איך פגשתי את אמא, עונה 5, פרק 13

אחרי פרק המאה שקירב אותנו משמעותית לאימא, אפשר לנוח שוב ולהתרווח בכיסא: טד לא יוצא לאף דייט, הוא מקבל עלילה משנית שקשורה ישירות בזו של רובין, שנזנחה קצת בפרקים האחרונים. העלילה השנייה בפרק קשורה בזוגיות של מרשל ולילי, ואילו ברני נדחק לשולי העלילות וקיבל דקות מסך מועטות מהרגיל, אולי מכיוון שהאלטר-אגו שלו (נפ\"ה) היה טרוד בבימוי הפרק (בפעם הראשונה, מברוק!).

המוטיב המשותף בפרק היה מקום העבודה.
טד מתפדח לצאת לפאב סטודנטיאלי, פן יאלץ להיתקל בתלמידיו מחוץ לכותלי האקדמיה. על אף ההצהרה, נראה שהוא דווקא נהנה ממעמדו כפרופסור ומהעובדה שהוא \"דמות סמכותית\" מוכרת (ואפילו מכובדת, לכאורה), או לכל הפחות, זה מאפשר לו להתנשא על רובין.

בעיניי זהו אחד הסממנים המובהקים שמבדלים את הסדרה מ\"חברים\", הסדרה שנהוג להשוות אליה את \"אמא\" - החברות המפרגנת ב\"חברים\" לעומת החברות ה\"אכזרית\" יותר ב\"אמא\'שך\". אמנם גם ב\"חברים\" היו עקיצות הדדיות, אבל הממ... עדינות משמעותית (והקשות מביניהן נבעו בעיקר מתוך כעס). הדינמיקה בין החברים הייתה הרבה יותר תומכת. לדוגמה, הם פרגנו לקריירת המשחק של ג\'ואי גם בימי האבטלה הקשים ביותר (ולא צחקו על כישורי המשחק שלו) והם היו מוכנים לאכול את הקינוח המזעזע של רייצ\'ל כדי שהיא לא תתבאס מכישורי הבישול העלובים שלה.

הלגלוג על תכנית הבוקר נטולת הרייטינג של רובין הוא בדיחה ותיקה בסדרה, אבל הממ... הפעם היא זכתה לטוויסט: מסתבר שיש מי שצופה בתכנית ואפילו מזהה את רובין! תהילתה לא נמשכת זמן רב, לאחר שבטוויסט נוסף מתגלה שמדובר בצפייה מלגלגת לצורכי משחק שתייה. טד לא מאפשר לרובין להתענג לחינם; הוא מטיח בפניה את המציאות המרה בלי לנסות לעדן או לרכך את הבשורה, על אף שהקריירה והאגו של רובין (שאינם בשמים) מוטלים על הכף.
רובין לא נשארת חייבת ומסיימת את הפרק כשידה על העליונה, לאחר שחירבה את משחק השתייה והלמה באוזניהם של טד והסטודנטים מוכי החמרמורת.

אגב, אני לא יודעת איך זה בארה\"ב, אבל הממ... בהכירי סטודנטים לארכיטקטורה בטכניון אני יכולה להעיד שמדובר בתחום לימודים קשה ותובעני, ואת הלילות הלבנים הם מבלים בהכנת דגמים ולא בפאב.

בגזרת מרשל, קיבלנו את ג\'נקינס, העובד החדש במשרד, שהתגלה (בטוויסט מוצלח במיוחד, התסריטאים של אמא\'שך חובבים משחקי הטעיה) כעובדת חדשה. כך זכינו בהופעת אורח של אמנדה פיט המהממת, הידד! בניגוד לחששותיו של מרשל, לילי לא מתרגשת מהטוויסט ומפגינה ביטחון מרשים בזוגיות שלה.

לטעמי מדובר בסימן לזוגיות בריאה, ואכן מרשל חש הקלה לגלות שאשתו בוטחת בו ולא מקנאת לו. גם הפעם השמחה לא ארכה זמן רב (עם כאלה חברים, מי צריך אויבים?). כאן הוכנס אלמנט נוסף שתסריטאי הסדרה אוהבים במיוחד: תיאוריות על זוגיות. לרוב הן מוטפות מפיו של ברני, אבל הממ.. מאחר שהוא עסוק, היו אלה טד ורובין שהסבירו למרשל על הדינמיקה של מערכת יחסים טובה (זו ההגדרה שלהם, אני לא מוצאת בזה שום דבר טוב): בן זוג אחד \"השיג\" (בן זוג בליגה גבוהה משלו) ובן הזוג השני \"התפשר\" (על בן זוג בליגה נמוכה משלו). במילים אחרות, מדובר ב\"משחק\" שבו יש מנצח (ש\"שיחק אותה\") ומפסיד [הניסוח בזכר לצורכי נוחות].

תגובתו המיידית של מרשל, \"לא התפשרתי על לילי\", היא (שוב) סימן למערכת יחסים בריאה. הוא אוהב את אשתו וטוב לו איתה, למה באמת שהוא ירגיש כמי שהתפשר? אבל הממ... הבדיחה היא כמובן שהוא בליגה הנמוכה יותר (מה שנכון לפחות במובן הפיזי; אני חייבת להודות שאליסון האניגן הרבה יותר שווה). מרשל דוחה את התיאוריה וטוען, בצדק רב, ששניהם בני מזל לזכות אחד בשני, אבל הממ... מרגע שהוא מבין שכך הוא נתפס בעיניי חבריו, מחלחל בו חוסר ביטחון והוא כבר לא מסתפק בכך שלילי חוזרת, למעשה, על הטענה הראשונית שלו: שניהם זוכים. הוא חייב להשיג את קנאתה של לילי בכל מחיר.

כשהוא מצליח הוא מגלה איזו טעות זו הייתה... (ובאמת, תהיתי איך טיפוס רגשני ואימפולסיבי כמו לילי שומרת על קור רוח לאורך כל הפרק, והסוף לא היה מפתיע). כולי תקווה שמרשל למד את הלקח (לפחות עד הפעם הבאה). אהבתי את העובדה שהגורם לקנאה, הנשיקה בין מרשל לג\'נקינס, נגרמה בשל משחק השתייה של רובין. חיבור חינני ביותר של שתי העלילות.

למרות העובדה שמדובר בתיאוריה שאין בה שום דבר \"טוב\" (ולראיה, היא רק העכירה מערכת יחסים בריאה של זוג מקסים), היא גרמה לי לחשוב האם יש בה שמץ של אמת. בזוגיות בריאה יש אספקטים מסוימים שבהם בן זוג אחד מוצלח יותר מהאחר, ולהפך. מאחר שהגבר האידיאלי קיים רק בתיאוריה, במציאות יש תכונות שעליהן \"מתפשרים\" ותכונות אחרות ש\"משיגים\" במלואן, וכך גם מהצד של הגבר, כמובן.

בזוגיות טובה שני בני הזוג זוכים, היא לא יכולה להיות \"משחק סכום אפס\". תיאוריה צינית כזו מתאימה בעיקר לברני (שאכן רואה בזוגיות משחק או אפילו מאבק) והרבה פחות לטד, שמתיימר להיות טיפוס קצת יותר רומנטי. אני תוהה האם השורות האלה לא נכתבו במקור לברני (עם תמיכתה של רובין, שגם היא צינית למדי) ורק בהמשך הועבר השרביט לרובין עם טד לחיזוק.

לסיכום, לא פרק מבריק אבל הממ... בהחלט חביב ומשעשע למדי.

ציון: 8.5