הסדרות הגדולות של העשור

\"הסדרות הגדולות של העשור\" נבחרו לאחר מחשבה רבה. כמובן שהרשימה כוללת רק סדרות שיצא לי לצפות בהן, אבל גם כך – ישנן כל כך הרבה סדרות ראויות וטובות. איך בוחרים את הטובות ביותר? האם לבחור את הסדרות שאני אישית הכי אהבתי? את הסדרות הכי איכותיות? הכי משפיעות? הכי מדוברות? אלה שהספיקו להטביע חותם ברור על העשור כולו? בסופו של דבר, נבחרה רשימה שלוקחת בחשבון את כל המרכיבים הללו, והסדרה ה\"זוכה\" היא זו שלגביה הגעתי - בסופו של יום – למסקנה הבלתי נמנעת שהיא הסדרה היחידה שעומדת בהצלחה בכל הקריטריונים האלה. 

כדי להפוך את העסק למעניין יותר לא ביצעתי הפרדה בין סדרות דרמה לסדרות קומיות, והבחירה מתייחסת לסדרות באשר הן. מאחר שהיו הרבה סדרות ראויות, נציין בהמשך גם את אותן \"ראויות לאזכור\" שלא נכנסו לרשימה הסופית.

כדי לא לפגוע בסדרות שבמקרה החלו את דרכן במהלך העשור הקודם והספיקו להשפיע גם על העשור הזה, אך לא במידה שתכניס אותן לרשימה הזו, או סדרות שלא זכו לראות מספיק זמן מסך כדי להיכנס לרשימה אך הותירו עליי רושם עצום, יצרתי קטגוריה נפרדת עבורן שבה תוכלנה לקבל את הכבוד הראוי להן.

אז בואו נצא לדרך: עשר הסדרות הגדולות של העשור, לפי סדר יורד:
           

10. |rlm|\"24\" (????-2001)
קשה לחשוב על סדרה שמסמלת כל כך את העשור האחרון כמו הסדרה הזו. סדרה שיצרה קונספט יוצא דופן במונחים טלוויזיוניים, ולתדהמת כולם נכנסת בימים אלה לעונתה השמינית במספר, ומצליחה לשמור, במידה רבה, על רעננות ויצירתיות.
מועד עליית הסדרה והרעיונות שבבסיסה משקפים באופן מפליא את ארה\"ב של ימינו: ארה\"ב של אחרי פיגועי ה- 11 בספטמבר, שמתקשה לאזן בין הזכויות הדמוקרטיות הבסיסיות של אזרחיה (ושל בני אדם באשר הם) לבין הניסיון הבלתי מתפשר להילחם בכל סממן של טרור, ומשוועת לדמות של גיבור ש\"יציל את היום\" (Pun Intended). לפחות 8 פעמים. מעניין גם לראות את השינויים שעברה הסדרה עם השנים – אם בשנותיה הראשונות הסדרה השביעה יותר את רצונם של פוליטיקאים שמרנים בדרכים שבהן נקטו הדמויות כדי לטפל באיומי טרור פוטנציאליים, בשנים האחרונות העסק הפך לאפור יותר, והדילמות המוסריות איתן צריכות הדמויות להתמודד הפכו למייסרות יותר ויותר. על הפופולריות של הסדרה אין הרבה מה לומר, מלבד העובדה שמדובר באחת הסדרות הכי יציבות שראה המסך הקטן בשנים האחרונות, וחרף העובדה שאין שום סדרה חדשה שאפילו מנסה להידמות לה בקונספט, אין ספק שמדובר בסדרה חשובה ומשפיעה ביותר, וג\'ק באוור הפך, בן לילה, לאחת הדמויות הכי אהובות ומזוהות בטלוויזיה. סצינת הסיום של העונה הראשונה הייתה ועודנה אחת המפתיעות והמרשימות של העשור, ומאז ועד היום ממשיכה הסדרה למצוא דרכים להטעות את הקהל ולנקוט במהלכים תסריטאיים אמיצים. תאהבו אותה או לא - אי אפשר להתעלם מהסדרה הזו כשמבקשים לסכם את העשור האחרון. לדף הסדרה

9. \"בטלסטאר גלקטיקה\" (2003-2009)
מי חשב שגרסה מחודשת לסדרה צ\'יזית משנות ה- 70 תהפוך לסדרה כל כך מדוברת ומוערכת? רון מור ודייויד אייק לקחו את הקונספט של אותה סדרה עתיקה, ובחכמה רבה בנו סביבה עולם חדש-ישן, שבאמצעותו סיפרו סיפורים חדשים שהיוו כר נוח ליצירת מטאפורות וסמלים לעולמנו שלנו. אבל נקודת החוזק האמיתית של הסדרה לא הייתה העלילות, אלא הדמויות. מעט מאד סדרות הצליחו לגרום לי \"להרגיש\" את הדמויות כמו הסדרה הזו, ואין זה פלא שהרגעים החזקים ביותר היו \"רגעים של דמויות\". תוסיפו לכל אלה סטנדרטים גבוהים במיוחד של הפקה, בימוי יצירתי ומשחק עילאי של אחד הקאסטים המרשימים ביותר של העשור, ותקבלו סדרה שהייתה חוויה אחת גדולה ומומלצת ביותר. לדף הסדרה




8. \"אנג\'ל\" (1999-2004)
סדרה הבת של \"באפי\" אולי לא התעלתה לרמות הגאוניות של סדרת האם, וסבלה מעליות ומורדות ברמת הפרקים שלה, אבל במשך 5 עונותיה הספיקה לייצר טלוויזיה פנטסטית לרוב. ג\'וס ווידון הצליח, באופן לא מפתיע, לבדל את הסדרה מסדרת האם ע\"י יצירת עולם משלה, שאמנם היה קשור בקשר עבות עם עולמה של \"באפי\", אבל באותה מידה היה מנותק ממנה באופן ברור. אם ב\"באפי\" תואר עולם של מתבגרים, על כל המשתמע מכך, ב\"אנג\'ל\" זה היה עולם של מבוגרים לכל דבר, והעיר לוס אנג\'לס – בה התרחשו אירועי הסדרה - היוותה הרבה יותר מסתם עיר, אלא \"דמות\" של ממש.
במובנים רבים, ב\"אנג\'ל\" הרשה לעצמו ווידון לקחת יותר סיכונים מאשר ב\"באפי\", ובהתאם העלילות היו נועזות יותר, הטוויסטים חדים יותר והדמויות התנהגו באופן פחות צפוי. \"אנג\'ל\" לא תיכנס לפנתיאון הטלוויזיה כמו סדרת האם, אבל מקומה לא צריך להיות נפקד כאשר סוקרים את העשור האחרון. היא בהחלט ראויה לו. לדף הסדרה

7. \"האוס\" (????-2004)
קשה להאמין שדווקא הסדרה הזו היא אחת הסדרות הפופולריות ביותר בארה\"ב. אחרי הכל, במיטבה, היא היתה מורכבת, מעוררת מחשבה ומבוססת על הכרות עם הדמויות ועם עלילות קודמות – כל מה שמנהלי הרשתות הארציות לא אוהבים. אז איך זה קרה? הגדולה של הסדרה היא היכולת לשלב בין נוסחה קבועה (סצינת פתיחה שמראה חולה מתמוטט/ת, האוס מנסה לחמוק מטיפול במקרה, האוס מתעניין במקרה, האוס מעליב את כולם, הפתרון נראה קרוב אבל שוב ושוב מתגלה כשגוי עד שברגע של הבלחה האוס מוצא את הפתרון) לבין התפתחות של דמויות, אמירה מעניינת על החיים ו/או על הדמויות, תפניות מפתיעות בעלילה ושילוב בין דרמה להומור משובח.
למרבה הצער, לאחרונה נראה ששיאה של הסדרה מאחוריה, והעונות האחרונות לוקות בעייפות חומר קשה ובבחירות תסריטאיות גרועות. למעשה, גם במיטבה לקתה הסדרה ביצירת דמויות מעניינות בסביבת העבודה המוכרת, אבל על הכל חיפתה דמותו של ד\"ר גרגורי האוס, אחת הדמויות המורכבות, המרתקות והמרשימות ביותר בטלוויזיה. והאמת? די ביצירת הדמות הזאת בכדי להצדיק את מקומה של הסדרה כאן. לדף הסדרה

6. \"סקראבס\" (????-2001)
אף שעל פני הדברים לא נראה שמדובר בסדרה מתוחכמת במיוחד (בכל זאת, הסדרה משתמשת בקריינות כדי לספר לצופים מה התימה של כל פרק), בפועל מדובר באחת הסדרות המורכבות והחכמות ביותר שראיתי מזה שנים. התחכום של הסדרה אינו נעוץ דווקא בעלילות עצמן (למעשה, פעמים רבות העלילות וההתנהגות של הדמויות די צפויות), אלא בדרך המקורית והמושלמת שבה מצליחה הסדרה שוב ושוב לשלב בין קומדיה לדרמה אנושית חזקה, כמו גם ליצור בהצלחה מגוון עצום של דמויות חביבות וקלות להזדהות. כל אלה הפכו אותה לזן נדיר בטלוויזיה, ולאחת הסדרות החשובות ביותר של העשור. למעשה, קשה לחשוב על סדרה שהשפיעה כל כך על סגנון ה\"מצלמה האחת\" שכל כך נפוץ היום בטלוויזיה, לא רק מבחינה סגנונית אלא גם מבחינה תכנית. אבל התכונה החשובה ביותר של הסדרה הזו, מבחינתי, נעוצה במילה אחת: \"נשמה\". קשה לי למצוא סדרה ששידרה לכל אורכה אהבת אדם טהורה, אנושיות וכוונות טובות כמוה. ואין מחמאה גדולה מזו, מבחינתי. לדף הסדרה

5. \"אורות ליל שישי\" (????-2006)
יש סדרות שפשוט גורמות לך להתאהב בהן, ו\"אורות\" היא אחת מהן. סדרה שגורמת לך לאהוב את הדמויות, את העלילה, את המשחק ואת הרגעים הקטנים-גדולים האלה שפשוט מותירים אותך נרגש מול המסך. כמו מרבית הסדרות ברשימה זו, מדובר בסדרה מונעת דמויות \"קלאסית\", כזו שגורמת לצופים להיקשר אליהן, לשמוח אתן, לבכות אתן ולהזדהות עמן עד עומק הלב, ומציירת באופן אמין עד כאב את החיים בעיירה קטנה בטקסס. את הסדרה מאפיין במיוחד סגנון ה\"אימפרוביזציה\" של השחקנים – הסצינות אמנם כתובות בבסיסן, אבל במהלך הצילומים השחקנים מאלתרים חלק גדול מהשורות בהתאם לדינמיקה שנוצרת ביניהם, עובדה שתורמת רבות לתחושת המהימנות שחשובה כל כך בעת הצפיה.
ולא שהקאסט המרשים הזה זקוק לעזרה בעניין המהימנות: קייל צ\'נדלר (בתפקיד חייו כקואץ\' אריק טיילור), קוני בריטון (פשוט מדהימה בתפקיד תמי), זאק גיפורד (השחקן הכי לא מוערך בטלוויזיה, בתפקיד מאט) ובעצם כולם נותנים הצגת משחק נטולת כל דופי. חשוב לציין, שאף שהסדרה עצמה עוסקת במשחק הפוטבול, בפועל המשחק מהווה רק מטאפורה לגורם שמאחד את אנשי העיירה ומניע את החיים בה, ואין ממש צורך לאהוב אותו או להכיר את חוקיו בכדי להנות מהסדרה. למעשה, אלמלא העונה השניה המאכזבת ייתכן שהסדרה הייתה מדורגת במקום גבוה עוד יותר. סדרה נדירה ביותר באיכותה ובעצמתה, והיחידה שנעימת הפתיחה שלה גורמת ממש לצמרמורת בגופי. לדף הסדרה
        

              
4. \"המשרד\" (????-2005)
כאשר דובר לראשונה על כך שהסדרה הבריטית המוערכת תזכה לגרסה אמריקאית, אפשר להניח שאם מישהו היה אומר אז שהסדרה הזו תהפוך לאחת הסדרות הכי פופולריות בטלוויזיה, תיצור לעצמה מרצ\'נדייזינג בהיקף מדהים (תלכו פעם לחנות של NBC בניו יורק ותבינו) ותתעלה על הגרסה הבריטית, היו שואלים מאיזה מוסד סגור הוא נמלט. אבל הנה, הכל נכון. גרג דניאלס וחבריו השכילו – בחכמה רבה - לקחת מהגרסה הבריטית את התכונות הטובות: סגנון ה\"מוקומנטרי\", השימוש ב- Talking Heads, האפיון של הדמויות הראשיות, החיים במשרד אפור ומשעמם וכו\', אבל באותה מידה ידעו להפוך אותה לנגישה יותר לקהל ע\"י הפיכת הדמויות הראשיות (ובפרט דמותו של מייקל סקוט) לאנושיות יותר, יצירת דמויות משנה חביבות שמתפתחות עם הזמן, כתיבת עלילות מעניינות שאומרות תמיד משהו מעניין על הדמויות, שימוש בהומור ויזואלי וכו\'.
בדומה ל\"סקראבס\", גם \"המשרד\" מצטיינת בשילוב מרשים בין הומור קליל והתנהגות ילדותית וקיצונית של הדמויות, לבין דרמה אנושית מרגשת. למעשה, אין כמעט דבר שהסדרה לא מצטיינת בו, ומדהים לראות שגם בעונה השישית היא מצליחה שוב ושוב לברוא את עצמה מחדש ולהימנע מליפול למלכודות שסדרות אחרות נפלו אליהן. ועוד לא אמרנו דבר על הקאסט המבריק, בראשותו של המלך סטיב קארל, שהופך את חוויית הצפיה למענגת עוד יותר. סדרה שצריך להתענג על כל רגע שיש לנו הכבוד לצפות בה. לדף הסדרה

3. \"אבודים\" (????-2004)
העשור השני של שנות ה- 2000 עדיין לא התחיל, אבל כבר עכשיו ברור מה הולך להיות האירוע הטלוויזיוני הגדול והמדובר של השנים הקרובות – העונה האחרונה של \"אבודים\" בכלל, ופרק הסיום בפרט. הסדרה הזו הפכה מזמן מ\"סדרת טלוויזיה\" לאירוע שמדברים עליו. במבט לאחור, ההישג שלה מדהים בהתחשב בתנאי הפתיחה – סדרת פנטזיה עם אופי \"סדרתי\" מובהק, עלילות מורכבות וצורך בתשומת לב לפרטים הקטנים. בעולם של זמננו הסדרה לא הייתה אמורה להחזיק מעמד יותר מעונה אחת, אבל תסתכלו על הסדרה היום: בפרק הפתיחה צפו 18 מיליון איש, הסדרה שמרה על מספרים יציבים בעונות הראשונות, ולמרות ירידה הדרגתית וברורה כמות הצופים עדיין מרשימה. הסדרה מייצרת כמות בלתי נתפסת של תכנים נלווים (תכנים באינטרנט, פאזלים, מרצ\'נדייזינג ועוד), כל פרק שלה מנותח לעייפה יותר מכל סדרה אחרת שזכורה לי, וכמות הניחושים על מה עומד מאחוריה יכולה לפרנס סוכני הימורים בלאס וגאס בכיף. אם בעונות הראשונות הדגש היה על הדמויות והסיפורים האישיים שלהן, בעונות האחרונות הדגש עבר לעלילה סוחפת, יצירתית, עמוסה בדמויות, רמזים, סמלים ורפרנסים שכולם מתקשרים לאלמנט החשוב ביותר בה – המסתורין. הגדולה האמיתית של הסדרה היא היכולת לייצר שוב ושוב שאלות שרק לחלקן היא תספק תשובות בבוא היום. חלק לא מבוטל מהצופים מביע תסכול מהיעדרן של תשובות לכל השאלות, אבל ממשיך לצפות מדי שבוע בתקווה שאולי בכל זאת תימצאנה תשובות. וזהו, רבותיי, סוד קסמה של טלוויזיה אינטליגנטית ומרתקת. לדף הסדרה

2. \"מד מן\" (????-2007)
סביר מאד להניח שאם הסדרה הייתה מתחילה לפני מספר שנים היא הייתה בראש רשימה זו. הסיבה שהיא לא שם היא שעד היום שודרו ממנה רק 3 עונות, והיא עדיין לא הצליחה להיות גורם משפיע כמו זו שבמקום הראשון (שיעור הצפיה בה עדיין לא גבוה במיוחד, למרבה הצער). אבל מכל בחינה אחרת מדובר בפירוש בסדרה הטובה ביותר בטלוויזיה – עיצוב מוקפד עד לפרטי הפרטים, צילום מרהיב ביופיו, משחק מפעים, דמויות מורכבות במיוחד וכתיבה מבריקה ומדויקת עד הניואנס הקטן ביותר. אין מילה אחת בטקסט שאין לה משמעות או חשיבות, אין פרק בלי תימה מרכזית ואין בחירה עיצובית שלא מסתירה רעיון או אמירה חבויים.
אחד המאפיינים המרשימים בה היא היכולת להפתיע אותי שוב ושוב מחדש. בכל פעם שאני חושב שאני מצליח לנחש מה דמות תעשה או לגבש עמדה ברורה לגביה, היא עושה משהו שמהמם אותי לחלוטין וגורם לי לשנות את דעתי לגביה. יש לציין, כי למרות שהסטיגמה לגביה היא ש\"לא קורה בה שום דבר\", בפועל העלילה מתפתחת בקצב טוב, וגם כאשר ישנן תקופות איטיות ו\"מהורהרות\", הסדרה מחפה על כך בהמשך עם התקדמות מהירה יותר. למעשה, אני יכול להרשות לעצמי לומר שאם הסדרה לא תסבול מנפילה ברמת האיכות, יש לה פוטנציאל להיות הסדרה הטובה ביותר אי פעם. בעצם, לא בטוח שהוגן לקרוא לה \"סדרת טלוויזיה\", שכן מדובר ביצירת אמנות של ממש. יצירת מופת. לדף הסדרה

1. \"הסופרנוס\" (1999-2007)
במבט לאחור, קשה לחשוב על סדרה אחרת שבאמת יכולה להיות ראויה לפרס הזה מלבדה. אולי היו סדרות יותר מוערכות, נצפות או משפיעות ממנה, אבל אף אחת לא איגדה את כל התכונות הללו יחדיו באופן כה מובהק. \"הסופרנוס\" היא אחת הסדרות המשפיעות ביותר שקמו בכל כך הרבה מובנים: בבחירה בדמות ראשית שעושה מעשים איומים ועדיין זוכה להזדהות מוחלטת מהצופים,
בשיטה הסיפורית המיוחדת (שהשפיעה גם על הסדרה שבמקום השני), בסגנון המיוחד שהוא בעצם חסר סגנון מיוחד, בחוסר הפחד לנקוט במהלכים תסריטאיים לא צפויים ואלימים, להציג את הדמויות הראשיות במערומיהן, וכו\'. הגורם המפתיע ביותר שקשור בסדרה הזו היא הפופולריות האדירה שלה. הסדרה שודרה ברשת כבלים בתשלום (HBO) וכמות הצופים בה הלכה וגדלה עם השנים, ולמעשה, צופים רבים התחברו לשירות בתשלום רק בזכותה. מעבר לכך, השם \"טוני סופרנו\" הפך לנחלת הכלל (זכורה לי כותרת באחד העיתונים הראשיים בארץ שזעקה: \'אהוד אולמרט: מה אני, טוני סופרנו?\') וכמות המאמרים שנכתבה על הסדרה כולה ועל הפרק האחרון בפרט יכולה להצדיק הקמת אוניברסיטה בניו ג\'רזי. ואם הזכרנו את הפרק האחרון – מדובר אולי באירוע הטלוויזיוני החשוב ביותר של העשור, לא רק בגלל כל הרעש שהיה לפני שידורו, אלא גם, ובעיקר, בזכות התגובות שהוא עורר. זו הייתה דוגמה קלאסית לאירוניה הברורה שטמונה בהצלחתה של הסדרה. דייויד צ\'ייס יצר במכוון דמות שאנו אמורים לתעב, אבל כיוון שהיא בפוקוס של הסדרה מצאנו את עצמנו מתאהבים בה ורוצים בהצלחתה. זכור לי יותר ממקרה אחד שבו חשבתי לעצמי בזמן הצפיה משהו בסגנון: \"למה הוא עושה לנו צרות כאלה. עכשיו חייבים להעלים אותו איכשהו\", וזה אולי אומר הכל. לא מעטים בחרו בה כבר עכשיו בתור \"הסדרה של כל הזמנים\", ואין ספק שזו מועמדת ראויה ביותר לתואר המחייב. גם אם היא לא \"הסדרה של כל הזמנים\", היא תסתפק, מבחינתי, בתואר \"הסדרה של העשור\". לדף הסדרה



10 סדרות נוספות הראויות לאזכור

1. \"הסמויה\" (2002-2008)
טוב, כל כך הרבה מבקרים לא יכולים לטעות, הא? יצא לי לראות את הפרקים הראשונים, ואף שהיה לי ברור שהיא עשויה מצוין ומדברת על נושאים מאד מעניינים, לא הצלחתי למצוא את עצמי מתחבר אליה, ולאחר מספר פרקים נטשתי. זה לא אומר שהיא לא ראויה לאזכור, ולו בשל ה\"רעש\" הרב שעשתה מכיוון של כל כך הרבה אנשים שמוכנים להישבע שזו הסדרה הטובה ביותר שנעשתה אי פעם. אני מבטיח שאתן לה צ\'אנס נוסף. לדף הסדרה

2. \"המגן\" (2002-2008)
סדרה נוספת שלא יצא לי לצפות בה, אך בניגוד לקודמתה, לה לא באמת נתתי צ\'אנס הוגן, אפילו שדי אהבתי את פרק הפתיחה. למה לא צפיתי? פשוט לא יצא. איכשהו פספסתי את הפרקים הראשונים והחלטתי שזו סדרה שאי אפשר להיכנס אליה באמצע, ובכל פעם ששידרו אותה מתחילתה איכשהו החמצתי אותה שוב. בהחלט אנסה לתת לה הזדמנות כשאוכל. לדף הסדרה

3. \"משפחה בהפרעה\" (2003-2006)
עוד סדרה מדוברת שלא באמת יצא לי לראות כמו שצריך. בדומה ל\"הסמויה\", גם כאן יצא לי לראות מספר פרקים והתקשיתי להבין על מה ההתלהבות הגדולה, אבל זו בהחלט סדרה שאני מתכוון לצפות בה בעתיד הקרוב (מאד). לדף הסדרה

4. \"הבית הלבן\" (1996-2006)
אלמלא נטש ארון סורקין, יוצר הסדרה, בשלב מוקדם יחסית (סוף עונה 4), אפשר לנחש שהסדרה הייתה נכנסת לעשירייה הראשונה. אבל מאז שהוא עזב היא הייתה בלתי צפייה בעליל (למעט העונה האחרונה שהייתה דווקא די טובה). סדרה כתובה היטב, משוחקת לעילא, ובעיקר מהנה מאד. הדיאלוגים בה היו מהטובים שראיתי, ובחלק מהדמויות (בעיקר סי ג\'יי, טובי וג\'וש) היה קשה מאד שלא להתאהב. לדף הסדרה

5. \"בנות גילמור\" (2000-2007)
סדרה מצוינת שהולידה כמה מהדיאלוגים השנונים ביותר שנכתבו בטלוויזיה האמריקאית, ובמיטבה שילבה היטב בין דרמה וקומדיה, והצליחה לייצר שתי מערכות יחסים מיוחדות בין אם לבתה – זו של לורליי ושל רורי שבמרכז הסדרה, וזו של לורליי ואמילי שהייתה הלב של הסדרה. סיבה טובה לכך שהסדרה לא נמצאת ברשימה היא שבמקור הפקתה מומנה ע\"י ארגונים שמרניים, ולמרות שהסדרה לא לגמרי שמרנית באופיה, זה עדיין מעצבן אותי ומאכזב אותי. לדף הסדרה



6. \"ורוניקה מארס\" (2004-2007)
סדרה יוצאת דופן באיכותה ששילבה בין דרמה, הומור, מתח ומסתורין, והכל על רקע לימודים בתיכון, כשבחוד החנית נערה בלונדינית עם יכולות מיוחדות. נשמע מוכר? לא בכדי כינה ג\'וס ווידון את הסדרה: \"Best. Show. Ever\", ורץ להופיע בה בתפקיד אורח קטן ומגניב. הייחוד של הסדרה היה באופיה ה\"פילם נוארי\", בתוספת צילום מיוחד וקריינות רקע (שבמקרה זה הייתה מאד מתבקשת ונכונה), והשילוב המושלם של נראטיב עלילתי שכלל תעלומה \"קטנה\" (בפרק עצמו) ותעלומה עונתית \"גדולה\". הסדרה גם \"גילתה\" את קריסטן בל, שחקנית מוכשרת במיוחד שמצפה לה עתיד מזהיר, ובשיאה נגעה בתימות מעניינות מאד שהשתלבו היטב בעלילות בלשיות מרתקות ומפתיעות. לדף הסדרה

7. \"העשב של השכן\" (????-2005)
עדיין לא יצא לי לצפות בעונות המתקדמות, ולפי מה ששמעתי הן קצת מאכזבות. אבל ממה שכן ראיתי מדובר בפנינה של ממש. סדרה שנונה להפליא, עם רעיון מקורי במיוחד בבסיסה ומלאה בדמויות מצחיקות-עצובות שפועלות על גבול הביזארי, מבלי לפגוע באנושיות שלהן. בראש הקאסט המעולה עומדת מארי-לואיז פרקר בהופעה מבריקה, ולצדה מצטיינים במיוחד ג\'סטין קירק (אנדי) ואליזבת\' פרקינס (סיליה). בהחלט סדרה מעניינת ומשפיעה. לדף הסדרה

8. \"איך פגשתי את אמא\" (????-2005)
הסדרה שהחזירה את הצבע ללחיי \"סדרות ארבע המצלמות\". אם בשנים האחרונות סומנה מגמה ברורה של מעבר לקומדיות איכותיות שמצולמות במצלמה אחת מחוץ לאולפן, \"איך פגשתי\" הראתה שאפשר לעשות סדרות טובות גם בתוך האולפן. כל מה שצריך הוא כתיבה מושחזת ומתוחכמת שמשלבת בין משחקים בזמנים, טוויסטים מבריקים, \"שפה\" משלה, דינמיקה מיוחדת בין הדמויות והמשכיות עלילתית עם תשומת לב לפרטים הקטנים. בקיצור, כל מה שלא היה בסיטקומים שהיו לפניה. באופן מפתיע, הסדרה הצליחה להרחיב את קהל הצופים שלה, ואף שהיא לא זוכה לפופולריות במימדים של \"שני גברים וחצי\" או \"המפץ הגדול\" יש לה מעמד איתן בלוח השידורים של CBS. לדף הסדרה

9. \"רוק 30\" (????-2006)
האמת היא שבאופן אישי ההתלהבות שלי ממנה פחתה, אבל זה עדיין לא אומר שאין מדובר בסדרה איכותית ומצחיקה. מי האמין בזמנו שמבין שתי הסדרות שעלו לאוויר באותה עונת שידורים ועסקו בנעשה מאחורי הקלעים של תכנית מערכונים, \"סטודיו 60\" תנפח את נשמתה ו-\"רוק 30\" תהפוך לחביבת המבקרים. אבל חסרי האמונה לא פגשו, כנראה, את טינה פיי. המוח המבריק הזה יצר סדרה שנונה ומתוחכמת, עם דמויות זכורות כמו ג\'ק דונגי וקנט, אשר לא מפסיקה לזכות בכל הפרסים החשובים, ועוד כוחה במותנה. לדף הסדרה

10. \"דקסטר\" (????-2006)
היא אולי לא מבריקה כמו שעשו ממנה, אבל היא בהחלט מאתגרת, מעניינת, מטרידה, ולעזאזל – גם מאד מותחת, בדרך כלל. מייקל סי. הול נותן הופעה מרהיבה בתפקיד, ולמרות שפעמים רבות הסדרה מידרדרת לקלישאות צפויות, כשהיא במיטבה היא ממש מרתקת. לדף הסדרה


5 הסדרות שלא זכו להיכנס לרשימה שלא באשמתן

1. \"באפי קוטלת הערפדים\" (1997-2003)
עד שנת 2000 שודרו 3 וחצי העונות הראשונות של הסדרה, שהן, מה לעשות, החשובות ביותר בתולדותיה. אבל אין לשכוח שהעונה החמישית הייתה מעולה במיוחד (לטעמי, שניה ברמתה רק לעונה השלישית המושלמת), והעונה השישית הייתה במחשבה לאחור טובה ברובה, ואפשר להגדירה כעונה הנועזת ביותר בעשור החולף ששודרה בטלוויזיה הארצית (בואו לא נדבר על העונה השביעית. למה להרוס?), ובמהלך העשור שודרו כמה מהפרקים הטובים ביותר של הסדרה. גם בערוב ימיה ובפרקים החלשים ביותר שלה, מדובר בפנינה טלוויזיונית נדירה. לדף הסדרה

2. \"אוז\" (1997-2003)
בדומה ל\"באפי\", גם היא \"סבלה\" מכך שימיה הגדולים שייכים לעשור הקודם. \"הסופרנוס\" מזוהה עם ההצלחה של HBO, אבל בל נשכח את חלקה של \"אוז\" בעניין. מדובר בסדרת מופת לא פחות מ\"הסופרנוס\" – סדרה שלקחה סיכונים מטורפים והשתמשה באלימות פיסית ומילולית שגרמה ל\"סופרנוס\" להראות כמו \"צער גידול בנות\", בלתי מתפשרת, מרתקת, בועטת ונוקבת. גם בתקופות שבהן היא איבדה מעט מהכיוון שלה, היא ייצרה טלוויזיה מדהימה. מדובר בסדרה היחידה בתולדות הטלוויזיה האמריקאית (למעט \"סאות\' פארק\") שגרמה לי למלמל שוב ושוב: \"אני לא מאמין שהם עשו את זה\". לדף הסדרה

3. \"פיירפליי\" (2002-2003)
קשה לי לכתוב על הסדרה הזו בלי להיאנח. הפספוס הגדול של העשור. סדרה שהיו לה את כל המרכיבים להפוך לסדרת מופת, והיא נראתה מוכנה להפוך לכזו, אבל קוצר ראיה מקומם של מנהלי רשת FOX קטע אותה באיבה. למעשה, אני די משוכנע שאם הייתה מקבלת את הצ\'אנס הראוי הייתה הופכת לסדרה טובה יותר אפילו מ\"באפי\". מה לא היה שם? דמויות נפלאות כל אחת מרעותה, שילוב מבריק בין מערבון לבין מד\"ב, הומור מתוחכם, שפה ייחודית, טוויסטים מבריקים, קאסט נפלא בראשות ניית\'ן פיליון המקסים, וכו\'. פשוט כואב הלב. לדף הסדרה



4. \"קרניבל\" (2003-2005)
אמנם זכתה ל- 2 עונות מלאות, אבל גם היא נגדעה באיבה באכזריות. אפשר בקלות לכנותה \"הסדרה הכי מוזרה שלא נוצרה ע\"י דייויד לינץ\'\", ובדומה לסרטים ולסדרות של האחרון, לא הפסקתי למצוא עצמי חושב שוב ושוב \"אין לי מושג מה לעזאזל הלך פה אבל זה היה מדהים\". עוד סדרה ששילבה היטב בין אלמנטים של מד\"ב ופנטסיה לבין התפתחות של דמויות, תוך שימוש באלמנט המסתורין ככלי לשמירה על מתח וערנות מצד הצופים. סדרה מבריקה ממש. לדף הסדרה

5. \"החיים על פי נד\" (2007-2009)
עוד סדרה שלא קיבלה צ\'אנס הולם, ופשוט כואב הלב. שבתה את לבי מהרגע הראשון, עם עולם עשיר וצבעוני מבחינה ויזואלית, ששילב בצורה יפהפיה בין עלילות בלשיות לבין אלמנטים פנטסטיים, עם דגש ברור על הדמויות ומה שמניע אותן, ועלילה ראשית מהודקת ומעניינת. בראיין פולר יצר עולם מיוחד ומרתק, ובימיה הראשונים הסדרה אפילו זכתה לרייטינג טוב, באופן מפתיע. אבל מהר מאד הקהל איבד עניין, ואתו גם מנהלי הרשת, ולמרות שהסדרה זכתה לאישור לשידור עונה שניה, גם זו
נקטעה בדמי ימיה. כמה חבל. לדף הסדרה

חזרה לספיישל סיכום העשור