הדמויות הגבריות של העשור

אחד מהשינויים המרתקים בעשור האחרון בטלוויזיה האמריקאית נעוץ באופיין של הדמויות על המסך הקטן. אם פעם היינו רגילים לקבל גיבורים עשויים ללא חת, יפים, חכמים, טובי מזג ומוצגים באור חיובי מאד, בעשור האחרון הדברים השתנו, וקיבלנו יותר ויותר דמויות מרכזיות, שהן מושא ההזדהות העמוק ביותר של הקהל, שמגלות תכונות \"שליליות\" כמו אנטיפטיות, תאוותנות, גזענות, אלימות, נכלוליות, טפשות, יהירות, חוסר מודעות לסביבה, עצלנות, דורסנות, אנוכיות, חוסר אמינות ועוד.

כאשר בחרתי את רשימת עשרים הדמויות הגבריות הטובות ביותר של העשור שמתי לב שאצל רבות מהדמויות המאפיין העיקרי הוא תכונות שליליות. אחד כמו ארי גולד הוא אופורטוניסט שידרוך על גוויות כדי להשיג את מה שהוא רוצה, שלא לומר יהיר וגזען, אבל דווקא התכונות האלה הופכות את הדמות שלו למעניינת, כי כשאנחנו רואים את ארי עוזר ללויד להציל את הזוגיות שלו, ותוך כדי כך לא שוכח להכניס איזה משפט על כמה שהוא שונא הומואים, זה נותן לדמות שלו יותר עומק ויותר אמביוולנטיות והופך את המהלכים שלה לפחות צפויים, ואת הציפייה למהלך הבא לעוד יותר מרתקת.

למעשה, שתי הדמויות שנבחרו למקומות הראשונים הן דמויות בעלות מאפיינים שליליים באופן מובהק והבחירה בהן רק מראה עד כמה השתנה העולם הטלוויזיוני בתקופה האחרונה בכלל ובעשור האחרון בפרט.

ועוד תכונה אחת משותפת לכל הדמויות הללו – כולן משוחקות ע\"י שחקנים פשוט מעולים, שהיה להם חלק גדול מאד בהפיכתן של הדמויות לכל כך בלתי נשכחות.

אז הנה עשרים הדמויות הגבריות הגדולות של העשור בטלוויזיה האמריקאית:

20. ג\'ים הלפרט, \"המשרד\" – אחד האנשים השפויים הבודדים ב\"דנדר מיפלין\" סניף סקרנטון הוא בחור מקסים, מצחיק ושנון ואיש מכירות לא רע בכלל, אבל גם ילדותי ולא רציני ולא באמת מבין מה מניע אנשים אחרים. אבל מה שגרם לנו הצופים להזדהות כל כך עם הדמות שלו היא האהבה הנסתרת לפאם המזכירה והאומץ שלו להמר ולנקוט יוזמה כדי להשיג אותה. ג\'ון קרזינסקי התגלה כשחקן בעל תזמון קומי מושלם, שמצטיין לא פחות ברגעים הדרמטיים (בסצינת הנשיקה המפורסמת הוא פשוט מדהים).

19. ג\'ק בריסטו, \"זהות בדויה\" – בפרק הראשון הוא הוצג כאיש עסקים מרוחק שהקשר שלו עם בתו לא הכי חזק, בלשון המעטה. עד מהרה למדנו שמדובר בסוכן כפול ערמומי ופטריוט אמיתי, ועם הזמן גילינו שהוא אוהב את בתו בעצמה רבה בהרבה מזו שהוא מוכן להראות כלפי חוץ, ושהיא פשוט לא יכולה בלעדיו. והאמת? גם אנחנו. ויקטור גרבר לא צריך מחמאות ממני – מדובר באחד השחקנים היותר מוערכים בתעשיה. ובצדק.

18. לוגן אקהולס, \"ורוניקה מארס\" – מי אמר שזה לא בסדר להימשך דווקא ל\"ילד רע\"? הבחור הציני עד כדי אכזריות, הנוטה להסתבך בכל שטות, השתקן והמתבודד נחשף בהמשך הסדרה כבחור רגיש, מלא קסם אישי, אמפטי, חם ודואג ובן הזוג המתאים ביותר לורוניקה, למרות הכל. כמה חבל שהסדרה נקטעה באיבה ולא יצא לנו לראות האם שני אלה יממשו את אהבתם.  ג\'ייסון דוהרינג הפך בזכות הסדרה לאחד השחקנים האהובים עליי, ואני מקווה לראות אותו מככב במקומות אחרים.

17. רוג\'ר סטרלינג, \"מד מן\" –רוג\'ר סטרלינג הוא התגלמות ארה\"ב של שנות ה- 60 – מדושן עונג, עצלן, מפונק ויהיר, שנמצא בהדחקה בכל הנוגע למשבר הזהות בו הוא מצוי, ולאט לאט מתחיל להתפכח.  אבל מעבר להקבלה הזו מדובר בדמות של ממש – איש עסקים ממולח שיודע לשמר את הלקוחות שלו ולעשות מניפולציות מתוחכמות כדי להשיג את מה שהוא רוצה, בעל חוש הומור מפותח וקסם אישי לא מבוטל. אחלה דמות ואחלה שחקן (אני מאד מקווה שג\'ון סלטרי יזכה ב\"אמי\" הכל כך מוצדק בשנה הבאה).

16. דקסטר מורגן, \"דקסטר\" – מי היה מאמין שנמצא את עצמנו מזדהים עם רוצח סדרתי, לא פחות ולא יותר? ובכל זאת, הגדולה של הסדרה היא בדילמה המרתקת שהיא מציגה בכל הנוגע למעשיו של דקסטר – האם העובדה שהרוצח הסדרתי רוצח רק פושעים כבדים הופכת את מעשיו ל\"ראויים\" יותר? האם זה רע כל כך שהוא מתעל את הדחפים שלו לכיוונים שמסייעים לחברה להיפטר מאנשים רעים באמת? הדמות של דקסטר עצמה מעניינת מאד ותצוגת המשחק העילאית של מייקל סי. הול הופכת את הדילמה שלנו הצופים לקשה יותר ואת ההזדהות – הפסולה? – עם הדמות לרבה יותר.

15. ווסלי ווינדהאם-פרייס, \"אנג\'ל\" –עניין הדמויות ב\"אנג\'ל\" הוא דווקא הצד הפחות חזק שלה,  אבל אם יש דמות אחת שכן עשתה מסע מרתק לאורך הסדרה זהו ווסלי, לשעבר צופה כושל של קוטלת סוררת, שהגיע ללוס אנג\'לס כחנון מייגע ושלומיאל, ואט אט הפך למנהיג אמיתי וממלא מקומו של אנג\'ל בהיעדרו, משם הלך למקומות אפלים ומפתיעים והפך ל- Badass אמיתי שלא שוכח את הערכים שעליהם גדל, וסיים את הסדרה כדמות מורכבת, נטולת פחד, עמוסת ניגודים ורומנטית להפליא. אלכסיס דניסוף התגלה כשחקן מבריק ומגוון, ולא נותר לי אלא לפרגן לו ולרצות בהצלחתו בהמשך הקריירה שלו.

14. ג\'ושוע ליימן, \"הבית הלבן\"  - סגן ראש הסגל בבית הלבן (שבאופן אירוני מספרים על כך שדמותו מבוססת על רם עמנואל שהוא כיום ראש הסגל של הנשיא אובמה) הצטייר תחילה כטיפוס קשוח ובלתי מתפשר עד כדי בוטות, אבל בהמשך הדרך החל להיפתח ואט אט נגלה לנגד עינינו אדם פתוח ואנושי יותר, אידיאולוג אמיתי, אחד שנותן את כולו ומצפה למקצוענות בתמורה ובעיקר – אדם עם נשמה ומלא רצון טוב. אין ספק שלנוכחותו הנעימה והכובשת של בראדלי וויטפורד היה חלק גדול בהפיכתה של הדמות לאחת שכיף להזדהות אתה.

13. וויליאם אדמה, \"באטלסטאר גלקטיקה\" – מכל שלל התכונות שמאפיינות את האיש הגדול הזה (מנהיגות בלתי מעורערת, כושר קבלת החלטות נדיר באיכותו, עמידות בלחץ, קשיחות מנטלית, אישיות מרוחקת משהו, משמעת עצמית וכו\') מצאו חן בעיני שתי תכונות בולטות: אומץ הלב המדהים שלו (שמתגלה שוב ושוב לאורך הסדרה) והעמדות המפתיעות שהוא מגלה בכל הנוגע לשאלות הומנטיריות חרף היותו איש צבא בכל רמ\"ח אבריו. כל אלה – יחד עם תצוגת משחק מושלמת של שחקן מופלא כמו אדוארד ג\'יימס אולמוס.

12. מאט סרסן, \"אורות ליל שישי\" – אם יש דמות אחת בטלוויזיה שמתחשק לי פשוט לחבק אותה חזק זו הדמות של מאט סרסן. האיוב של הטלוויזיה, מה הוא לא עבר הנער הצעיר הזה? אם שנטשה בגיל צעיר, אב שבקושי שומר על קשר וחיים עם סבתא שלוקה בדמנציה. ואם לא די בכך, לפתע נוחת עליו משמיים התפקיד המלחיץ ביותר ביקום – הקוורטרבק של הדילון פנת\'רס! קשה שלא להתאהב בדמות הזו עם השקט והמופנמות הזאת, והדיבור המגמגם וההתנהלות המהוססת, אבל כמה לב ונשמה יש בו. כמה ווינריות על המגרש ומחוצה לו. פשוט בחור זהב. ומה אפשר לומר על זאק גיפורד שגילם אותו מלבד שמדובר כנראה בשחקן הצעיר הטוב ביותר בטלוויזיה?

11. ד\"ר פרסיבל קוקס, \"סקראבס\" – למרות שבעונות האחרונות הדמות שלו הרגישה כמי שהחלה למצות את עצמה (אם כי די חזרה לחיים לאחרונה), קשה לי לתאר כמה אני אוהב את הדמות הזו – האנטיפת, הנרקיסיסט, ה\"קוטר הנצחי\" ואימת המתלמדים, התגלה אט אט – כשהקליפה נחשפת באופן מבריק – כרופא הכי אכפתי בבית החולים ובכלל, כאדם רגיש, אוהב ומשקיע ואפילו כאחד שלא מפחד לדבר על הרגשות שלו (כשאף אחד לא רואה). תוסיפו לכך אינספור הערות ציניות, שנונות ומצחיקות ואת היכולת לייצר \"נאומים\" בלתי נשכחים מרטינות, ותקבלו את אחת הדמויות הבלתי נשכחות של העשור שגולמה ע\"י אחד השחקנים הגדולים של העשור – ג\'ון סי. מקגינלי הגאון.

10. שלדון קופר, \"המפץ הגדול\" – מישהו באמת חושב ש\"המפץ הגדול\" הפכה ללהיט ענק לאחרונה בארה\"ב בזכות ליאונרד או פני? תוציאו את שלדון מהסדרה ו... אין ממש סדרה. מדובר בטיפוס מעצבן, נוירוטי, קפדן, מתנשא, חסר כל הבנה בסיסית בתקשורת בינאישית וחסר טאקט, אבל גם בבחור חכם להפליא, בעל קסם אישי עצום וחמוד בדרכו. אחת הדמויות היותר אהובות כיום בטלוויזיה. ומה נגיד על ג\'ים פרסונס? האיש פשוט גאון.

9. קפטן מלקולם ריינולדס, \"פיירפליי\" – מה יש בו ב\"קפטן טייט פנטס\" שגורם לכולם לאהוב אותו כל כך? הרי, בסופו של יום, מדובר בשודד חסר מוסר וחסר עכבות, לא הכי נחמד ולא הכי צפוי. האמת היא שהתשובה די פשוטה: טונה של כריזמה, כושר מנהיגות מרשים, לב גדול, נחישות וגב מוסרי חזק בהרבה ממה שנדמה. ניית\'ן פיליון הביא את כל הקסם האישי שלו לדמות, וגם אני נפלתי שדוד. אין על הקפטן.

8. דונלד דרייפר, \"מד מן\" – מי אתה דונלד דרייפר? אולי הדמות הכי אניגמטית שיצא לי לראות בשנים האחרונות בטלוויזיה. מחד, אדם מרשים, כריזמטי, מבריק ובעל חושים מדהימים לזיהוי הרצונות הכמוסים של הצרכנים. מנגד, אדם מרוחק, מסוגר, קנאי, בלתי צפוי, לא סימפטי ונכה רגשית. רגע אחד אני מזדהה אתו לחלוטין (למשל: כשהוא נוקם באופן יצירתי ברוג\'ר סטרלינג שמלפרטט עם אשתו) רגע אחר אני חש כלפיו בוז מוחלט (כשהוא בוגד באשתו בלי למצמץ או נוזף בפגי המסכנה באופן בוטה מדי). אין דמות כל כך מתסכלת וקשה להבנה בטלוויזיה. אין הרבה דמויות מרתקות כל כך.  וג\'ון האם הוא אחת התגליות הגדולות של העשור – שחקן מדויק ומוכשר עד כאב.

7. בארני סטינסון, \"איך פגשתי את אמא\" – דמות פשוט... חכו לזה... Awesome! האמת היא שבתחילה חששתי שבארני הוא סוג של קלישאה שמהר מאד תמצה את עצמה, אבל מהר מאד התבדיתי, בעיקר בזכות התסריטאים הכל כך מוכשרים ויצירתיים של הסדרה
הזאת ועוד יותר מהם בזכות ניל פטריק האריס שלא מפסיק להרשים אותי כל פעם מחדש ביכולות המגוונות שלו.  בשלבים המתקדמים של הסדרה בארני מתפתח ומתגלה כדמות אנושית יותר. זה לא בהכרח עשה טוב לדמות שלו, לטעמי, אבל נראה שהכותבים מצאו את דרך המלך לשמור על הזהות של הדמות ולתת לה קצת יותר עומק, ואפשר לסמוך עליהם ועל האריס שיידעו כיצד לשמור על מעמדה של הדמות כאחת הגדולות בטלוויזיה כיום.

6. סוייר, \"אבודים\" – מדהים איזה תהליך שהדמות הזו עברה. בתחילת הסדרה ראינו טיפוס בלתי נסבל, אגואיסט, ציני, עצלן ונצלן, והנה היום, מדובר בדמות הטובה ביותר והאהובה ביותר (כנראה) בסדרה, וסוייר של היום הוא אדם מפויס, רגיש, אמפטי, אמיץ ובעיקר (ובאופן מדהים) אלטרואיסט שמקריב את טובתו האישית לטובת הכלל. לג\'וש הולוויי מגיע קרדיט ענק על הדרך האמינה ומעוררת הסימפטיה שבה הוא שיחק את הדמות. אם יש דמות אחת שלא הייתי רוצה שיקרה לה משהו רע – זה סוייר.

5. ארי גולד, \"הפמליה\" – למרות שבאופן אישי אני יותר מתחבר לדמות של ג\'וני דרמה, קשה להתעלם מהדמות של ארי והמשמעות שלה בסדרה ובכלל. הנה דמות שכל כולה משדרת תכונות \"רעות\": אופורטוניסט אמיתי, מניאק במלוא מובן המילה, גזען חסר תקנה, נרקיסיסט קשה ובוס בלתי נסבל שמסוגל לפטר כל עובד בהחלטה של רגע. אבל עם הזמן למדנו שעם כל התכונות ה\"רעות\" הללו ארי הוא אחלה סוכן, שנותן את הנשמה לקליינט שלו ומתייחס אליו ואל חבריו כמו למשפחה, דואג לקרובים לו, איש משפחה טוב ואוהב ובאופן מפתיע משווע נואשות לאהבה והערכה מהקליינט שלו. על המשחק של ג\'רמי פיבן בתפקיד מגדיר קריירה אפשר לומר רק שתי מלים: תאווה לעיניים.

4. אריק טיילור, \"אורות ליל שישי\" – איך אפשר שלא לאהוב את האיש הזה? מאמן קשוח וסמכותי שמשדר לחניכיו אהבה חסרת גבולות ודואג להם לא רק על המגרש אלא גם מחוצה לו, האיש הקשה שדורש ביצועים ומשמעת גבוהה ומתגלה בביתו הפרטי כבן זוג ואב ליברלי להפליא, האיש העקשן כל כך הזה שלא מפחד להודות בטעויות מדי פעם, האיש הזה ששימש כתחליף אב ללא מעט שחקנים בעיירה דילון טקסס הוא אחת הדמויות הכי מקסימות שיצא לי לראות בטלוויזיה, ולקייל צ\'נדלר – בהופעת חייו – יש חלק עצום בכך. קואץ\' טיילור שולט.

3. מייקל סקוט, \"המשרד\" – מי היה מאמין שהדמות שנראתה תחילה כמו חיקוי דהוי של דייויד ברנט (מקבילו הבריטי) יהפוך להיות אחת הדמויות הכי אהובות עליי בטלוויזיה, אם לא האהובה שבהן? איך זה שאני אוהב כל כך את האיש הפתטי הזה – האדם חסר כל המודעות עצמית וכל טאקט, האיש הגאוותן והילדותי עד אימה הזה שלא מפסיק להביך את עצמו ואת הסובבים אותו ולגרום לי לנוע באי-נוחות בכסא? הנה ההסבר: כי למרות שכל התכונות האלה קיימות אצלו, מדובר באדם טוב לב, הזקוק נואשות לאהבה והכרה מהסביבה, איש מכירות מדהים ובעל כשרון נדיר להבין כיצד לתפעל אנשים לצרכיו (כמעט בלתי לשים לב), ובאחת הדמויות היותר נוגעות ללב שראיתי. על סטיב קארל כבר באמת אמרתי הכל, אז אגיד זאת שוב בקיצור נמרץ: גדול השחקנים הקומיים בטלוויזיה, ואולי גדול השחקנים בכלל. שחקן עצום.

2. טוני סופרנו, \"הסופרנוס\" – הדמות הזאת היא כל כך מורכבת, כל כך עמוסה בניואנסים ורבדים וכה עמוקה שכואב לי הראש רק מלחשוב כיצד להכניס הכל לפסקה אחת. לפיכך, נתאר אותו בכמה מלים קצרות: בלתי צפוי, חבר אמיתי, מסוכן, סימפטי, חסר מעצורים, אנושי, אסטרטג, ערמומי, כוחני, רך, צבוע, תאוותן ורגיש (בעיקר לחיות). כל מילה נוספת מיותרת. וג\'יימס גנדולפיני עשה כנראה את תפקיד העשור, ומגיע לו את כל הקרדיט בעולם. למעשה, הסיבה היחידה שבגינה הדמות הזאת – שלטעמי, היא בסופו של דבר מורכבת ומתוחכמת יותר מהזוכה – לא סיימה במקום הראשון היא פשוטה: תוציאו את הדמות הזאת מהסדרה שלה ותחליפו אותה בדמות סתמית ועדיין קיבלנו סדרה מעניינת. תוציאו את הזוכה מהסדרה שלו ותחליפו אותה בכל דמות אחרת ו... פשוט אין סדרה.

1. ד\"ר גרגורי האוס, \"האוס\" –הנה לפנינו רופא אנטיפת, מיזנטרופ, שמעליב את החולים שלו והקולגות שלו, שנהנה לאמלל את עצמו ואת סביבתו, שחצן ויהיר שזורק הערות ציניות ומרושעות כעניין שבשגרה ומסוגל להמר על חיים של חולה רק כדי להוכיח את צדקתו בנקודה מסוימת, אחד שנהנה לשחק משחקים אבל שונא להפסיד יותר מכל.

אז מה יש בגרגורי האוס שגורם לכל כך הרבה צופים לפתוח את המקלטים ולבהות בו? מעבר לשלל התכונות שאוזכרו לעיל שהופכות אותו למעניין ובעיקר לבלתי צפוי לחלוטין, האוס הוא הרבה יותר מזה. הוא לוקח על עצמו את המקרים הכי מסובכים כיוון שהוא אוהב אתגרים ונהנה לפתור חידות, אבל באותה מידה גם זקוק נואשות לעזרה מהסביבה כי הוא לא מסוגל לתפקד בלי שיש סביבו אנשים יצירתיים שמעלים רעיונות מעניינים.

אבל מעבר לאהבת ה\"פאזלים\" שלו, עם הזמן אנו למדים שהאוס מזדהה עם אנשים כמוהו, נכים רגשית ופיסית ושאט אט הוא עובר תהליכים, מנסה להשתנות, נלחם בעצמו ובטבע האיום שלו ומסוגל לאהוב ולשנוא ולהיות אנושי. האם יצליח להשתנות? האם יצליח להיות אנושי יותר? והאם הצלחה כזו שתגביר את האמפטיה שלו לא תפגע ביכולת האבחנה הנדירה שלו? והאם לא עדיף שיהיה אומלל אבל יציל אנשים? אלה השאלות שסובבות את הדמות המרתקת הזאת לאורך הסדרה והופכות אותה למורכבת ומעניינת כל כך.

הליהוק של יו לורי חייב להיבחר לתואר \"הליהוק של העשור\". מי חשב שקומיקאי בריטי יצליח ליצור פורטרט כל כך מושלם, כל כך מדויק, כל כך מפעים של דמות כזאת? על הופעה כמו של יו לורי בעשור האחרון אפשר לומר רק מילה אחת: וואו. ועל דמות כמו של האוס אפשר לומר רק את המלים הבאות – הדמות הגברית של העשור.

מסכימים? לא מסכימים? חושבים שיש דמויות שצריכות היו להיכנס לרשימה? חושבים שהזוכה צריך היה להיות אחר? אתם מוזמנים להגיב...

לרשימת עשרים הדמויות הנשיות של העשור
חזרה לספיישל סיכום העשור