ללכת לאיבוד

לחלק הקודם של המאמר

אין כל ספק שיוצרי וכותבי הסדרה מודעים לחשיבות המסרים הפילוסופיים שאותם הם מבקשים להעביר דרך החוויה של נרטיב הסדרה, שמות הדמויות, העיסוק הפסיכולוגי / פילוסופי של הדמויות ושל הצופים בסדרה. אחד הנושאים המרכזיים באג\'נדה שלהם היא התמודדות עם סוגיית ה\"אבידות\" מבחינה פילוסופית. לא בכדי הסדרה נקראת כך, ולא בכדי הפלטפורמה הפילוסופית בה כה רחבה. פלטפורמה רחבה זו, הסוקרת את הסוגיה מכמה זוויות (פילוסופיה מערבית ומזרחית, תפיסות דתיות ומיתולוגיות) מאפשרת להבין את חשיבות המושג ומעלה את השאלה \"האם בכלל ניתן ללכת לאיבוד?\"

המשוואה: זמן ומצב \"אבידות\" קשורים

1. תוצאות אינן יכולות להקדים בזמן את סיבותיהן. רעיון הסיבתיות, קרי ההנחה לפיה אם מתקיים, או יכול להתקיים, קשר שיטתי וקבוע בין שני אובייקטים או אירועים באופן שהאחד גורם לשני – סיבתו של השני, הרי שהסיבה צריכה להיות קודמת למסובב. כלומר זמן הוא תנאי הכרחי לסיבתיות. ללא קדימות זמנית לא ניתן לטעון ש-X גרם ל-Y.

2. זמן הוא גם תנאי הכרחי למושג זיכרון. למושג זיכרון אין משמעות ללא מושג הזמן. הפילוסוף ג\'ון לוק, בחיפושו אחר קריטריונים לזהות,  טען כי זיכרון מאפשר לנו ליצור רצף תודעתי אשר תלוי בקיומו של מושג הזמן. זיכרון והכרה קשורים זה בזה מתוך מושג הרציפות. זהות וזיכרון כרוכים זה בזה, הזהות תלויה בזיכרון והזיכרון מפיק את הזהות.

3. כפועל יוצא, זיכרון הוא תנאי הכרחי לזהות - בלי קיום רציף בזמן אי אפשר לדבר בכלל על זהות - תפיסה רציפה של זמן היא הבסיס לזיכרון.

4. אם זאת ההנחה, הרי שממנו נובעת תפיסת הסיבתיות. סיבתיות היא אותה הנחה שדברים קשורים זה לזה ונובעים זה מזה והאחר הוא תוצאתו של זה. כל ניסיון לעשות הפשטה של מושג הזמן תגיע בסופו של דבר להמשכיות. גם סיבתיות עושה אותו הדבר – המשכיות.

5. המבנה של מושג הזמן וחשיבות הקשר שלו למושג הסיבתיות מקשר אותנו למושג הזהות. החשיבות של מבנה זה נובעת ראשית כל מהעובדה שכל מושג של זהות שנפתח וכל קיום של זהות אותו נאמץ יהיה תלוי מוטבע ומוטמע במושג של זמן.

6. מרגע שיש זהות ישנה ציפיה ליציבות, ל\'הימצאות\' – קרי מרגע שמכירים ב\'אני\', ישנה היכולת לספר סיפור \'אודותיי\', לראות את העולם כמקום בו קורים \'לי\' דברים. מתוך מושג הזהות אפשר לטעון כי ישנה המחשבה על מקומי וזמני במרחב. כלומר, אני X, זוכרת את עצמי ככזה וכזה, ושייך למקום זה וזה בזמן זה וזה -  על כן ישנה ציפיה ליציבות. המצאות וקיום במקום ובזמן הנתפסים כשלך הינם חלק מהתנאים להחשב כ\'נמצא\' – כלא אבוד.

ניתן אם כן להסיק ולומר –שמבחינת הנחות היסוד הקלאסיות -  \'אבידות\' נשענת במובן מסוים על קיומו של זמן ליניארי, וכשם שרעיון הסיבתיות מניח את ליניאריות הזמן, כך אפשרות האבידות מניחה את המציאה (ולהפך).

התפיסה המטאפיסית והתפיסה האפיסטימולגית - שתי הנחות יסוד על \'אבידות\'

שתי דרכים נוספות להתמודד עם סוגיית ה\'אבידות\', ההליכה לאיבוד, איבוד הדרך, איבוד הדעת והאיבוד לדעת, היא דרך התפיסה המטאפיזית והתפיסה האפיסטימולוגית.

לפי התפיסה המטאפיסית הקלאסית, הליכה לאיבוד נכנסת לקטגוריה של אותה הנחת מסגרת של סדר, של כיוון, של משמעות קוהרנטית. היפוכם המטאפיסי של אלו – קרי: חוסר הסדר, העדר הכיוון, חוסר המשמעות – הנם, הלכה למעשה, הליכה לאיבוד. ככאלו, מצב האבידות הנו מצב נחות, פגום, חלקי, בהשוואה לשלמות המטאפיסית של המצב התקין, המסור, בעל המשמעות.

השאלה שעומדת בהקשר זה מאחורי הקלעים היא שאלת משמעותו של הסדר בעולם, שאלת הקדימויות שבין צורה לתוכן, בין מושלם לחלקי. מה קודם למה הצורה או התוכן? מה נכון יותר, מה חשוב יותר? מה מתקרב יותר לאמת?

התפיסה האפיסטמית הקלאסית  של איבוד ואבידות היא מעניינת לא פחות. זוהי הבעיה שבמרכזה עומד סובייקט היודע, הנמצא,  ועיקרה באובדן ידיעתו או המצאותו. כלומר: אני יודע – ופתאום איני יודע; אני נמצא ופתאום איבדתי את דרכי, זו כבר אינה דרך מופשטת, כללית, מטאפיסית, אלא דרכי שלי, הפרטית, המגדירה אותי כסובייקט ומוגדרת מתוך הסובייקטיביות שלי. הטלת הספק של אותו \'אני יודע\' היא זו שכביכול מתחיל את תהליך ההליכה לאיבוד.

הטלת הספק יכולה להוביל למצב של הגעה לידיעה האמיתית אך היא יכולה גם שלא. ללא תלות בהגעה לידיעה האמיתית, בזמן הטלת הספק, אין עוררין שאותו סובייקט נמצא במצב אבידות שכן אין הוא קשור לאף תפיסת אמת. 

הדרך בה הסדרה מתמודדת עם הנחות היסוד הקלאסיות בדבר \'אבידות\'

מבחינת הקשר בין מושג הזמן וקיומו כליניארי לאפשרות של להיות נמצא או להיות אבוד, הסדרה, המכירה בהנחת יסוד זו, עושה מניפולציה על מושג הזמן הן כנושא בסדרה – זמן ומניפולציה בזמן (לדוגמא - ד\"ר צ\'אנג מסביר כי ישנם כיסי אנרגיה המסוגלים לעשות מניפולציה על מושג הזמן, פאראדיי עוסק במעבר בזמן מבחינת תודעתית, המעברים בזמן של הגיבורים שנשארו על האי ותפיסות שונות של מושג הזמן ביחס למרחב. ) והן דרך התפתחות העלילה בה הידע הנחשף לדמויות ולצופים הינו תלוי אותו משחק עם הזמן.

השימוש שהסדרה עושה במושג הזמן ביחס למושג המרחב, בהקשר של \'אבידות\', מעלה לטענתי את השאלה מה קורה אם מוציאים את פונקציית הזמן מהמשוואה שהצגתי קודם? מה זה אומר על אבידות והמצאות?

מבחינה מטאפיסית, ללא קשר למיקום גיבוריה, הם לכאורה לעולם לא שלמים. הם מרגישים אבודים לפני הגעתם לאי. כאשר הם באי הם רק מנסים לחזור הביתה, כאשר הם בבית הם רק מנסים לחזור לאי. לא משנה היכן הם נמצאים הם במצב קבוע לכאורה של \'אבידות\'.
מצבו השלם מטאפיזית של האי עצמו, המשול לישות בעל רצונות המסוגל לקבל החלטות, הוא מצב קבוע של \'אבידות\'. דווקא כאשר הוא גלוי לעולם והוא נמצא הוא במצב מטאפיזי נחות.

מבחינה אפיסטמית, אנחנו כצופים והגיבורים בסדרה נמצאים בחוסר ידיעה מתמיד, בבלבול, ובעיקר – בחוסר יכולת לאחוז באיזושהי מתודה פרשנית, בכלי עבודה קוהרנטיים, כיון שהם מופרכים כל פעם מחדש. הגיבורים יודעים ידיעה מסוימת ואז הידיעה מתמוססת, כמו מחשבה שלעיתים חדה וברורה לחושב, ולעיתים נעלמת. לכן הם מטילים ספק, הספק מתחיל תהליך של כביכול הליכה לאיבוד בין מה שידעתי בעבר – המוכר, לבין מה שאני עתיד לדעת. איתם נמצאים לאורך כל הדרך הצופים, אשר מגיעים לדרך ללא מוצא שוב שוב בניסיון לרכוש ידע על ידי שימוש בכלים קוהרנטיים. אנו נאלצים לעבור שדרוג, התאמה מחדש, בדיקה. כך שאנו – והדמויות – מצאנו את עצמנו במערבולת אפיסטמית בלתי פוסקת ומרובת רבדים.

עד מהרה, מסתבר לנו כי לא ניתן להבין, לא ניתן לדעת, גם אם שמים לב מאוד טוב לפרטים. גם אם רואים את הסדרה שוב ושוב בניסיון לעלות על רמזים, גם אם מתחברים לאתרים שכל עסקנם הם להוות פלטפורמה לתאוריות שונות של הצופים, בתקווה שאולי אם נחבר יחד את כל ידיעתנו נוכל להבין ולעזור אחד לשני לצאת מהמצב המתמיד של הבלבול והאבידות אליה הגענו.

עד כמה שאני יכולה להבין מהפילוסופיה הנגזרת מהסדרה, המועברת דרך החוויה הפילוסופית – ישנו ניסיון להניח הנחת יסוד חדשה בדבר \'אבידות\':

תפישה זו באה לטעון כי אולי, זו טעות בכלל לנסות לצאת ממצב ה\'אבידות\' הזו לכאורה. אולי, ולנקודה זו בדיוק ניסיתי לחתור, הפרספקטיבה שלנו לא נכונה. אולי  החלוקה של אבוד נמצא בדרך -  לא קיימת. אולי לא ניתן ללכת לאיבוד כי מלכתחילה לא הייתה דרך ללכת ממנה לאיבוד.

הספרים עליהם כולנו גדלנו, אותם ספרים שהזכרתי קודם המספרים על הגיבור אשר נסחף בים, או ביתו הועף לארץ אחרת, או נפל דרך מחילה לעולם הפוך, האם אותם הגיבורים בספרים אלו היו במקור שלמים, ובשלב מסוים הלכו לאיבוד ורק ביקשו להמצא?

האם כל עוד אתה לא בבית, במקום המוכר, בזמן המוכר, במצב של ידיעה – אתה אבוד?

אך מה שמעניין יותר מכל הוא מצב האבידות של הצופים בסדרה. בדומה לסבסטיאן (הילד הקורא את הספר בעצם קורא את עצמו ) \"בסיפור שאינו נגמר\", אנו כצופים מלווים את הגיבורים באבידותם לכאורה לאורך כל הסדרה, מתחבטים יחד איתם ונמצאים איתם במצב ה\'מיוסר\' של אבידותם.

אותו מצב מיוסר נמצא בגלל המתח בין מה שיש - המצוי, לרצון של מה שאני רוצה שיהיה - הרצוי. בתרגום לשפת האי  - המצוי הוא לצורך העניין הימצאותי באי, והרצוי זה להיות בבית (ולהיפך). דוגמא נוספת, המצוי הוא מציאות בה יש להקליד סדרה של מספרים לתוך מחשב  כל 108 דקות על מנת להציל את העולם, והרצוי הוא לדעת מה הסיבה הרציונליסטית לפעולה זו.

אבל אולי אל להם להיות מיוסרים באבידותם כלל ועיקר. אם משנים את הפרספקטיבה ומבינים כי המתח בין הדברים הללו מתמוסס –  בין המצוי לרצוי, כלומר, לא יהיה  מתח בין הרצון להיות בבית לבין הימצאותי באי, ולא יהיה מתח בין פעולת ההקלדה להבנה הרציונליסטית של הפעולה, ניתן יהיה לטעון שמצב האבידות עצמו התמוסס.

כשאין דרך מלכתחילה, אין אפשרות לאבד את הדרך ולכן אין אפשרות ללכת לאיבוד.

אולי אין דרך. לא דרכה של המדע ולא דרכה של אמונה. אין גורל ואין סיבתיות. מה שיש, זה  מספר בלתי מוגבל של אפשרויות. רק אחת מבין כל האפשרויות האלו קרתה. הסיכוי שאפשרות זו קרתה שווה לסיכוי שכל אפשרות אחרת תקרה, אך היא זו שקרתה ועל כן זו האפשרות שהייתה \"אמורה\" לקרות. לא מבחינת גורל, לא מבחינת דהארמה ולא מבחינת ייעוד. היכן שאתה נמצא זה היכן שאתה צריך להימצא. אם אין אפשרות להוכיח את קיומה של דרך, לא דרכה של דת ולא דרכה של מדע, אז המושג \"אבידות\" מאבד כל משמעות.

אתה לא יכול לאבד את הדרך אם אין דרך לאבד מלכתחילה.

לא אתיימר להציג אף תשובה ברורה בדבר השאלה – \"האם בכלל ניתן ללכת לאיבוד\". ניתן למצוא חיזוקים לתפיסה בה התשובה היא שכן, זה קורה כל הזמן – אנו יודעים היכן אנחנו ואז רגע אחד אנו כבר לא. ללא יכולת לדעת כיצד לחזור -  אנחנו בגדר אבודים.
ניתן גם למצוא חיזוקים לתפיסה הטוענת שלא ניתן ללכת לאיבוד – אלא שאתה \'נמצא\' בכל מקום בו אתה נמצא. מה שחשוב היא השאלה. האם יכול להיות שכאשר אין דרך מלכתחילה, אין אפשרות לאבד את הדרך ולכן אין אפשרות ללכת לאיבוד?

לנספח של המאמר