \"הארץ\" ודאי הבחין שאחת לתקופה מקדיש סייד טור שלם לכך שאינו מצליח לכתוב טור. זו כמובן טקטיקה מחוכמת ונושנה לכתוב טור על שום דבר, אבל לא רק - זאת גם דרך התמודדות עם משבר כתיבה. מעין שלב מקדים לפני פרץ היצירתיות הבא. אז מה קורה כשליוצרים ההוליוודיים נגמרו הרעיונות לקומדיות? כמו קשוע, הם יוצרים קומדיות על כך שקשה לעשות קומדיות. וכך קיבלנו את \"המופע של גארי שנדלינג/לארי סנדרס\", \"הקאמבק\", \"גרוס פויינט\", \"30 רוק\" ועוד קומדיות רבות אחרות שבמרכזן כאוס אחד גדול שנובע מהליך התקנתה של סדרת טלוויזיה. בקומדיות הללו סט הצילומים הפך למקום התרחשותה העיקרי של הסדרה והדיאלוגים בין הדמויות – לדיון רפלקסיבי על הז\'אנר, גבולותיו וייצוגיו.

במידה מסוימת ניתן לראות בערב יום חמישי הנוכחי של רשת NBC את הזיקוק של אותו תהליך שהחל בשנות השמונים ונמצא כעת בשיאו. בלוק הקומדיות של יום חמישי, אותה רצועה יוקרתית המהווה את גולת הכותרת היצירתית של הרשת, מכיל רצף של סדרות המייצגות את המטמורפוזה שעבר הסיטקום האמריקאי: \"המשרד\", \"מחלקת גנים ונוף\", \"רוק 30\" – השתיים הראשונות הן אנטי-קומדיות והשלישית היא סדרת ברנז\'ה שמרוב קריצות עוד עלולה להיתפס לה העין.







בעונה הנוכחית נוספה לבלוק הקומדיות סדרה חדשה; הדמויות המופיעות בה לא מדברות למצלמה, הן גם לא מסתובבות על סט של סדרת טלוויזיה. למעשה, להיפך – במידה רבה המסגרת הכללית שבה אל היסודות המקוריים של הפורמט: שוב קבוצה של ארכיטיפים (רובם ככולם חיוביים), שוב עלילה אוטונומית ושוב – פאנצ\'ים כל 30 שניות. האם זה אומר שחזרנו שוב לנקודת ההתחלה? לא, ממש לא.

גבירותיי ורבותיי – השלב הבא של הקומדיות: קומיוניטי.

\"קומיוניטי\" (במקור: קומיוניטי) היא קומדיה שעלילתה מתרחשת ב\"גרינדייל\", קומיוניטי קולג\' (קולג\' ציבורי, המיועד לאותם סטודנטים שלא התקבלו לקולג\' או לאוכלוסיה המעדיפה לימודי ערב) בדנבר שבקולרדו. לא בדיוק ליגת הקיסוס של הפדגוגיה האמריקאית. במרכז הסדרה עומד וגם זז ג\'ף ווינגר (ג\'ואל מקהייל) עורך דין צעיר שדיפלומת המשפטים שלו נשללת לאחר שלמעסיקיו התברר שתוארו הגיע מקולומביה. המדינה, לא האוניברסיטה. בצר לו נאלץ ג\'ף לחזור לקולג\' והפעם להשיג את הדיפלומה בדרך החוקית.

בקורס ללימוד ספרדית נתקל ג\'ף בחבורה משונה של סטודנטים: בריטה (ג\'יליאן ג\'ייקובס), בלונדינית נאה ומתוחכמת; פירס (צ\'בי צ\'ייס, \"SNL\") סטודנט בן 60+ שמאחוריו שבעה חוזי גירושין; עאבד (דני פודי, הופעות אורח ב \"ER\", \"גריק\", ואחד מאנשי צוות המערכת של רורי גילמור בעיתון ייל) סטודנט לקולנוע עם שיק אוטיסטי וחיבה חזקה לתרבות פופולארית; שירלי בנט (איווט ניקול בראון) גרושה שחורה ונוצרייה אדוקה; טרוי (דונאלד גלובר, תסריטאי \"30 רוק\". The Funcooker - זה שלו) שחקן פוטבול-תיכונים במיל\' ובת כיתתו אנני (אליסון ברי, טרודי קמפבל ב\"מד-מן\") חננה יהודיה פוריטנית (במקור, אגב, אנני יועדה להיות דמות לטינית או אסיאתית, אך לא נמצאה שחקנית מתאימה אז הוחלט לשנות את תסריט הפיילוט בהתאם).

עם מעט עניין בספרדית והרבה עניין בבריטה, מגבש ג\'ף את אנסמבל המוזרויות הנ\"ל לקהילת לימוד ספרדית משותפת. ונכון - עד סוף הפרק הראשון הוא מבין שמגניב לו בחברתם והסידור הזה הופך לקבוע, לשמחתו ולשמחתנו.

דן הרמון, היוצר (תוצרי עבר: \"המופע של שרה סילברמן\"), ביסס את נקודת המוצא של הסדרה על חוויותיו שלו: במטרה להציל את יחסיו עם חברתו דאז, נרשם הרמון לגלידייל, קומיוניטי קולג\' בלוס אנג\'לס, ולמד איתה ביחד סמסטר בספרדית. במהרה הוא התחבר עם קבוצת תלמידים שלכאורה לא היה בניהם שוב דבר משותף והם הפכו לחבורה שמחה וצוהלת.

לטובת מערך החינוך האמריקאי ושלום העולם, אני מקווה שפה הקשר למציאות נפרם ואת סגל המרצים שמוצג לנו ב\"קומיוניטי\" הוא בדה במוחו הקודח: מדובר באוסף של משוגעים. הפסיכי ביותר הוא המורה לספרדית, סניור בן צ\'אנג (מגלם אותו ד\"ר קן ג\'יאונג, קומיקאי שלפני הפיכתו לשחקן חלטר כמה שנים כרופא. כן). כיצד אפשר לתאר אותו? נסו לחשוב על שילוב של גברת זעפני מ\"זבנג\" ופאי מיי מ\"להרוג את ביל\". עוד בסגל: הפרופסור לפסיכולוגיה איאן (ג\'ון אוליבר, \"הדיילי שואו\") והדיקן העליז פילטון (ג\'ים ראש, הופעת אורח בפרק האחרון של חברים, מסתבר), שלא ברור אם המרגליות שפיו מנפק הן מטרידות יותר או מצחיקות יותר.  


סניור צ\'אנג

צוות הכותבים של \"קומיוניטי\" מחזיק ברזומה קומי מוכח, בין השאר אפשר למצוא שם תסריטאים שעבדו בהפקות של \"סקרבס\", \"ספין סיטי\", \"30 רוק\", \"קוראים לי ארל\", ו- \"SNL\". על מלאכת הבימוי הופקדו האחים המוכשרים ג\'וי ואנתוני רוסו (\"משפחה בהפרעה\", בין השאר). עם מקהייל וצ\'ייס דן הרמון עבד כבר בעבר: שניהם הופיעו ב-Water and Power, סדרת הסרטונים שהוא הפיק ל-Channel 101, פסטיבל האינדי-טלוויזיה/אתר אינטרנט שהרמון הוא אחד ממייסדיו.

אז מה בעצם כל כך מיוחד פה?

או. \"קומיוניטי\" היא לא עוד סדרת טלוויזיה. \"קומיוניטי\" היא הטלוויזיה. היא ריאקציה של הסיטקום. הדמויות עצמן נולדו לעידן הטלוויזיוני, גדלו מול המרקע ועכשיו הן חיות בתוך המכשיר. כשג\'ף נתקל באישה שחורה זרה בקפיטריה של הקולג\', האינסטינקט הראשוני שלו הוא להתייעץ איתה; כשהיא עושה פרצוף, הוא מתנצל: \"גדלתי מול הטלוויזיה. הרגילו אותי לחשוב שנשים שחורות מעל גיל חמישים הן מנטור רוחני\". את עאבד הוא מאבחן כלוקה בתסמונת אספרגר; לא כי הוא רופא, אלא כי זה מה שיש בטלוויזיה כל הזמן – דמויות עם אספרגר.

תסמיני המודעות העצמית לא ייחודים רק לג\'ף, כל הדמויות בסדרה יודעות היטב את תפקדן בכוורת ומתנהגות בהתאם. ז\"א - לא בהתאם. \"קומיוניטי\" מציגה דרך חדשה לשבירת הקיר הרביעי: במקום לנעוץ מבטים בצופים אחת לתקופה סטייל ליז למון, היא שולחת ידיים לעבר הקונבנציות הטלוויזיוניות-קולנועיות והקלישאות העבשות שהסיטקומים הקלאסיים לשו עד זרא – ומפרקת אותם. לפיכך, אין זה מפתיע שג\'ואל מקהייל, שכבר חמש שנים מנחה בשנינות אין קץ את \"מרק הוליוודי\", תוכנית הלגלוג העצמי המעולה של רשת E, משתחל לדמותו החלקלקה של ג\'ף ווינגר בצורה כה טבעית, נינוחה ומלאת חן. \"קומיוניטי\" היא הצאצא עתיר ה- IQ של \"מרק הוליוודי\", ופועלת באותו מישור קומי.


פירס וג\'ף

אין זה אומר שהסדרה היא רצף של רפרנסים וגגים רפלקסיביים נטולי הקשר. \"קומיוניטי\" אינה גרסת הלייב אקשן ל\"איש משפחה\" (כבודה במקומה); היא גם לא מצעד ביזאר של דמויות אקסצנטריות שהסיטקומים האמריקאים כה אוהבים (במינון נמוך, אחד לכל סדרה). הדמויות אמנם בעלות מניירות ואי אלו מוזרויות, אך אפיון זו לא משתלט עליהן אלא נע במקביל לפיתוח הדמויות לעומק. ואין זה הישג שיש להקל בו ראש; המרחק בין האקסצנטרי לקריקטורה דק מאוד ודן הרמון מצליח בכישרון רב לנווט את דמויותיו לחוף מבטחים. אני מתקשה להיזכר מתי בפעם האחרונה הצליח מפגן משונויות שכזה לככב בפריים-טיים האמריקאי ולזכות בהערכה כה רבה (יאדו צועק מהיציע \"משפחה בהפרעה\". ובכן, כן).

אז כיצד הרמון וכותביו עושים זאת? כמויות מסחריות של צ\'ארם ואנושיות. גם הדמויות הפסיכיות וההזויות ביותר, כמו סניור צ\'אנג והדיקן, משורטטות עם מחוגה ונעטפות בדוק עבה של חום ופלומת מקסימוּת. עם צורת הגשה כה נעימה, אפילו ההערה הצינית ביותר של ג\'ף מתפרקת מהיסודות הנבזיים שלה. כמובן שאם הכתיבה המשובחת ומשובבת הלב לא הייתה מגובה בשחקנים טובים העסק לא היה עובד. לשמחת כולנו מלאכת הליהוק של \"\'קומיוניטי\" נעשתה ללא רבב: צוות השחקנים המעולה מפגין שילוב מרשים של תזמון קומי מדויק, מימיקת פנים רבת כישרון, משחק מצוין ותחושת כיף גדול באופן כללי. 

אך הכיף לא אומר שהולכים בדרך הבטוחה. אם ב\"חברים\" - הנסיכה הישנה של ערבי חמישי  - המתנו 10 עונות עד שעשו טובה ונתנו לדמות שחורה לשזוף את הפריים, ב\"קומיוניטי\" ההתנגשות התרבותית מונחת על השולחן מהרגע הראשון. בדיחות על גיל, מין, דת, וגזע באות בחשבון בכל רגע נתון. וכאן נכנס היתרון המרכזי של אנסמבל דמויות מגוון ורב גזעי – הן יכולות לצחוק על עצמן וזה אפילו לא נחשב משהו רע (לפחות על פי מה שכתוב בספר החוקים של ה-FCC).

כחובב מושבע של תרבות פופולארית, לא מפתיע שהדמות החביבה עליי היא זו של עאבד, מכונת הירייה האנושית של רפרנסים, עם חיבה חזקה לקולנוע טראשי מהאייטיז (אגב, דני פודי, שמגלם דמות עם שורשים פלסטינאים - המשפחה של עאבד מקורה מעזה - הוא בכלל מיקס הודי-פולני. וכן, הוא דובר פולנית שוטפת). הזוגיות של עאבד עם חברו הטוב טרוי היא ממערכות היחסים ההרמוניות ביותר שנראו על מסך הטלוויזיה. לשניהם תזמון קומי מושלם ויכולת משובחת לירות שנינויות בצרורות ובפנים חתומות. השילוב ביניהם אחראי לכמה מהסצנות המשובחות ביותר בסדרה.


טרוי ועאבד

נשמע טוב הקומיוניטי הזה. אז כמיטב המסורת, היא בטח בוטלה?

חלילה וחס. העונה הראשונה של \"קומיונטי\" לא הפכה לסיפור הצלחה מטורף אבל הישגיה נאים בהחלט: מעל חמישה מיליון צופים בממוצע בכל פרק וגרעין נאמן של צופים צעירים שדובק בה מידי שבוע. במשבצת של 20:00, השיגה \"קומיוניטי\" 24 אחוזי רייטינג (בקרב הקהל הנחשק: 18-49) יותר מאשר התוכן ששודר שם קודם לכן; מספיק בשביל לקבל עונה שנייה, שאכן אושרה לאחרונה (למעשה, עד כה \"קומיוניטי\" היא הסדרה המתוסרטת החדשה היחידה של NBC מבציר 2009-10 שאושרה לה עונה נוספת).

אז במכורתה המצב שפיר, אבל מה עם שאר העולם? ודאי שאלתם את עצמכם איך סדרה שמבוססת על רפרנסים לתרבות פופולארית אמריקאית תצליח לפנות לקהלים זרים ברחבי העולם? אז דבר ראשון, אפשר ליהנות ממנה גם אתם חייזר שרק הגיע ממאדים. הסדרה משעשעת ומצחיקה גם בלי להבין רפרנס אחד. דבר שני: בנדיקט אנדרסון.

מה?

חוקר הלאומיות בנדיקט אנדרסון טוען שהמנוע שהצמיח את הלאומיות היא טכנולוגיות תקשורת. מדוע? כי הטכנולוגיה יצרה תפישת זמן חדשה, במסגרתה קבוצות גדולות של בני אדם תופשות את הקיום שלהן כחלק מקבוצת על המשותפת להם. גם אם כל איש ואישה לא מכירים באופן אישי את כל הפרטים בקבוצה/חברה/מדינה שלהם, הטכנולוגיה סוללת בשבילם מישור תרבותי זהה, ומכאן עד לתחושת סולידריות קהילתית המרחק קצר. הוא מכנה זאת \"קהילות מדומיינות\".
 
אנדרסון אמנם מדבר על טכנולוגית הדפוס, אבל הטלוויזיה עונה בדיוק על אותן פונקציות – כלי מרכזי בהבנייתה של תרבות משותפת. הגלגול הבא של הטלוויזיה – אתר יוטיוב, כבר פונה לקהילה בקנה מידה גדול הרבה יותר, הגדול ביותר, למעשה.

יוטיוב משטיח את התרבות העולמית, לא מבחינה של תרבות שטחית, אלא מהבחינה שניתן לדלג מטריטוריה תרבותית אחת לאחרת ללא מגבלה, וכאן בדיוק \"קומיוניטי\" נכנסת לתמונה. הרי סדרה שמבוססת על רפרנסים לתרבות פופלארית פונה לכאורה לקהל מסויים - שמכיר את אותו תוכן. בעידן של יוטיוב – כולם מכירים את אותו התוכן. ואם במקרה משהו עבר מעל הראש, אפשר להיכנס לעמוד הויקי של הפרק, לעבור על רשימת הרפרנסים, להעתיק ליוטיוב ותוך שתי דקות להרגיש חלק מאותה קהילה מדומיינת שמבינה את הבדיחות של \"קומיוניטי\".

בהתאם, \"קומיוניטי\" גם התעצבה לתבנית היוטיובית; בתום כל פרק, בזמן הכתוביות, עולה מערכון קצרצר ומצחיק, מנותק מעלילת הפרק, שכאילו רק ממתין להעלאה ליוטיוב, אימבוד לפייסבוק ולייק מהיר. הקוסמופוליטיות שהאינטרנט הצמיח, והאפשרות לגשת לכל פרט מידע, אנקדוטי ושולי ככל שיהיה, היא הרקע שהצמיח את \"קומיוניטי\" והוא גם הסיבה להצלחתה. לא מפתיע, אגב, שפרק הבכורה שודר קודם בפייסבוק, היקום הוירטואלי נטול הגבולות. הבאזז החיובי מהרשת לאחר השידור אותת לקברניטים ב-NBC שיש אישור מקהל היעד לצאת לדרך.



עד כמה תהיה ארוכה הדרך? אחת הבעיות הגדולות עם סדרות שמתרחשות במוסדות לימוד היא שבמוקדם או במאוחר תעודת הסיום תגיע. דן הרמון אמר שג\'ף צריך להשלים לפחות 4 שנים לתואר במשפטים, כך שתיאורטית צפויות לנו עוד לא מעט שנים של קומדיה מקורית, מופלאה, משובחת, עילאית, מקסימה וכל שאר מילות התואר שקיימות באבן שושן. נסו ותיווכחו.


קומיוניטי - ימי שני, 22:05 בערוץ HOT3, החל מ-5/4 (שידור נוסף בשבת ב-20:45).