בית הבובות, עונה 2, פרק 13

זה היה פרק סיום סדרה מספק למדי, גם אם לא מבריק כמו \"Epitaph One\". קיבלנו סגירה יפה של מרבית העלילות, זכינו לראות סוף אמיתי לסדרה (ואפילו אופטימי!), היו כמה מהלכים מפתיעים (אלפא שפוי!), ראינו דמויות מתעלות על עצמן (טופר, טופר, טופר), דמות אחת שמשלמת בחייה, כמו תמיד (פול), והרבה אקשן, מתח וקצב טוב.

למעשה, הייתי מחלק את הפרק לשניים: החלק הראשון (מהפתיח ועד החזרה לבית הבובות) היה בסדר, אבל לא ממש מלהיב. הדיאלוגים היו קצת מאולצים והיה ניכר שנעשה מאמץ לייצר באמצעותם אקספוזיציה למי שלא צפה ב- \"Epitaph One\" ו/או למי שצפה בו אך לא צפה בעונה. גם כל הסיפור של איחוד הדמויות ה\"חדשות\" עם המוכרות לא באמת עורר בי רגש כלשהו, למעט מספר רגעים, כמו למשל הקטע בו פול מדבר בפאתוס על \"הצורך בגיבורים\" ונענה בפרצי צחוק מהסובבים – בהחלט רגע \"ג\'וס ווידוני\" אופייני ומשעשע.



אבל ככל שהדקות נקפו העסק נעשה מעניין יותר, ומרגע שהגיבורים שלנו הגיעו שוב לבית הבובות, העלילה התחילה לזרום ממש ולהיות מעניינת. המוות של פול היה עשוי היטב ובהחלט הצליח להפתיע, במיוחד בדרך שבה הוא נעשה. הגילוי על כך שאלפא עוזר ל\"טובים\" לא היה באמת מפתיע (אקו אמרה משהו על כך שהוא עוזר להם ב\"Epitaph One\"), אבל עדיין היה כיף גדול לראות אותו שוב כשהוא שפוי ומעניין (ובכלל, אלן טודיק היה אחד הדברים היותר טובים שהיו בסדרה). הקטע עם ה\"חיילים המורדים\" אמנם היה קצת חלש, אבל הבנתי את ההיגיון מאחוריו (לחדד את העובדה שלא כולם מעוניינים לוותר על הכוחות שהם מקבלים באמצעות הזכרונות החדשים), מה גם שהוא הוביל לסיקוונס האקשן הטוב ביותר בפרק. האיחוד של פרייה (לשעבר סיירה) ואנתוני (לשעבר ויקטור) הרגיש תחילה מעט מאולץ, אך הסצינה של אנתוני וטוני הקטן הייתה מעולה. ואם כבר סצינות מעולות – הסצינה של אקו ופרייה (שהובילה לפיוס שלה עם אנתוני) הייתה, לטעמי, הטובה ביותר בפרק, כיוון שהיא הצליחה להוציא מאקו את פרץ הרגשות הכי חזק והכי אמין שראינו ממנה עד כה, ואני חייב לציין שאלייזה דושקו הפתיעה במשחק מעולה בסצינה הזו (שהייתה, לדעתי, פסגת המשחק שלה, לפחות ממה שאני ראיתי ממנה).

ועם כל זאת, מי שמצא חן בעיני במיוחד בפרק הזה הוא טופר. לא להאמין איך הדמות שאת תחושותיי כלפיה בפרקים הראשונים של הסדרה ניתן לתמצת במלים כמו בוז, תיעוב וגועל, הפכה לדמות שהכי הזדהיתי אתה והכי כאבתי את מותה (ואת כאבה) בסיום הסדרה. הוא היה כל כך אומלל עם הטירוף שלו בתחילת הפרק שקשה היה שלא לרחם עליו, ומאד אהבתי את הדרך שבה הוא מצליח להתאפס על עצמו כדי להציל את העולם מעצמו, ובמיוחד את הנכונות המוחלטת שלו להקריב את עצמו למען המטרה, כשהוא מבין שאחרי שהוא עצמו גרם לכל הסבל הנורא, אותו אקט הירואי הוא הדרך היחידה להביא איזושהי גאולה לעצמו.



אכן, הפתרון שטופר מצא לכל העסק נראה די מופרך אפילו במונחים של הסדרה, אבל נדמה לי שיש בו גם משהו יפה שמשקף את המסר שווידון רצה להעביר בסדרה – שמתחת לכל מחיקות והטבעות הזכרון עדיין מסתתר משהו שאי אפשר למחוק לחלוטין. זה נרמז עם האהבה הבלתי נגמרת בין ויקטור לסיירה, עם נובמבר שהתעשתה ברגע האמת ולא הרגה את פול, ונדמה לי שזה נרמז שוב כאן, ואם זו הכוונה – אני מוכן להעלים עין מהמופרכות.

קצת פחות אהבתי את ההחלטה התסריטאית לפיה אקו והאחרים צריכים \"להישאר במחתרת למשך שנה\", שנראתה מעט מאולצת במטרה להוביל לדקות האחרונות של הפרק, שאמנם היו מעניינות, אבל גם קצת מטרידות, לטעמי. הטבעת האישיות של פול באקו הייתה מרתקת מבחינה תסריטאית אבל קריפית לגמרי מכל בחינה אחרת, ואני מודה שעדיין לא החלטתי אם אני אוהב את הרעיון או לא, ואני לא בטוח שזו הייתה הדרך הכי נכונה לסיים אתו את הסדרה (אוקיי, בעיקר מפני שה\"רומן\" הזה אף פעם לא ממש הלהיב אותי).



מכל מקום, \"Epitaph One\" היה מוצלח יותר ויכול היה להיות פרק סיום סדרה נהדר בזכות עצמו, אבל גם הפרק הזה הצליח במרבית המשימות שהציב לעצמו, \"תפר\" את כל הקצוות ובהחלט הביא לסיום מכובד של הסדרה, ועל כך נאמר – דיינו.



ציון: 8.5.